פיצויים ממס רכוש על נזק תוצאתי

רקע הדברים בפני ערעור על החלטה של ועדת הערר איזור תל אביב הפועלת לפי תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מילחמה ונזק עקיף), התשל"ג-1973 ("התקנות") וזאת בעיניין הזכאות לפיצויים בגין נזק עקיף שניגרם, לפי הטענה, לחברה קבלנית כתוצאה ממלחמת לבנון השנייה ("המילחמה").

בהתאם להגדרת 'נזק עקיף' שבסעיף 35 לחוק הפיצויים זכאים בעלי נכסים בישובי ספר לתבוע פיצויים מכוח החוק גם בגין הנזקים התוצאתיים העקיפים שנגרמו להם.

ריחוק הנזק על פני ציר הזמן כידוע, מלאכת מדידת סכום הנזק איננה בהכרח זהה למלאכת קביעת סכום הפצוי אשר ישולם בגינו ונדמה כי במקרה דנן הדין מחייב הגבלת סכום הפצוי, בהיבט אחד, לעומת הסכום המוסכם של הנזק הנומינלי.

...

סוף דבר הערעור מתקבל באופן חלקי בהתאם למפורט בסעיף 73 לעיל.

לאור התוצאה (והפער הממשי בין הסכום שנתבע על ידי המערערת מלכתחילה ובין הסכום שבסופו של דבר נפסק לטובתה), יש מקום לפסיקת הוצאות אך במשורה.

המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

אולם מכל מקום אני מוצאת לקבל את טענת הנתבעת לפיה בהנתן נסיבות המקרה הנידון שפורטו לעיל זה בא בגדרי הסייגים הקבועים בסעיפים 4 ו-5 לפוליסה שעניינם "נזק שניגרם לרכוש הנמצא בבעלותו ו/או בחזקתו ו/או בפיקוחו וגם או בשליטתו וגם או בהשגחתו של המבוטח"; ו"נזק לאותו חלק רכוש שהמבוטח, או כל איש בשרותו פועלים או פעלו בו בעת קרות מקרה הביטוח, בתנאי שהנזק נגרם במישרין ע"י הפעולה האמורה.

לנוכח ההוראה המפורשת בסעיף 4 לפרק א' לפוליסה שם נקבע מפורשות כי "נזק תוצאתי מכל סוג שהוא" אינו מכוסה, ובשים לב לכך שלא נשמעה כל טענה שהיא מצד התובעת ביחס לחריג מפורש זה, יש לדחות את תביעת התובעת לפצוי על נזק תוצאתי.

...

לעניין זה מקובלת עלי עדותו של מימוני כי מן הסכום של 89,677 ₪ שחברת שלמה סיקסט נדרשה לשלם בגין גניבת הרכב, הופחת סכום של כ-10,000 ₪ בשל נזקי הרכב בטרם גרירתו, ובין הצדדים נעשתה התחשבנות מתאימה כך שבסופו של יום שילם סכום של 80,000 ₪ (עמ' 11 ש' 1 - עמ' 16 ש' 25, שם מסביר מימוני את המסמך נ/3 המהווה דרישה בלבד שלא מומשה, וכן את מסמך נ//4 שהיא חשבונית מס בגין שיקים שמסר תחילה לפני שהוסכם על הקיזוז כאמור).

סוף דבר התביעה נדחית.

לאחר שנתתי דעתי להיקף ההתדיינות ולהיקף העבודה שנדרשה מן הנתבעים בניהול הגנתם, ולאחר שהבאתי בחשבון את מכלול נסיבות המקרה, אני מורה כי התובעת תישא בשכ"ט עו"ד והוצאות משפט של הנתבעים 1, 4-3 בסכום כולל של 10,000 ₪, וכך גם ביחס לנתבעת 2 תישא בסכום כולל של 10,000 ₪.

מנהל קרן הפיצויים דחה את תביעותיהם של המשיבים משני טעמים: ראשית, משרד הבטחון לא אישר את היותו של הנזק "נזק מילחמה" ולא הוציא תעודה על פי תקנה 6 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מילחמה ונזק עקיף), התשל"ג-1973 (להלן: תקנות הפיצויים או התקנות); שנית, מנהל קרן הפיצויים לא שוכנע כי הנזק הנתבע הנו "נזק מילחמה" כמשמעותו בסעיף 35 לחוק מס רכוש.

בית המשפט הדגיש כי ועדת הערר הייתה מודעת להשלכות של קביעותיה ולחשש מפני הרחבה של מעגל החבות הבטוחי, ולכן השכילה לקבוע רשימה ברורה של תנאי סף שרק בהתקיימם ניתן יהיה להכיר בזכות לפיצויים על פי החוק – על הנזק להיות תוצאה ישירה של פעולות המניעה; על הנזק להיות נקודתי; על הנזק להיות תוצאה של מידע קונקריטי בדבר פעולת איבה ספציפית הנמצאת בהיתהוות; על הנזק להיות תוצאה של החלטה מבצעית של דרגי השטח ולא של החלטה מדינית – וכי בכך יישמה ועדת הערר את המבחנים שנקבעו בעיניין ממן.

בהתאם להגדרת "נזק עקיף" שבסעיף 35 לחוק הפיצויים זכאים בעלי נכסים בישובי ספר לתבוע פיצויים מכוח החוק גם בגין הנזקים התוצאתיים העקיפים שנגרמו להם ("הפסד או מניעת ריווח כתוצאה מנזק מילחמה בתחום ישוב ספר או מחמת אי אפשרות לנצל נכסים המצויים בישוב ספר עקב...פעולות איבה אחרות נגד ישראל"), בנוסף לנזקים הישירים שנגרמו לנכסים ("נזק מילחמה").

...

החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור בזכות, כשבמוקד דיוננו השאלה המשפטית הבאה: האם נדרש התובע על פי סעיף 35 לחוק הפיצויים להוכיח שנזקיו נגרמו כתוצאה מהתרחשות בפועל של פעולת איבה, או שמא די יהיה בכך שיוכיח שהנזקים הינם תוצאה של פעולת מניעה ספציפית שנבעה מחשש ממשי על יסוד מידע קונקרטי מפני פעולת איבה בהתהוות, אף מבלי שאירעה פעולת איבה בפועל.

סבורני כי מבחני העזר שנקבעו לעיל נותנים מענה לחשש התקציבי, וממילא עמדתי היא, כאמור, שמשקלו של השיקול התקציבי פוחת מעת שבית המשפט קובע כי תכלית החוק תומכת בפרשנות מרחיבה שלו.

סוף דבר; אציע לחבריי כי נאשר את קביעתם העקרונית של ועדת הערר ובית המשפט המחוזי, בכפוף להערות ולמבחני העזר שצוינו בחוות דעתי זו, וכי נאשר את קביעתם הקונקרטית בעניינם של המשיבים דנן.

אני מצטרפת אל עמדת חברי כי המקרה שלפנינו בוסס על מידע קונקרטי הנוגע לחשש מפני פעילות איבה בהתהוות, על בסיס העובדות שקבעה ועדת הערר וקביעותיו של בית המשפט המחוזי, וכי אלו מובילים למסקנה שיש לדחות את הערעור.

חברת כלל חזרה על טענתה של מגדל כי תביעה זו נסמכת רובה ככולה על נזקים תוצאתיים אשר גם הם מוחרגים בהתאם לפוליסה שלה.

תא"מ (ת"א) 9827-07-15‏ יהודית רטנר נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (27.12.2005), שלל בית-המשפט את חובתה של המבטחת לשלם למבוטחה פיצויים בגין הצורך בשכירת רכב חלופי בקביעתו כי עסקינן ב"נזק תוצאתי", אשר לא נגרם לגוף הנכס (הרכב), אלא נובע מן הנזק הישיר במסגרת ע"א 78-04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006) דן בית-המשפט במקרה ביטוח של גניבת מנופים והתייחס בין היתר לרכיב נזק שנתבע בשל "חוסר יכולתה של המבוטחת לייצר הכנסה מהמנופים בתשעת החודשים לאחר הגניבה". בעיניין זה, בחזרתו של בית-המשפט על הילכת מוריאנו, נפסק כי: "נזק תוצאתי (או נזק עקיף) פרושו נזק אשר לא נגרם במישרין לנכס המבוטח במסגרת מקרה הביטוח, אלא נגזר מאותו נזק ישיר ... יש להבחין בין פיצוי בגין נזק תוצאתי הכלול במסגרת הפוליסה, לבין פיצוי בגין נזק תוצאתי שניגרם למבוטח בשל הפרת חוזה על-ידי חברת הביטוח, למשל מאחר ולא שילמה למבוטח את התגמולים 30 ימים מיום שהיו בידיה המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו (כפי שקובע סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח). בעוד ובמקרה הראשון הכלל הוא כי נזק תוצאתי אינו מכוסה על-ידי פוליסת ביטוח רכוש, אלא אם כן קובעת הפוליסה אחרת...במקרה השני נגזרת החובה לפצות מדיני החוזים הכלליים...". (שם, בפיסקה 69).

...

מסקנה זו מתווספת למסקנות האחרות דלעיל, הן לעניין אי צירוף המבוטחת כנתבעת ישירה, על המשמעות הראייתית של הדבר, והן לעניין ההחרגות שבפוליסה וקביעותיי בהקשר זה. טענת התיישנות הודעת צד ג' – בין הנתבע מס' 1 ובין "כלל חברה לביטוח בע"מ": גם כאן, בית-המשפט אינו נדרש לשאלת ההתיישנות נוכח קביעותיו דלעיל בעניין היעדר האחריות.

פסק דין זה גם התייחס לשאלת מהותו של "ביטוח אחריות" שהינו "חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי". הנתבע 1 לא הבהיר את שאלת הקשר הביטוחי בינו לבין חברת "כלל" ולא הוברר מדוע לדידו יש רלוונטיות להוראת סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח במקרה זה. בין אם תתקבל עמדה זו, או העמדה האחרת, ובצורך בשאלה זו, לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי היה בידי הנתבע מס' 1 להגיש הודעת צד שלישי, בטרם הודיעה חברת "כלל" כי היא מסירה את ייצוגה במסגרת ישיבת ההוכחות ביום 04.07.2019 ורק אז. משכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה. אף בהיעדר הצורך בקביעה בסוגיית ההתיישנות, דין התביעה להידחות לגופה כאמור מן הטעמים שפורטו לעיל.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, התביעה וההודעה כנגד הצדדים השלישיים נדחות.

במסגרת ההחלטה האמורה, קבעה ועדת הערר כי האיסור מיום 22.4.04, שהטיל אגף הבטחון במשרד התחבורה ולפיו חל איסור מוחלט לבצע טיסות באזורים הנמצאים בטווח של פחות מ-3 ק"מ מהגדר ההיקפית התוחמת את רצועת עזה, מנע מהמשיבים אפשרות לרסס את שטחי הגידולים החקלאיים באזורים הנמצאים בטווח האמור ועקב כך, נגרם להם נזק העולה לכלל "נזק מילחמה" כהגדרתו בסעיף 35 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים תשכ"א – 1961 (להלן:"חוק מס רכוש).

וכך קובע ביהמ"ש העליון, בהקשר זה: "... המונח פעולות איבה אחרות מתייחסות לפעולות חבלה... מהם סימני ההיכר של פעולות חבלה נגד ישראל, הנופלות לגדר החוק? דומה כי נוכח תכלית החוק שעליה עמדנו לעיל, ניתן להצביע על שני יסודות עקריים המתקיימים בפעולת איבה או חבלה לצורך חוק הפיצויים. יסוד אחד הוא יסוד אובייקטיבי בעקרו, של היזק שלא כדין, לרכושו של אדם.. אלמנט זה הוא תוצאתי במהותו. ככל יסוד תוצאתי, הוא עשוי להתגבש במגוון של דרכים... היסוד הראשון הוא יסוד הכרחי, אך לא מספיק. לא כל גרימת נזק לרכוש היא בבחינת פעולת איבה במשמעות חוק הפיצויים. ליסוד האובייקטיבי מתלווה יסוד של מניע, הנוגע למוטיבציה של מבצע הפעולה". (פרשת ס.ת.ו., עמ' 12).

בפרשת ס.ת.ו., נאמר בין היתר כך: "המכנה המשותף לכל החלופות בהגדרה זו, היא הדרישה לקיומן של 'פעולות', אשר הסבו את הנזק... ככל שנרחיב לשון זו, קשה לכלול בה מצב שבו אין נעשים מעשים כלשהם, אך קיים חשש מפני מעשה אשר עשוי להיות פעולת איבה אם תיעשה פעולה לשמירה על רכוש מסויים. אכן, לשון החוק מדברת על פעולת ממש, להבדיל ממצב כללי של מילחמה. להבחנה זו יש משמעות. יש בה כדי לשלול את האפשרות כי גם חשש לפעולה יקים עילה על פי החוק". (ההדגשות אינן במקור – נ.נ).

...

המשיבים סבורים כי טענת המערער לפיה, הם לא פעלו להקטין הנזק כנדרש - דינה להידחות, שכן זרועות הביטחון לא הסכימו ללוות ולהגן על החקלאים שביקשו להגיע, דרך היבשה, לשטחי הגידולים החקלאיים זאת בשל התראות לפגיעה.

ובהמשך: "מן החומר שבפנינו עולה המסקנה, כי בנסיבות המקרה, התגובה האלימה, אשר החשש מפניה מנע ניסיון לחלץ את הרכב מאת גונביו, איננה קשורה לפעולות איבה כי אם לאלימות פלילית כפשוטה.... עולה מהם כי בשטח שבאזור כפר יאטא פועלים גורמים עבריינים, אשר אינם בוחלים באלימות קשה על מנת להשיג את מטרתם. בכך אין כדי לגבש עילה לפי חוק הפיצויים. גם על רקע זה, לא ניתן לעגן בחשש מפני תגובה אלימה כדי לבסס, במקרה שבפנינו, עילה לפי חוק הפיצויים.

הערעור נדחה בזאת.