פיצויים לעובד על האשמת שווא בעבירה פלילית של גניבה ממעביד

" התובע אישר כי בחתימתו על כתב הויתור הוא מוותר על כל טענה או תביעה מהנתבעת בנוגע לתקופת עבודתו וסיומה וכן הצהיר כי "ידועות לי היטב מלוא הזכויות המגיעות לי עקב עבודתי אצל המעביד וסיום עבודתי אצל המעביד וכי כתב קבלה וויתור זה נחתם על ידי מרצוני הטוב". להלן תמצית טענות הצדדים לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו על אתר, לאחר פגישה אליה זומן, שתוכנה לא היה ידוע לו ובמהלכה הוטחו בו האשמות שוא.

כאשר נטענת נגד העובד טענה כי ביצע מעשה בעל אופי פלילי, נידרשת מידת הוכחה מוגברת, מעבר למידת ההוכחה הרגילה הנדרשת בהליך אזרחי (דב"ע (ארצי) נה/ 3-60 חמיד – הלמן, (5.7.95); ע"ע (ארצי) 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ - עזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל, (25.4.06) והאסמכתאות שם).

כאמור, לטענת הנתבעת יש לשלול מהתובע את פצויי הפיטורים ואת תמורת ההודעה המוקדמת, מאחר שהתובע ביצע עברות פרטיות ומאחר שהיה מעורב בגניבה.

יש לאפשר לעובד להיתגונן לא רק מפני הטענות המועלות כנגדו, אלא גם מפני האפשרות שיפוטר עקב המעשים שמיוחסים לו. זאת במיוחד לאור חומרת הטענות כנגד התובע (חשד במעורבות בגניבה מהמעסיק) וכאשר הנתבעת החליטה בנסיבות אלה גם על שלילת פצויי הפיטורים וההודעה המוקדמת מהתובע.

עוד נטען כי התובע לא עבד כל ימי השבוע וכן נטען כי הוראות הסעיף חלות על עובד שעובד באמצעות שירות התעסוקה (סעיפים 38 -42 לתצהיר נובק).

...

למרות קבלת גרסת הנתבעת לאירועים, הרי שלא ניתן להגיע למסקנה כי לתובע ניתנה הזדמנות אמיתית לנסות ולהפריך את חשדותיה של הנתבעת.

לאור האמור, התביעה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,683₪, פיצוי בגין תשלום בחסר של דמי גמולים לפנסיה (חלק המעסיק בתגמולים ובפיצויים); פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך 7,500 ₪.

בשל הנסיבות, בהן נמצא כי קיים חשש לכאורה להתקיימותן של עבירות גניבה ממעסיק על ידי התובע, הרי שהתובע אינו זכאי כלל לפצויי פיטורים.

ביום 5.4.16 התייצב התובע לעבודה באתר זה. ביום 2.5.16 מסר התובע לחברה מכתב שכותרתו "הודעה על התפטרות כדין פיטורים עקב נסיבות מיוחדות ביחסי עבודה" (צורף כנספח 2 לתצהירו של מר לוזון), וזו לשונו: "כפי שידוע, הנני מועסק בחברה מאז שנת 1991; לאחר 25 שנות עבודה פורייה בחברה, בה הייתי מוערך כעובד מצטיין ומוביל, במרביתן שימשתי מנהל עבודה וביצעתי תפקידי במסירות רבה ובנאמנות, נוצרו נסיבות חדשות בעקבות השינויים בהנהלת החברה, התפתחה אוירה עכורה, בלשון המעטה ואני מוצא עצמי לאחרונה, מתגונן מפני האשמות שוא, תוך פגיעה לכאורה בשמי בצורה בוטה וחסרת אחריות;

התמונה אשר עולה מן הראיות שנשמעו בהליך היא של פגיעה ברגשות ובכבוד של התובע כעובד, תוך ביטוי של חוסר אמון בו, והאשמות לא מבוססות לגבי מעשים שהם בגדר עבירה פלילית, וזאת ללא כל ביסוס עובדתי ראוי.

מסקנה התובע, שעבד בחברה במשך כ-25 שנה, שימש בתפקיד בכיר, ונחשב לעובד מצטיין הואשם על ידי מר לוזון בעבירות חמורות של מירמה, הפרת אמונים, גניבה ממעסיק ועוד.

...

יש לציין כי ב"כ התובע לא חזר על דרישה זו בסיכומי וגם מסיבה זו דין רכיב תביעה זה להידחות.

לסיכום נוכח כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן: סך של 311,652 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.6.16 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כמו-כן, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪.

ביום 8.5.2015 (יום שישי) בשעה 11:00 הגיעו אסף ושני עובדים נוספים למחסן על מנת לקחת את תכולת ביתו של אסף שאוחסנה שם. יוער, כי לטענת התובע בין התכולה שנלקחה היה גם רכוש גנוב של העיריה ובכלל זה שולחן מחשב, שולחן חום גדול, ארון גדול וארון קטן אשר נזרקו, בסופו של יום למחזור עץ (ת/יז-יח וסע' 38 -44).

באותו יום נפגש עו"ד מלו, התובע העירוני המשמעתי עם התובע והבהיר לו, כי תלונות שעניינן עבירות פליליות – גניבה ואיומים עליו להגיש במישטרה.

למשל, אם מעסיק מתעמר הטיח בעובדת עלבון צורב, למחרת חיטט בגסות בחשבון הדוא"ל שלה או במגירות שולחנה, מקץ שבוע האשים אותה האשמות שוא בהכשלת האירגון, ויום לאחר מכן בודד אותה על ידי מידורה ואי הזמנתה לישיבת צוות חשובה- הצטברותן של התנהגויות אלה, אף שכל אחת מהן שונה מן האחרות, משיגה את האפקט המזיק של שחיקה והרס נפשיים אשר פוגעים בכבוד האדם במידה המצדיקה הגנה משפטית (קמיר בעמ' 338).

(1) חוק הגנה על עובדים סעיף 2(א) לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז- 1997 (להלן- חוק הגנה על עובדים) קובע, כי "לא יפגע מעסיק בעינייני עבודתו של עובד ולא יפטרו בשל כך שהגיש תלונה נגד מעסיקו או עובד אחר של אותו מעסיק, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור". "עינייני עבודה" הוגדרו בסעיף 1 לחוק הגנה על עובדים, בין היתר, "כתנאי עבודה...פיטורים או פצויי פיטורים, הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מעבודה". לצורך הדיון בפרק זה, נצא מנקודת הנחה, שלפיה התלונות עומדות בתנאים המצטברים הקבועים בסעיף 4 לחוק הגנה על עובדים, מחד, וכי עצם הכוונה לנייד את התובע מהמחסן לחווה החקלאית, נכנסת לגדרו של צמד המילים תנאי עבודה בסעיף 1 לחוק, מאידך.

...

עם זאת, ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, אנו לא מצאנו ביסוס לטענתו, שלפיה יש לראות בתאונת העבודה בה נפגע (ת/סט) כהתעמרות והתנכלות קשה במקום העבודה (נת/סע' 41).

אשר על כן, על התביעה ברכיב זה להידחות.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין עוגמת נפש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.4.2018 ועד התשלום בפועל.

ביום 24.2.05 נחתמו שורה של הסכמי מעבר בין המדינה, ההסתדרות והחברות ממשלתיות החדשות שהסדירו בין השאר את רציפות תחולת הסכמי העבודה על עובדי הנמלים.

מכוח הוראת המעבר חלים על עבודת התובעת הסכם קבוצי מיום 6.12.70 המסדיר את הליכי הבירור המשמעתי (סעיף 6 ז' להסכם; נספח ג' לבקשת הצד) וכן הסכם קבוצי מיום 24.4.02 הכולל את תקנון המשמעת (להלן: הסכם 2002; נספח ד' לבקשה) סעיף 12 להסכם 2002 קובע את סמכות ההשעיה כדלקמן: "א. עובד שנחשד או הואשם (לאו דוקא על ידי משטרת ישראל) בהתנהגות הכלולה באחד המקרים הרשומים להן תוכל הנהלת הנמל לאחר ששמעה את טענותיו של העובד להשעותו מעבודתו עד לגמר הליכי הבירור המשמעתי, והבירור המשמעתי יתחיל לא יאוחר מ-48 שעות לאחר תחילת ההשעיה. הוגש נגד העובד כתב אישום לבית המשפט בגין המעשה נשוא העבירה המשמעתית, יוכל להשעותו עד לגמר ההליכים המשפטיים כאמור.

(2) גרימת נזק חמור לרשות ביודעין; (3) תקופה, הכאה היתנהגות אלימוה; (4) ביצוע לכאורה של עבירה פלילית; (5) ביצוע עבירה פלילית שיש עימה קלון גם אם אינה קשורה בעבודה ברשות; (6) בכל מקרה בו היה העובד מעורב בארוע של גניבה ו או מעילה בכל גוף במסגרת הנמל.

לדברי המבקשת, היתנהלות זו נועדה לאפשר למשיבה למשוך מעת לעת כספי פיצויים שהצטברו בקופות הגמל תוך הצגת מצג שוא כאילו העסקתה הסתיימה וכאילו המעסיק משחרר עבורה בכל פעם את כספי הפיצויים שבקופות בעוד שלמעשה הועסקה ברציפות מאז שנת 2002, עבודתה לא הופסקה ולא קמה לה מעולם זכאות לפיצויים או למשיכת כספים מהקופות.

הכרעה הוראת סעיף 2 לחוק ההגבלות קובעות: "(א) הושעה עובד גוף צבורי לפי דין או הסכם קבוצי החל עליו, בשל חקירה פלילית שניפתחה נגדו, לא תעלה תקופת ההשעיה על 45 ימים; ואולם בית דין איזורי לעבודה רשאי, לפי בקשת המעסיק, לאשר את הארכת תקופת ההשעיה לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שישה חודשים, אם מצא בית הדין כי ההארכה המבוקשת סבירה בנסיבות העניין, ובין השאר אם השעיה כאמור היא בשל עבירה שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה אין זה נכון שהעובד המושעה ישמש בתפקידו בתקופת ההשעיה.

...

המשיבה הגישה תגובתה לבקשה ביום 6.9.20 במסגרתה היא טוענת כי דין הבקשה להידחות על סף משהוגשה בשיהוי וכן בשל העובדה כי המבקשת וויתרה על קיומו של בירור משמעתי, עניין המרוקן מתוכן את סמכות ההשעיה בכלל.

שקלנו את טענות הצדדים והתנהלותם ומצאנו כי המבקשת לא הרימה נטל זה. בפרשת פרץ נקבע על ידי בית הדין האיזורי כי המבקש שם סירב לשתף פעולה עת נמנע מלמסור גרסה עובדתית ועת מנע במעשיו (בין היתר כאשר סירב לפרט את סטטוס ההליך הפלילי) את הליכי הבירור ואף לא ביקש לקיימם.

צירוף עובדה זו לאיזון המתבקש ובו יש לשקול גם את נסיבותיה האישיות של המשיבה ואת הפגיעה החמורה של השעיה בלתי מוגבלת, מביאים למסקנה כי יש לדחות את הבקשה להארכת ההשעיה.

על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית.

השאלות העומדות להכרעה השאלות המונחות לפתחנו: האם החברה הרימה את הנטל והוכיחה כי העובד גנב ממנה דלק בשווי הנקוב, של 193,000 ₪, לאורך כל תקופת עבודתו, והאם עליו לפצות את החברה בשווי הדלק? האם יש לשלול מהעובד באופן מוחלט או באופן חלקי פצויי פיטורים? האם על העובד לפצות את החברה בגין הוצאות החקירה הפרטית? נדון בשאלות אלו לפי סדרן.

בשאלת הנטל - בהתאם לחומרת המעשה, ובנסיבות של הוכחת עבירה פלילית בדיון אזרחי בין עובד לבין מעסיק, הנטל המוטל על מעסיק המבקש להוכיח מעשה גניבה בידי עובד, הוא נטל מוגבר ולא נטל ההוכחה הרגיל בדיון אזרחי.

בגזר הדין נכתב כי העובד הודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן בעבירה של גניבה.

ככל שמעסיק חולק על זכאותו של עובד לפצויי הפיטורים, בשל עבירה פלילית או עבירת משמעת חמורה, יפנה לבית הדין לעבודה על מנת לקבל הכרעה בעיניין.

תביעות העובד לפצוי בגין "אי מתן הודעה לעובד", "תוספת מקצועית", שעות נוספות ופרמיה, רכיב פנסיה, ופצוי בגין האשמת שוא – נדחות.

...

לא מצאנו בנסיבות אלו חוסר סבירות קיצוני שעל החברה לפצות את העובד בגינו.

סוף דבר התובע ישלם לחברה 2,280 ₪ בגין הסולר שנטל ללא רשות.

תביעות העובד לפיצוי בגין "אי מתן הודעה לעובד", "תוספת מקצועית", שעות נוספות ופרמיה, רכיב פנסיה, ופיצוי בגין האשמת שווא – נדחות.

נוכח התוצאה אליה הגענו, ומאחר ששתי התביעות נדחו ברובן, לא מצאנו לנכון לפסוק הוצאות למי מהצדדים.