מטעם ההגנה הוגשה חוות דעת של המומחה מר משה וייסמן (נ/1), שמסקנתו בחוות הדעת היא, כי "סביר יותר שהתאונה התרחשה לפי גרסת הנאשם כי נפגע על ידי משאית שנסעה מימינו, פגעה בג'אנט ימני קדמי וכתוצאה מכך גרמה לסטייתו שמאלה, עלייה על אי-התנועה הבנוי ולהתנגשות חזיתית עם מונית שהגיעה ממול".
מציין בית משפט קמא, כי בחקירתו הנגדית של מומחה ההגנה הסתבר, שהוא ערך את חוות דעתו מבלי שהיה ער לתשובתו של המערער לכתב האישום ומבלי שעיין בעדויות של שישה מעדי התביעה ואף לא היה ער לראיות שהוגשו בהסכמה.
בית משפט קמא גם נתן דעתו למספר האנשים שמותם נגרם מחמת התאונה והשפעת מותם על בני משפחותיהם, זאת בנוסף לחבלות משמעותיות שנגרמו לנהג המונית שנאלץ לעבור ניתוח ואושפז 15 יום, וכן לנוסע במונית שאף הוא עבר ניתוח והיה מאושפז 9 ימים, ולרבות חבלות שנגרמו למערער שאושפז 3 ימים.
לפיכך, נוכח תוצאותיה הטראגיות של התאונה, מספר המשפחות ששכלו את יקיריהן, החבלות שנגרמו לשאר המעורבים, רמת רשלנותו של המערער ומדיניות הענישה הנוהגת, קבע בית משפט קמא, כי מיתחם הענישה ההולם בנסיבות העניין נע בין 15 חודשי מאסר בפועל ל-36 חודשי מאסר בפועל, ופסילה בפועל של רישיון הנהיגה בין 8-20 שנה, ולצד ענישה נלווית.
באשר לשיקולי הענישה בעבירות של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות אנו מפנים ל-ע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מדינת ישראל (16.11.09), פסקה 6 (להלן: "עניין אלמוג"):
"6. נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות".
ובהמשך בפיסקה 7:
"7. אין זה נכון מבחינת תורת הענישה לידון בעיניינו של נאשם במנותק ממאורעות הזמן והתקופה. נהיגה אלימה בכבישים הפכה לרעה החולה של תקופתנו. שבוע ימים בו נהרגים בכבישים "רק" 7 אנשים נחשב לשבוע "מוצלח" מבחינת הסטטיסטיקה השנתית.
כפי שפסק בית-משפט זה:
"כל עוד בעינה המדיניות הקיימת באשר לעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים (ותאונות אחרות), דינם של המורשעים בעבירות אלה- מן הסתם- הם אנשים מן הישוב, מה שקרוי נורמאטיביים, אלא שנימצא לבתי משפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את מישפחות הקורבנות, ותחושת האין אונים החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קורבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים" (ראו רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 9.1.06), מפי כב' השופט א' רובינשטיין ; ראו גם ע"פ 783/07 עתאבה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], 23.9.07).
נוכח האמור, ובשים לב לתוצאות הקשות של התאונה הטראגית שהביאה לכך ששלושה אנשים קיפדו את חייהם, והותירו אחריהם מישפחות כואבות ודואבות, כשבנוסף לכך נהג המונית ונוסע נוסף במונית נחבלו, אושפזו ונזקקו לניתוח, והמערער עצמו ניחבל ואושפז לשלושה ימים, איננו סבורים שקיימת הצדקה כלשהיא להתערבות ערכאת העירעור בעונש המאסר בפועל שהטיל בית משפט קמא על המערער, ולרבות העונשים הנלווים, ובכלל זה תשלום פיצוי למשפחות המנוחים לפי סעיף 77 של חוק העונשין.
...
בית-המשפט המחוזי דן את הנאשם ל-36 חודשי מאסר בפועל, ולעונשים נלווים.
וכך נכתב בעניין חילף, בפסקה 10:
".... מעבר להיבט השוני האמור נראה לנו כי שיקוליו לעונש של בית-משפט קמא נשקלו ואוזנו כראוי. מצד החומרה מדובר בנהיגה רשלנית חמורה אשר הביאה למותם של שלושה קורבנות. אין צריך לומר כי התוצאה המחרידה של מותם של שלושה בני-אדם הינה נסיבה מיוחדת לחומרה. הצורך בהרתעת היחיד והרבים מפני נהיגה רשלנית הגורמת לתוצאות קטלניות אינו צריך הדגשה. תכלית זו מחייבת החמרה בענישה. מנגד, נשקלו נסיבותיו האישיות של המערער – גילו הצעיר בעת התאונה (בן 18), היותו אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי והסבל הפיזי והנפשי הרב שהוא עצמו חווה בעקבות התאונה. שירות המבחן הצביע על פגיעותו הנפשית של המערער ביחס לאפשרות ריצוי מאסר ממושך והמליץ להעמידו במבחן לצורך טיפול. גם היבט זה נשקל, וניתן לו ביטוי בשיקולי הענישה".
נוכח כל המפורט לעיל, איננו סבורים שנפל בגזר-דינו של בית משפט קמא פגם שיש בו כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור, ואנו דוחים גם את הערעור על גזר הדין.
התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו דוחים את הערעור על שני חלקיו.
