פיצויים למשפחת הרוג בתאונת דרכים עם נכות נפשית

אזכיר כי ארבעת התנאים שנקבעו בהילכת אלסוחה להכרה במי שטוען כי נפגע בנזק נפשי מבלי שהיה נוכח בתאונה עצמה, כניזוק עקיף, מהתאונה, הם כדלקמן: היותו של הניזוק העקיף קרוב מישפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העקרי; היתרשמות עצמאית של הניזוק העקיף מן הארוע (לא נשללה על הסף זכאות לפצוי גם כאשר ההתרשמות מן הארוע הנה מ"כלי שני", והנזק היה צפוי בנסיבות העניין); קיומה של קרבה במקום ובזמן בין הפגיעה בניזוק העקרי לבין הווצרות הנזק הנתבע על ידי הניזוק העקיף; נידרש כי הפגיעה נפשית, אצל הניזוק העקיף תהא חמורה, עד שתעלה כדי מחלת נפש או הפרעת נפש, שיש בהן משום נכות ניכרת, שניתן להוכיחה באמצעות חוות דעת רפואית.

בעצם, בהכרעה הדוחה את בקשת התובעים הנדונה, יש משום מניעת יישום המבחן האם הם זכאים להכנס בשערי חוק הפלת"ד. בענין זה ראוי להזכיר את הדברים הבאים: "משנטען כי ניכוי שינוי קצוני בהתנהגותה של התובעת ובאופן תיפקודה, מאז מות בנה בתאונת דרכים, ומשישנו תעוד המעיד על קבלת טפול נפשי במסגרת מרכז קהילתי לבריאות הנפש בלוד – הגם שזה החל באיחור, כתוצאה מרתיעה מטיפול נפשי – אולם עובר לו טופלה התובעת בכדורי הרגעה טבעיים, הרי שישנה ראשית ראיה מספקת המצדיקה מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט [ב-ת"א 1958/02 ספר רינה נ. מגדל חברה לביטוח (פורסם;01/06/03)].

בנסיבות אלו, כאמור, אני מכריע תוך איזון אינטרסים בין האנטרס של יציבות הדין לבין האנטרס של זכות הגישה לערכאות, כי אף שהמסמכים הרפואיים דלים, יש ליתן לתובעים היזדמנות להוכיח את דרגת הנכות הנפשית שנגרמה להם, ככל שנגרמה בגין התאונה; והם יודיעו לבית המשפט תוך 21 יום האם הם מבקשים לנצלה במימון ביניים שיושת עליהם (בעלות של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ – לגבי כל אחד מהתובעים).

...

כפי שעולה מהדיון בבקשה להלן, בסופו של דבר אני מוצע כי עלי להכריע בבקשה תוך איזון אינטרסים בין האינטרס של יציבות הדין לבין האינטרס של זכות הגישה לערכאות.

אמנם התובע פנה לטיפול פסיכיאטרי רק בחלוף שנה וחצי מיום התאונה, אך אני מקבל כי אין הדבר אומר כי לתובע לא נגרמה נכות נפשית.

גם אני, לענייננו, אינני מוצא כי העובדה שמי מהתובעים פנה לטיפול רפואי "באיחור", יש בה כדי לשלול את זכותו להיבדק על ידי מומחה פסיכיאטרי אשר יחליט מהי מידת הנכות אשר נותרה לו, באם נותרה, בכל הקשור לתאונה נשוא תיק זה. מודע אני לטענת המדרון החלקלק, לפיה, משמעות ההחלטה המקבלת את הבקשה הנדונה, בנסיבותיה, עלולה להיות שבכל מקרה מוות בתאונה ידרשו משאבים, שבסופו של דבר יפלו על הציבור, לבדיקת קרובי כל מי שחייו נקטלו בדרכים; אך אני מוצא, כי לא בכל תאונה מדובר במות בחור בן 20 בסמוך לבית הוריו, וכי ניתן לאזן את משמעותה הכלכלית של ההחלטה, על ידי השתת מימון הביניים של שכר המומחה, במקרים המתאימים, על המבקשים.

ועוד הבהרה ואזהרה; אדגיש, כי טרם דנתי וטרם החלטתי בהחלטה זו - בטענת התובעים כי הם עומדים בהלכת אלסוחה; כל שקבעתי הוא ייתכנות, היינו, קבעתי שאין לשלול על הסף את התקיימות תנאים 1, 2 ו-3 של אלסוחה בנסיבות ענייננו.

להערכת שירות המבחן, הטלת מאסר מאחורי סורג ובריח עלול לפגוע קשות בסכויי השקום של הנאשמת ולהוביל למשבר משפחתי ואישי קשה, במיוחד עבור בנה, שהיה עד לתאונה.

לסיכום, עתרה המאשימה לגזור על הנאשמת עונש מאסר בפועל ופסילה במתחמים שהוצעו לצד עונש מאסר מותנה משמעותי, פסילה על תנאי, קנס ופצוי למשפחת המנוח.

עוד ציין כי תוצאות התאונה היו קשות גם עבור הנאשמת, אשר הייתה בעת התאונה יחד עם בנה הקטן ברכב, נכנסה לסערת רגשות, וכיום סובלת מנכות נפשית בשיעור 10% אשר נקבעה לה במסגרת תביעת הפלת"ד על ידי מומחה שמונה בהסכמת חברת הביטוח ועוה"ד שייצג אותה והיא מטופלת בקנביס רפואי.

בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (2009) התוה בית המשפט העליון את הקוים המנחים בסוגיית הענישה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות במסגרת תאונת דרכים וכך אמר כב' השופט נ. הנדל: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות". עיון בפסיקה מלמד כי הענישה בתיקי גרימת מוות ברשלנות נעים, בין היתר, בהתאם למידת הרשלנות של הנאשם הספציפי.

...

אציין כי גם בעניין זה סבורני כי על צו הפסילה להיות על הצד המתון במתחם העונש ההולם.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות בבית החולים רמב"ם, החל מהמועד שיקבע הממונה על עבודות השירות, הואיל והמועד הקבוע בחוות הדעת של הממונה חלף עבר לו. הובהר לנאשמת כי מדובר בתנאי העסקה קפדניים, ועליה להישמע להוראות הממונה והמעסיק.

הנני מחייב את הנאשמת לשלם לעזבון המנוח פיצוי בסך 5,000 ₪.

בעיניין מחיר הדמים הכבד שגובות תאונות הדרכים, אביא את דבריו של כבוד השופט עמית בע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל [12.1.11], פסקה 76: "רבות נאמר על נגע תאונות הדרכים, ההולך ופושה וקוטל בנו ללא רחם וללא הבחנה, ואשר בעטיו נגבה מחיר דמים נורא, אם בהרוגים, אם בחבולים בגופם ובפצועים בנפשם, ואם בדאבת יקיריהם. רבות נאמר, דומה כי מעט מדי נעשה, ומדי שנה בשנה מקפדים מאות אנשים את חייהם ואלפים רבים נפצעים. מערכת המשפט נתקלת בהרוגים ובפצועים של תאונות הדרכים הן בתחום הפלילי והן בתחום האזרחי, ומדי שנה מוגשות בבתי המשפט לערכאותיהם השונות אלפי תביעות על ניזקי גוף שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים. מקומו של בית המשפט במלחמת החורמה נגד תופעה קשה זו לא נפקד, ועליו להמשיך להירתם ולהרים תרומתו למען מאבק עיקש זה, בין היתר באמצעות הדאגה לענישה הולמת, אשר תסייע להגברת המודעות בדבר המחיר הכרוך בהפרת כללי ההיתנהגות על הכביש". מידת הפגיעה בערכים המוגנים היא גבוהה, וזאת לנוכח התוצאות הטראגיות של מעשי הנאשמת.

לא מיותר להביא מדברי כבוד השופט רובינשטיין, שהצטרף "לאחר היתלבטות רבה" לדעת הרוב, אך ציין: "יש צורך בנסיבות אישיות מיוחדות כדי שלא יוטל מאסר בפועל. שבתי בעקבות דבריה ועיינתי בתיק. אודה כי הטרידני העידר הגירסה מצד המבקשת במשפט, שהוותה בצדק שיקול בהרשעתה (וראו סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982) ואין להיתעלם ממנה גם לעניין העונש. ואולם, נוכח 27 שנות נהיגתה של המבקשת ללא עבירות תנועה, ולכן ללא דופי תעבורתי כלשהוא, התסקירים המתארים אפקט הרסני למאסר בפועל, נכות פסיכיאטרית של 75% שהוכרה למבקשת, כל אלה שבו והיטו את הכף". בת"פ (מחוזי מרכז) 10871-09-15 מדינת ישראל נ' עמר [28.1.20], שאליו הפניתה ב"כ המאשימה, נגזר דינה של נאשמת שהורשעה לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות ונהיגה רשלנית הגורמת חבלה של ממש, ונגזרו עליה 12 חודשי מאסר בפועל, 8 שנות פסילה ותשלום פיצוי למנוח בסך 30,000 ₪.

בעיניין זה אצטט הן מדברי כבוד השופט רובינשטיין בעיניין לוין, שהצטרף לדעתו של כבוד השופט ג'ובראן ועל כן היה בדעת רוב, הן מדברי כבוד השופטת פרוקצ'יה, באותו עניין בדעת המיעוט: כבוד השופט רובינשטיין: "לאחר היתלבטות רבה אני מצטרף לחוות דעתו של חברי השופט ג'ובראן. התלבטותי נבעה מכך, שכל עוד בעינה המדיניות הקיימת באשר לעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים (ותאונות אחרות), דינם של המורשעים בהן תקופת מאסר מאחורי סורג ובריח, והחריגים לכך נדירים. אכן, מרבית המורשעים בעבירות אלה – מן הסתם – הם אנשים מן היישוב, מה שקרוי נורמאטיביים, אלא שנימצא לבתי המשפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את מישפחות הקרבנות, ותחושת אין האונים החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קרבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים. האם יש בכך תועלת של ממש? האם ההרתעה פועלת? האם יש תרומה למאבק בתאונות הדרכים בגזרי דין שעניינם מאסר אנשים נורמאטיביים בקרב חברה עבריינית שאינה מקומם? התשובה לכך אינה ברורה. אבל היש עצה אחרת להרתיע את מופקרי הכביש, אם צעירים שלגמו לגימה יתרה, אם אחרים? גם לכך אין תשובה מניחה את הדעת, וכל עוד לא עלה רעיון מועיל יותר, חובת בתי המשפט להמשיך במדיניות בחינת בית שמאי. אבל ייתכנו חריגים, ועיקרם נסיבות אישיות שאפשר לצרפן לרקע תעבורתי נקי. נתתי אל לבי את מישפחות הקרבנות בפרשה זו, שישבו באולם בית המשפט בשעה שנטענה עתירתה של המבקשת, ולבן נחמץ ופצען לעולם לא יירפא. ואכן, פסק דין הרוב בבית המשפט המחוזי לא סטה מן המדיניות, אולם נסיבותיה האישיות הכריעו את הכף בעיני חברי השופט ג'ובראן, כדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, ובסופו של יום מצטרף אף אנכי אליו. אוסיף שתי אלה: האחת, תקוה להבנתן של המשפחות השכולות, כי העונש קשור למעשה ולתוצאותיו אך גם לנסיבות הנאשמים, ואין מיתאם מלא ומוחלט; והאחרת – כי גם אם סברנו בדעת הרוב שבמקרה זה אין למצות את חומרת הדין, אין בפסק דין זה כדי לשנות את אמות המידה הנקוטות כלפי מי שנהג במהירות מופרזת, שצבר עבירות, ששתה אלכוהול, שלא שת לבו לתמרורים ולמצב הדרך, שלהתרשלותו אינדיקאציות מסוגים שונים, והללו ושכמותם לא ימצאו בו סיוע". כבוד השופטת פרוקצ'יה: "4. ..... בית משפט זה התווה מזה שנים מדיניות ענישה מחמירה ביחס לעבירות נהיגה הכרוכות בתאונות קטלניות, בין בגדר הריגה ובין בגדר גרם מות ברשלנות. הוא דבק בגישה זו מתוך אמונה כי לנקיטת יד עונשית קשה ומחמירה ישנה השפעה מרתיעה על הנהגים בכביש, ויש בה כדי לקדם את הטמעתה של מודעות ציבורית בדבר החובה לשמור על כללי זהירות כדי להגן על חיי אדם ושלמות גופו. מדיניות ענישה זו בנויה על הנחה בדבר כוחו המרתיע של הדין הפלילי והענישה הפלילית גם בתחום זה, שהוא מישור בעל ייחוד מבחינת נסיבות העבריינות וזהותם של מבצעי העבירות. היא נועדה לתת ביטוי ולהדגיש הדגשה מיוחדת את ערך חיי האדם במשפט ובמסורת היהודית, ולערוב לכלל ולפרט כי המשפט ובתי המשפט יעשו כל שבידם על מנת לטעת בתרבות החברתית את ההערכה והכבוד הנדרשים לזולת ולחייו... הענישה המחמירה בעבירות הנוגעות לתאונות קטלניות נשענת על ההנחה כי יש בהרתעה עונשית כדי לקדם את הפנמת הערכים החברתיים הנדרשים בהתייחסות לזולת, וכדי להרגיל לשמירה קפדנית יותר על כללי זהירות ומניעה בנהיגה על הכביש. בלא אימון בכוחה המרתיע של מדיניות הענישה, נשמט אמצעי חשוב שניתן בידי בית המשפט ככלי עזר רב-משקל במילחמה בתאונות הדרכים. בלא שימוש מושכל באמצעי זה לא יתרום בית המשפט את התרומה הנדרשת מצדו לשינוי הערכי הכולל האמור להתרחש בתחום קשה זה.

הסניגור ביקש שלא להטיל על הנאשמת כל פיצוי, וטען שהדבר אף סותר את עקרון "ייחוד העילה" שבחוק הפלת"ד. למיטב הבנתי, אין כל קשר בין ייחוד העילה, כקבוע בחוק הפלת"ד, לבין הפצוי הפלילי, שכן סעיף 8(א) לחוק הפלת"ד, הקובע את ייחוד העילה, קובע: "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון". במקרה שלפנינו מדובר בהטלת פיצוי עונשי, ווודאי שאין מדובר בעילת תביעה לפי פקודת הנזיקין, כך שלא ברורה לי טענת הסניגור.

...

לנוכח כלל השיקולים הנ"ל, אני סבורה שיש למקם את עונשה של הנאשמת קרוב לתחתית מתחם הענישה, אך לא בתחתית ממש, ובכוונתי להטיל עונש מאסר מאחורי סורג ובריח.

פיצוי אני סבורה שיש להורות על תשלום פיצויים למשפחתה של ליאל ז"ל ולעמית תבדל"א, ולו בסכום סמלי, שכן אלו יסייעו לבטא באופן מוחשי את לקיחת האחריות של הנאשמת, ויסייעו למשפחת המנוחה ולעמית במקצת הסיוע והטיפולים שלהם הם זקוקים.

סיכום על יסוד כלל השיקולים שמניתי לעיל, החלטתי להטיל על הנאשמת את העונשים הבאים: מאסר בן 12 חודשים; מאסר בן 6 חודשים, אך הנאשמת לא תישא עונש זה אלא אם תעבור בתוך 3 שנים מיום שיחרורה מהמאסר עבירה שבה הורשעה; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 12 שנים; מתקופה זו תנוכה כל תקופת פסילה שהספיקה הנאשמת לשאת עד כה בקשר לתאונה דנן; פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך שנה, אך הנאשמת לא תישא עונש זה אלא אם תעבור בתוך 3 שנים מהיום עבירת תעבורה מסוג פשע או עוון; פיצוי למשפחתה של ליאל ז"ל על סך 8,000 ₪, אשר ישולם ב-12 תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 1.5.20 ובכל 1 בחודש בחודשים שלאחר מכן.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 12108-09-18 התובעים: פלוני הנתבעים: .1 יואל פלקוביץ ת"ז 031211147 .2 עידו שמר ת"ז 203752175 .3 רפאל גהן ת"ז 203576434 .4 קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים צדדי ג': .1עידו שמר ת"ז 203752175 .2 רפאל גהן ת"ז 203576434 פסק דין

המנוח נפטר בעקבות פציעתו בתאונת דרכים מיום 9.4.2014, בעת שרכב על קטנוע מספר רשוי 9194367 (להלן: "הקטנוע"), במסגרת עבודתו כשליח בפיצרייה.

בהחלטה מיום 3.3.21, דחתה כב' השופטת קרביס, את בקשת התובעת 2 (אימו של המנוח) והתובעים 4-5 (אחיו של המנוח), למנות מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, בטענה לנכות נפשית שנגרמה להם כתוצאה מהתאונה באשר לא הוכח לבית המשפט קיומה של ראשית ראיה לנכות כזו.

המנוח החל לעבוד על פי מיסמכי המל"ל, בהיותו כבן 20, בחודש ינואר 2014, בחברת - א.א.אמון סחר בע"מ, כ-3 חודשים לפני התאונה (תדפיס רציפות דיווח מל"ל –צורף כנספח לתיק מוצגי הנתבע1), בו הישתכר שכר חודשי ממוצע של כ-4,975 ₪ ברוטו לחודש, כך שנראה כי היה זקוק לתמיכת משפחתו, ולא להיפך.

...

לאחר שעיינתי בטענות התובעים ובהתייחסות הנתבעים לעניין זה, אין כל בסיס לטענות התובעים באשר לאופן חישוב תביעתם לפי עקרונות פקודת הנזיקין.

אין כל בסיס משפטי לחישוב התובעים עד גיל 70, שכן הנחת היסוד בפסיקה ביחס לחישוב אובדן השתכרות הינה גיל הפרישה המקובל במשק לשכירים, גיל 67, כאשר התובעים לא הציגו כל ראיה המצדיקה סטיה מחישוב זה, ועל ככן, טענתם נדחית.

לאור המפורט לעיל אני מחייב את הנתבעת 4, קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים לשלם לתובעים 2-3, יורשי עזבון המנוח, דוד זבאן ז"ל, פיצוי בסך 1,321,934 ₪, אגרות בית משפט בתביעה העיקרית ובהודעת צד ג' שהוגשה מטעמה, וכן, שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ כחוק.

בנוסף, פירטה בכאב רב את ההשלכות הרבות של המקרה על כל תחומי חייה: תחושת האובדן הקשה; הגעגועים למנוח; פיתוח חרדה בעת שהיא נימצאת על הכביש; איבוד הביטחון הכלכלי, לאחר שנאלצה למכור את העסק שהקים המנוח וטיפח משך 40 שנים; קשיים נפשיים ואף גופניים מהם היא ובני משפחתה סובלים.

כמו כן, היפנה לנסיבות חיי הנאשם אשר סבל לדבריו מריבוי מחלות, טראגדיה בה אחיו נהרג בתאונה, תאונת דרכים קשה שעבר בעצמו, ילד נכה ומאבק מתמשך של הנאשם בשימוש בסמים קשים.

כך, הפנה למקרים בהם נגרם מותו של רוכב אופנוע בשל רשלנות הנאשם והוטלו מאסרים של עשרה חודשים ועד ל-20 חודשים, לצד שלילת רישיון נהיגה בפועל לתקופות של שש שנים ועד ל-15 שנים וכן פיצוי למשפחת קורבן העבירה.

...

יפים לענין זה הדברים הבאים: "משהמבקש המרה שוב ושוב את החלטות בתי המשפט אשר פסלו את רישיון הנהיגה שלו, נוכח הסיכון המוחשי למשתמשי הדרכים במעשיו ובשל העובדה כי העונשים שנגזרו עליו לא הרתיעו אותו – עונש כבד ומשמעותי של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח הוא העונש הראוי עבור המבקש ולוּ מאחר שהרחקתו מהציבור נדרשת כדי להגן על שלום הציבור בהתאם לסעיף 40ה לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהינתן האמור, אני סבור כי העונש שבית המשפט לתעבורה גזר על המבקש מקל עמו באופן משמעותי, והיה מקום לגזור עונש בחלקו העליון של מתחם העונש ההולם." (רע"פ 155/23 ‏ ‏ נאור ברנס נ' מדינת ישראל, פיסקה 8 (‏11.1.2023)).

לצד כל האמור לעיל, משקל מסוים לקוּלה ינתן להודאת הנאשם בכתב האישום המתוקן; לרקע האישי לפיו עבר בעצמו תאונת דרכים קשה בעבר; וכן לנסיבות חייו המורכבות.

לפיכך, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 42 חודשים.