פיצויים למשפחת אישה שנהרגה בתאונה

ביום 13.4.14, הודתה הנאשמת במיוחס לה בכתב האישום, במסגרת הסדר טעון שגובש בין הצדדים, הכולל, מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות, פסילת רישון נהיגתה של הנאשמת לצמיתות, מאסר מותנה ופצוי למשפחת המנוח.

הנאשמת הודתה במיוחס לה ולהתרשמותי, הנאשמת היא אכן אשה נורמאטיבית, חיובית וערכית, אשר נטילת האחריות והבעת החרטה, כמו גם הצער אותו הביעה בפני מישפחת המנוח, באים מן הלב ואינם בבחינת "מס שפתיים", להליך המשפטי.

בע"פ 52518-07-12 לגטווי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], לעניין ענישה בתיקי גרם מוות בתאונות דרכים נאמר כי: "הענישה בתיקים מסוג זה היא לעולם קשה, מכאיבה ומעוררת חיבוטי נפש של ממש, מעבר לקושי האינהרנטי הגלום במלאכת הענישה ככלל. הקושי עניינו בכך, שמרבית העבריינים בתחום זה הם אנשים נורמאטיביים, לעיתים קרובות מצטיינים בכל תחומי חייהם האחרים, אנשים תורמים, חיוביים ועדיין, בשל רשלנותם קופדו חיי אדם". סבורה אני כי המקרה שבפני, הינו דוגמה הולמת לקושי בגלום בענישה במקרי גרם מוות ברשלנות, תוך כדי נהיגה וכי הסדר הטעון שגובש בין הצדדים, מאזן נכונה בין התוצאה הטרגית של רשלנות הנאשמת והצורך בענישה מחמירה ומרתיעה לאישיותה ונסיבותיה, דהיינו, בין האנטרס הצבורי לאנטרס הפרטי של הנאשמת.

...

בע"פ 6755/09, ארז אלמוג נגד מדינת ישראל, קבע בית המשפט העליון, מהם העקרונות לפיהם יש לגזור את דינו של מי שהורשע בגרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות". סעיף 304 לחוק העונשין, קובע עונש מאסר של 3 שנים, בעבירות של גרם מוות ברשלנות ואילו סעיף 64 לפקודת התעבורה, שעניינו, גרם מוות ברשלנות תוך שימוש ברכב, קובע כי תקופת המאסר תהיה בין 6 חודשים ל-3 שנים, אלא אם מצא בית המשפט, על פי הנסיבות, כי אין מקום לעונש של מאסר.

בתו של המנוח, בטיעוניה, העלתה שאלה סבירה והגיונית בנסיבות המקרה – מדוע אם כך, המשיכה הנאשמת בנהיגה? כיצד זה לא הרגישה כי שדה הראיה שלה מוגבל? לעניין זה, אני קובעת כי חזקה על המאשימה, כי שוכנעה, מהמסמכים הרפואיים שהובאו בפניה, שהנאשמת לא יכלה לדעת או לחוש בחומרת המגבלה וכי לא היה כל מחדל מצידה של הנאשמת, בכך שהמשיכה לנהוג.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי יש לכבד את הסדר הטעון שבין הצדדים ואני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: אני דנה את הנאשמת ל-6 חודשי מאסר, אשר ירוצו בעבודות שירות, על פי האמור בחוות דעת הממונה על עבודות השירות.

אני דנה את הנאשמת ל-8 חודשי מאסר וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

על פי הסמכות הנתונה לי בסעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט – 1969, אני קובעת כי הנאשמת תהיה בפיקוח שירות המבחן לתקופה של 12 חודשים מהיום.

ביום 6.2.2014 גזר בית המשפט על המבקשת 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל, החל מיום 20.3.2014; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום השיחרור, והתנאי הוא שלא תעבור עבירה של הריגה או של גרימת מוות ברשלנות; פסילת רישיון נהיגה למשך 15 שנים החל ממועד השיחרור בנכוי תקופת הפסילה המנהלית ותקופת הפסילה למן הגשת כתב האישום; וכן פיצוי למשפחת המנוח בסך 50,000 ש"ח. המבקשת עותרת לעכב ביצוע עונשים אלה.

בית המשפט המחוזי סקר את נסיבות חייה האישיות של המבקשת, ובעיקר עמד על היותה אשה נורמאטיבית, המצויה בחודשי הריון ראשונים.

בשל התאונה סובלת המבקשת מתסמינים פוסט טראומטיים וממחשבות טורדניות בנושא מוות.

...

בנסיבות המקרה, שוכנעתי כי אף אם שירות בתי הסוהר ערוך לטפל במבקשת, מוטב כי הלידה תתבצע מחוץ לכתלי בית הסוהר.

יחד עם זאת, לא מצאתי כי יש מקום להיעתר לבקשת המבקשת לעכב את פסילת רשיון נהיגתה ואת הפיצוי שהושת עליה.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת בחלקה.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי התביעה ביקשה מבית המשפט להחמיר עם המערער ולהטיל עליו את העונש המירבי הקבוע בחוק, תוך הטעמת האבדן הכבד של מישפחות הקרבנות והצורך להעלות את רף הענישה במסגרת המילחמה בתאונות הדרכים.

חמישית, נטען כי הטלת הפצוי הכספי לטובת מישפחת הקרבנות היא בפועל קנס שהושת על המערער, ועונש נוסף למערער חרף תקופת המאסר הארוכה שהושתה עליו בגזר הדין.

בע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נהרגה אישה ונפצעה קשה אישה נוספת, בעקבות נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ובהפקרה, סקר השופט עמית (פסקה 81) את הענישה בתיקי הריגה בתאונות דרכים וציין (פסקה 83), כי הספקטרום נע בין 2.5 ל-9.5 שנות מאסר בפועל, ולכן הופחת עונשו של אחד הנאשמים שם מ-20 שנה שגזר בית המשפט המחוזי (ושכללו ענישה על הריגת אישה - 12 שנה, גרימת חבלה חמורה לחברתה – 3 שנים, ו-7 שנות מאסר בגין ההפקרה, ולאחר קביעת חפיפה בין חלק מן העונשים) - ל-10 שנים בגין ההריגה וגרימת החבלה החמורה ו-4 שנים בגין ההפקרה.

...

אכן, כנטען, היו קטעים בהתנהלות התביעה שנראה לנו כי היה מקום בהם ליתר תשומת לב לאשר מוצג לבית המשפט, ובית המשפט קמא גם נתן לכך ביטוי בהחלטת הביניים; אך גם המערער, שדיבר דברי בלע, לא שיכנע בהסברו בעניין זה. החלטנו איפוא להידרש לנושא שלפנינו במהותו ולאחוז את השור בקרניו.

בע"פ 8748/08 ברכה נ' מדינת ישראל (2011), פרשה שיש בה דמיון עצוב לענייננו, אף שאין מקרה זהה למשנהו, וככל שאפשר לדבר על השוואה, יש שם רכיבי חומרה רבים אף יותר – נהג צעיר שיכור וגם מסומם, אף כי בעל רשיון נהיגה, מהירות של 171 ק"מ, אור אדום ושישה הרוגים – אמרה חברתי השופטת חיות: "מניין החיים שנקטלו בתאונה הוא שישה ובנסיבות שתוארו תהא זו תוצאה לא מוסרית - הן מנקודת המבט של קורבנות התאונה והן בשל הקלות שאין לקבלה בהתייחסות אל מעשי המערער – לראות בכך מעשה אחד לצורך הענישה. מסקנה זו נטועה בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית המורים אותנו לכבד חיי אדם ולהגן עליהם באשר כל אדם הוא עולם מלא. קטילת חיי אדם בעבירה מחייבת, אפוא, הטלת עונש המבטא ערכים אלה. גישה זו תקפה וראויה ליישום לא רק לגבי נאשמים המורשעים בעבירות בטחון ובביצוע פיגועי טרור המוניים, אלא גם לגבי מי שהורשעו בקטילת חיים רבים בתאונת-דרכים בשל נהיגה פזיזה וחסרת אחריות, דוגמת נהיגתו של המערער שבפנינו אשר החליט ליטול לידיו את ההגה בעודו נתון תחת השפעת אלכוהול וסמים מסוכנים. אכן, תאונות דרכים מרובות נפגעים הפכו חזון נפרץ במקומותינו ועל בית המשפט לתרום בענישה מחמירה את תרומתו לצמצום מימדיה של מציאות נוראה זו (ראו ע"פ 5167/05 מג'דוב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (לא פורסם, 10.10.2005). בייחוד משהוכח כי התאונה הקטלנית אירעה בשל היות הנהג במצב של שכרות (ראו: ע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (4) 151, 165 (1995)). במקרים אלה, על בית המשפט להעביר מסר חד וברור כי מי שנוהג בהשפעת חומרים משכרים ומביא במעשיו למותו של אדם – ובמקרים החמורים במיוחד כבענייננו למותם של מספר אנשים – צפוי לעונש מאסר כבד ומשמעותי. כך נהג בית משפט קמא במקרה דנן ובדין נהג כך, אם כי לא נעלמו מעיניו גם השיקולים לקולא ובהם גילו הצעיר של המערער; העובדה כי עברו הפלילי והתעבורתי אינו מכביד; והעובדה כי אחיו התאום מצא אף הוא את מותו בתאונה". כשלעצמי הוספתי שם: "...מצב זה, של נסיבות שבהן כמעט מוכתב האסון מראש, מחייב ענישה מחמירה ביותר, הן כאשר מדובר בתיקי נהיגה בשכרות וסמים 'גרידא', והן ובמיוחד בתיקים שבהם קרו תוצאות קשות, כמו בענייננו, והעבירה המרכזית היא הריגה. ואל נכחד, מקום שבו קול דמי המנוחים זועק מן האדמה, ומצטרף לשאלה שאין בידם לשאול ועלינו להציבה, מדוע העז המערער, הלוּם סמים ואלכוהול, לנהוג ברכב, גם אם אין טענה שנתכוון להרוג את הזולת – שאט הנפש המוסרי החובר לכל אלה מציב רף ענישה גבוה, לא כל שכן במקום שקופחו חייהם של שישה, ואף למספר משמעות". ועוד רף הענישה בעבירות הריגה בתאונות דרכים, שלא היה גבוה, הלך ועלה בשנים האחרונות.

במכלול, וכדי לתרום לתהליך החיובי, החלטנו להפחית באופן כמעט סמלי שנה ממאסרו של המערער, קרי, עונש המאסר בפועל יעמוד על ארבע עשרה שנים.

התאונה, מותו של המנוח והחבלות למעורבים ונזקי הרכוש לרכב ולקטנוע נגרמו בשל נהיגתה הרשלנית של הנאשמת ואשר התבטאה בכך שפנתה שמאלה שלא בביטחה ותוך הפרעה וסיכון לרכב אחר, לא נתנה זכות קדימה לקטנוע שהגיע ממול, בפנייה לשמאל, לא הייתה ערה למתרחש בדרך בכיוון נסיעתה, למרות שיכלה להבחין בקטנוע ממרחק רב, לא הבחינה בקטנוע בכלל, נהגה בחוסר זהירות וברשלנות ולא כפי שנהג מן היישוב נוהג בנסיבות העניין.

להערכת שירות המבחן, הטלת מאסר מאחורי סורג ובריח עלול לפגוע קשות בסכויי השקום של הנאשמת ולהוביל למשבר משפחתי ואישי קשה, במיוחד עבור בנה, שהיה עד לתאונה.

עוד הדגישה המאשימה כי בתי המשפט גזרו מאסרים בפועל גם על נשים חד הוריות ועל נשים שלא היה להם סידור אחר לילדיהם בעבירות מסוג זה ועדיין קבעו כי לשם ההרתעה ולשם מיגור נגע תאונות הדרכים, יש לתת את הבכורה לענישה מחמירה על נסיבות כאלה ואחרות.

לסיכום, עתרה המאשימה לגזור על הנאשמת עונש מאסר בפועל ופסילה במתחמים שהוצעו לצד עונש מאסר מותנה משמעותי, פסילה על תנאי, קנס ופצוי למשפחת המנוח.

...

אציין כי גם בעניין זה סבורני כי על צו הפסילה להיות על הצד המתון במתחם העונש ההולם.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות בבית החולים רמב"ם, החל מהמועד שיקבע הממונה על עבודות השירות, הואיל והמועד הקבוע בחוות הדעת של הממונה חלף עבר לו. הובהר לנאשמת כי מדובר בתנאי העסקה קפדניים, ועליה להישמע להוראות הממונה והמעסיק.

הנני מחייב את הנאשמת לשלם לעזבון המנוח פיצוי בסך 5,000 ₪.

כתוצאה מהתאונה נהרג מוחמד חלבי שהיה נוסע ברכב הפורד.

המנוח קיפח את חייו בהיותו בן 23 שנים והותיר אחריו אשה וילד.

בשיחה עם שירות המבחן לקח ג'אבר אחריות מלאה לתאונה, תאר את הקשר בינו לבין המנוח כחברו הטוב, ותאר את המצוקה הרגשית נפשית שחלה בו בעקבות התאונה, ג'אבר תאר את מפגש "הסולחה" שנערך בינו לבין מישפחת המנוח ואת תוצאות מכלול האירוע על המרקם המשפחתי.

התביעה עתרה להטלת פיצוים על הנאשמים לטובת מישפחת המנוח, ואולם לאור סכום הפצוי הגבוה אשר נקבע בהסכם ה"סולחה " שהובא לעיל, אין מקום להטיל תוספת פיצויים על נאשם 2, אשר שילם ועתיד להמשיך ולשלם, פיצויים לא מבוטלים, למשפחת המנוח . אין הדבר כן בענינו של נאשם 1 אשר לא נכלל במסגרת הסכם ה"סולחה" .

...

בסיכומו של דבר, עתר הסנגור להטלת מאסר מותנה או מאסר בעבודות שירות.

אין אני מקבל מתחם ענישה זה. בפסיקת בית המשפט העליון אושר מתחם ענישה אשר נע בין 6 חודשי מאסר בעבודות שירות ברף התחתון לבין 30 חודשי מאסר בפועל ברף העליון.

התביעה מסרה בטיעוניה לעונש כי שני הנאשמים אחראים באותה מידה ,ואכן אף אני סבור כך. אמנם אינה דומה רשלנותו של האחד לרשלנותו של האחר ואולם אין מקום להבחין בין רמות הענישה הנדרשות בעניינם.

לאור כל האמור, ובאיזון בין השיקולים לחומרא ולקולא, אני דן את הנאשמים לעונשים הבאים: נאשם 1 מאסר לתקופה של 6 חודשים.