פיצויים ליורשי אישה שנהרגה בתאונה

כאב וסבל על פי תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, יורשי המנוח זכאים לפצוי בגין הנזק הלא ממוני עקב פטירת המנוח בתאונת הדרכים בשיעור 25% מכלל "הסכום המאקסימאלי" כמשמעותו בסעיף 4 (ב) לחוק בצרוף הצמדה וריבית מיום התאונה ועד היום, ובסך הכל - 48,762 ₪.

לטענת האלמנה, המנוח כאיש מסור ונאמן, דאג לה וסיפק לה כל צרכיה מבחינת אחזקת הבית, קניות, נסיעות ולווי לאירועים וכל צורך אחר שהיא נזקקה לו לרבות יחסי אישות ככל בעל ואשה.

...

לסיכום תביעת התלויים מסתכמת ב- 1,552,352 ₪ (אובדן תמיכה +אובדן שירותי בעל) סכום זה ישולם במלואו לאלמנה.

לפיכך, הנתבעת תשלם לתובעת 2 (האלמנה) סך של 1,691,658 ₪ (תביעת התלויים ומחצית תביעת העיזבון) ולכל אחד מהתובעים 3 ו-4 (ההורים)- סך של 69,653 ₪.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעים שכר טרחת עורכי דין בשיעור של 13% בצירוף מע"מ, החזר האגרה ששולמה עם הגשת התביעה ושכרם של כל המומחים מטעמם.

יורשי המנוחה מוסיפים, כי מותה הותיר אחריו בני מישפחה כואבים שניטלה מהם לצמיתות ידה העוזרת והתומכת של המנוחה כאשה וכאם מסורה ואוהבת.

בהתייחס לרע"א 3535/09 אסתר שוקרון ואח' נ' הכשרת היישוב (מיום 6.9.11) טוענים יורשי המנוחה, שאילמלא התאונה לא היה משתנה תקציבו של המשיב מס' 2 לתקציב "אלמן", ואילמלא התאונה לא היה המשיב מס' 2 נישא מחדש, לכן, כך נטען, יש לערוך את חישוב הפסדי ההישתכרות בשנים האבודות לפי שכרו של האלמן והמנוחה ערב התאונה, ובהתעלם מן השינויים שחלו בתקציב המשיב מס' 2 לאחר התאונה.

מכאן, שבכל הנוגע לערעורה של מנורה יש לקבלו חלקית ולהפחית מן הפצוי שנפסק לזכות יורשי המנוחה סכום גלובאלי של 225,000 ש"ח. מאידך גיסא, יש לקבל חלקית את ערעורם של יורשי המנוחה הואיל ובנגוד לבית משפט קמא סבורים אנו, שהיה מקום לפסוק פיצוי בגין אובדן שירותי אם לזכות המשיבים מס' 4 ומס' 6, שאמנם בגירים הם, אך נוכח היותם פגועי נפש יש לראותם כנזקקים, בין היתר, גם לעזרתה של המנוחה.

...

התוצאה היא, שמחד גיסא, יש מקום לקבל חלקית את ערעורה של מנורה ולהורות על הפחתת סכום הפיצויים שנפסק לזכות יורשי המנוחה, וזאת לפי הערכה גלובלית, ומאידך גיסא, יש לקבל חלקית את ערעור יורשי המנוחה ולהורות על תוספת בסכום כולל של 100,000 ₪ לזכות המשיבים מס' 4 ומס' 6, כמוסבר כבר לעיל.

בהתחשב בנתונים אלה, סבורים אנו, כי התוצאה מקבלתם החלקית של שני הערעורים היא, שמן הסכום שנפסק לזכות יורשי המנוחה לפי פסק דינו של בית משפט קמא יופחת, לפי הערכה גלובלית, הסכום של 125,000 ₪ בתוספת 13% שכ"ט עו"ד נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא (26.5.14).

אנו מורים איפוא, כי "מנורה" תשלם לב"כ יורשי המנוחה את ההפרש בין הסכום שעוכב (לפי החלטת כב' השופט ג'יוסי מיום 1.8.14) לבין סכום ההפחתה עליו אנו מורים, וזאת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו.

אין מחלוקת כי במועד היתרחשות התאונה ביטחה הנתבעת את הרכב והנה אחראית לפצות את התובעים, בהתאם לחוק הפלת"ד. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לגובה הפיצויים המגיעים ליורשים/תלויים.

נתונים כלליים לצורך חישוב הפצוי: המנוח, יליד 06/05/74, נהרג בתאונה שהתרחשה ביום 26/08/08, בהיותו כבן 34 שנים.

חישוב ההפסד ממועד יציאת המנוח לגימלאות ועד תום תוחלת חייו יהיה לפיכך לפי החישוב הבא: 9,500 ₪ - הכנסת המנוח מהפנסיה הכנסת האישה – 5,113 ₪.

...

לאור המפורט לעיל, אני מקבלת את חוות דעתו של מר הילמן, בנוגע לגובה הקצבה שהייתה צפויה להשתלם למנוח, אלמלא מצא את מותו בתאונה, בהגיעו לגיל 67, בכפוף לניכוי מסוים על דרך האמודנא, בהתחשב בכך שלא נלקח בחשבון רכיב דמי הניהול.

כמו כן, מתנגדים התובעים לניכוי רכיבים שפורטו בסעיף ההערות, שהם רכיבים עתידיים, שלא התגבשו ושאין לנכותם בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 531/91 חיון נ. הסנה, חברה לביטוח בע"מ. אינני מקבלת את טיעוני התשובה של הנתבעת, לפיהם מדובר בחישוב שהוא מומחיות אקטוארית, ולו רצו התובעים לחלוק עליה היה עליהם להגיש חוות דעת נגדית.

לסיכום: אני פוסקת לתובעים פיצוי בסכומים הבאים: עבור הפסדי הכנסת המנוח, סך של- 1,725,671 ₪.

כמו כן, חלוקים הצדדים ביחס לסוגיה נוספת, בה החל ביה"ד הרבני לידון, אך לא הכריע בה, עקב סגירת התיק, והיא: סוגיית זכאותה של האשה למחצית מהכספים בגובה 90,000 ₪, אשר שולמו לידי האיש, כפצוי בגין ניזקי הגוף כתוצאה מתאונת העבודה בה היה מעורב ב***** ה******.

טענת האשה בדבר חוב לאביה מוכחשת, בייחוד כאשר לא הוגשה כל תביעה מצד האחרון לקבלת כספי ההלוואה, וכן לא הוגש כל תצהיר מצד אבי האשה, אשר הלך לעולמו בעת ניהול ההליכים בבית הדין הרבני.

טענת האשה, לפיה יש לנכות את המחצית בה חב האיש – 325,000 ₪, מהחלק המגיע לו ממכירת דירת הצדדים, תוך שהיא תהיה אמונה על עריכת ההחזר לעזבון אביה, נדחית; הכספים המגיעים לעזבון אבי האשה, יש להשיב לעזבון עצמו ולא לאשה, שכן כלל לא הוברר האם האשה נמנית על יורשי אביה ואם כן, באיזה חלק.

...

סוף דבר: יש לנכות מחלקו של האיש בדירה המשותפת את הרכיבים הבאים: הסכום אשר נפסק לחובתו בחוות הדעת האקטוארית בסך 62,313 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18.3.2018 ועד היום; סך של 10,000 ₪ מתוך פיצויי הנזיקין שנפסקו לטובת האיש בגדרי הסכם הפשרה; חלקו של האיש בהלוואה שניתנה על-ידי אבי האישה (מחצית הסכום), בכפוף להערות ביחס למתווה מוסכם.

לא שוכנעתי כי יש להמתין עם פירוק השיתוף בדירה עד למתן ההכרעה בתביעת הכתובה של האישה.

היות והאישה מיוצגת על-ידי הסיוע המשפטי ונוכח התוצאה אליה הגעתי וכל המפורט דלעיל, הנני מחייבת את האיש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בשיעור של 15,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית.

עוד מפנות הנתבעות לפסק דינה של כב' השופטת מוריה צ'רקה בענין ת"א (שלום י-ם) 55746-02-14 נ. א. ע. (המנוחה) נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 18.11.2018) כאסמתא ליישום הילכת פינץ במקרה של אישה שנפטרה בתאונה בגיל 67 כשהיא אימם של היורשים (שאחד מהם אף טען לתלות – ונדחה), שהיא 'נטולת תלויים' ומצטטים בעצם סיכום של דעתה של כב' שופטת צ'רקה, אך מעיון בפסק הדין עולה כי הדברים הם בבחינת אוביטר, כי עובדתית נקבע כי [סעיף 89 לפסה"ד]: "בחייה, הוצאותיה של המנוחה עבור מחיה היו גבוהות מהכנסותיה שהסתכמו בקיצבת שאירים מאת המוסד לביטוח לאומי, ועזרת בניה הבגירים. בנסיבות אלה, לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי לעזבון בגין הפסד השנים האבודות. בנה של המנוחה, שהיה כבן 35 במותה, לא היה תלוי בה למחייתו". כך גם הדיון בזכות לקיצבת הזיקנה או להפסד הכנסות הפנסיה – אין בו משום בסיס להכרעה באותו ענין.

...

לסיכום, בגין התביעה הנדונה הנדונה זכאי העיזבון לפיצויים בסך 600,942 ₪ [529,765 + 51,177 + 20,000].

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעות תשלמנה לכל אחת משתי התובעות, סך של 300,471 ₪.

עוד תשלמנה הנתבעות לתובעות, ביחד, החזר שכר טירחת עו"ד בסך 91,403 ₪, וגם הוצאות משפט בסך 500 ₪ נכון להיום, וכן – החזר האגרה ששילמו התובעות בנדון בסך 715 ₪ (ביום 2.12.2020), בצירוף ריבית והצמדה כדין ממועד תשלומה.