פיצויים לאלמן שאשתו נהרגה בתאונת דרכים

סעיף 8 לצוו ההרחבה קובע כי: "8. ההפקדות ותשלומי המעביד עבור רכיב פצויי הפיטורים בהתאם לאמור בסעיף 7 לעיל, לא ניתנות להחזרה למעביד למעט במקרה בו העובד משך כספים מקופת הגמל לפני שקמה לו או לשאיריו זכאות לקבלת כספים מקופת הגמל לפי תקנונה בשל ארוע מזכה בלבד. 'ארוע מזכה'-מוות, נכות או פרישה בגיל 60 ויותר, ולמעט אם נשללה זכות העובד לפצויי פיטורים בפסק דין מכח סעיפים 16 ו-17 לחוק פצויי פיטורים." יוצא איפוא, כי יש לפצות את הניזוק בגין מלוא הפרשות המעסיק, דהיינו 10% מבסיס השכר לפיצויים.

מקריאת פסק-הדין עולה כאילו הסכום המשולם בפריט זה נפסק לבעל בגין הפסד הישתכרות שניגרם לו עקב מות אישתו.

לאור האמור לעיל שגה בית-המשפט בקביעתו שהאלמן זכאי לפצוי ישיר בגין הפסדי ההישתכרות, ברם האלמן זכאי לפיצויים בגין ההפסד הממוני שניגרם לו בשל אובדן שירותי המנוחה בעבודות הבית ובטיפול בבנות.

כמובן שאין באמור כדי לקבוע כי על הנתבעים לפצות את התובע במלוא ההוצאות שתועדו במסגרת האמורה, וזאת לאור חובתו להקטין את ניזקו ולקבל את השירותים הניתנים על ידי קופת החולים, במסגרת זו. טענתם הנוספת של הנתבעים בדין יסודה, וההסדר החקיקתי הנוהג החל מיום 1.1.2010 קובע כי כל השירותים הרפואיים להן נזקק הנפגע בתאונת דרכים יינתנו על ידי קופת החולים, אף ללא תשלום הישתתפות עצמית, ובתמורה ישלמו חברות הביטוח תשלום גלובלי.

...

מקובלת עליי טענת הנתבעים כי הדרך להוכיח טענות שברפואה הינה באמצעות חוות דעת מומחה רפואי, אולם עדות מומחה כמוה כחוות דעת, ככל שהיא נסמכת על אדנים רפואיים יציבים.

הואיל והנתבעים לא חלקו על תביעה זו בסיכומיהם, אני מורה שהנתבעים יישאו בעלות הוצאות המשפט כמפורט בסיכומי התובע, כאשר כל סכום משוערך כדין מיום הוצאתו ועד ליום התשלום בפועל.

אשר לשכר הטרחה אשר נפסק בתביעות על פי חוק הפיצויים, בהתחשב בנוסחה העדכני של תקנה 512 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, נקבעה לאחרונה ההלכה בבית המשפט העליון בע"א 3454/11 בוקאעי בלאל נ' חדוה אביטל (11.10.2011) מפי כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין, כדלקמן: "אף אני סבור כמותו [כמו השופט י' עמית, אשר נותר בדעת מיעוט-י.ש.], כי ראוי לו למחוקק המשנה לשקול את תיקון הוראת התקנה 512 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, באופן שניתן יהא לפסוק ולהוסיף מע"מ על שכר טירחה שנפסק לזכות תובע פרטי בתביעת נזיקין. עם זאת, אינני סבור כי ניתן לעשות כך בהכרעה שיפוטית שכן כללי לשכת עורכי-הדין אינם סותרים את (וממילא אינם גוברים על) הוראת התקנה 512 (ג) הנ"ל." הגיונה של הלכה זו פורט על ידי כב' השופט ע' פוגלמן, כך: "סעיף 16 (א) לחוק הפיצויים והכללים שהותקנו מכוחו מתייחסים אפוא למערכת היחסים שבין עורך הדין ללקוח ומגבילים את עורך הדין מלקבוע בהסכם ו/או לגבות מהלקוח שכר הטרחה המותנה בתוצאה ועולה על השיעור שנקבע בהם, בצירוף מע"מ שעורך הדין חב בו. חיזוק לכך ניתן ללמוד מהסיפה של סעיף 16 (א) הקובע כי "מי ששילם שכר טרחה העולה על התעריף המקסימלי, זכאי להחזר העודף". התניה ו/או גביית שכר טרחה מעבר לתעריף המקסימלי עולה כדי עבירת משמעת (ראו: גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 258-257 (2001)).

לפיכך, ועל מנת שהתובע לא יצא ניזוק ויהא עליו לשאת בעלות המע"מ אשר ישולם מתוך כספי הפיצויים, אני קובע שהנתבעים יישאו בשכר טרחת עו"ד בשיעור 15% (כולל מע"מ).

אלה הנסיבות הצריכות לענין: המנוחה, ילידת 1.1.1948, מצאה את מותה בתאונת דרכים שארעה ביום 13.2.2009, בהיותה כבת 61.

עוד קבע בית קמא, שיש לדחות את תביעת הפיצויים של המשיב מס' 2 בגין היותו נוכח במות רעייתו, שכן, מומחה בתחום הנפש קבע למשיב מס' 2 נכות זמנית בשיעור של 5% למשך שנה מיום התאונה, ולאחר מכן לא נותרה נכות, ולכן לא קמה זכאות לפיצויים אישיים.

בהתייחס לרע"א 3535/09 אסתר שוקרון ואח' נ' הכשרת היישוב (מיום 6.9.11) טוענים יורשי המנוחה, שאילמלא התאונה לא היה משתנה תקציבו של המשיב מס' 2 לתקציב "אלמן", ואילמלא התאונה לא היה המשיב מס' 2 נישא מחדש, לכן, כך נטען, יש לערוך את חישוב הפסדי ההישתכרות בשנים האבודות לפי שכרו של האלמן והמנוחה ערב התאונה, ובהתעלם מן השינויים שחלו בתקציב המשיב מס' 2 לאחר התאונה.

...

התוצאה היא, שמחד גיסא, יש מקום לקבל חלקית את ערעורה של מנורה ולהורות על הפחתת סכום הפיצויים שנפסק לזכות יורשי המנוחה, וזאת לפי הערכה גלובלית, ומאידך גיסא, יש לקבל חלקית את ערעור יורשי המנוחה ולהורות על תוספת בסכום כולל של 100,000 ₪ לזכות המשיבים מס' 4 ומס' 6, כמוסבר כבר לעיל.

בהתחשב בנתונים אלה, סבורים אנו, כי התוצאה מקבלתם החלקית של שני הערעורים היא, שמן הסכום שנפסק לזכות יורשי המנוחה לפי פסק דינו של בית משפט קמא יופחת, לפי הערכה גלובלית, הסכום של 125,000 ₪ בתוספת 13% שכ"ט עו"ד נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא (26.5.14).

אנו מורים איפוא, כי "מנורה" תשלם לב"כ יורשי המנוחה את ההפרש בין הסכום שעוכב (לפי החלטת כב' השופט ג'יוסי מיום 1.8.14) לבין סכום ההפחתה עליו אנו מורים, וזאת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו.

הקדמה: המנוחה, מוראד נג'וא ז"ל, ילידת 14/11/72 (להלן: "המנוחה"), נפטרה בתאונת דרכים ביום 7/11/10, בדרכה לעבודה, והיא בת 38 שנים (להלן: "התאונה").

אין מחלוקת כי התאונה הינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), כך שהמחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק בלבד.

דא עקא שמלבד העובדה שבכתב התביעה לא דרשו התובעים פיצוי בגין ראש נזק זה, הרי שהתובעים אף לא הביאו כל ראיה באשר להוצאה שהייתה נידרשת לשם השגת קצבת הזיקנה, הן מהמנוחה והן מהאלמן ממועד התאונה ועד יציאת כל אחד מהם לגמלאות, ואף בחוות הדעת של האקטואר מטעמם אין אזכור לנושא זה. במילים אחרות: מלבד טענה בעלמא כי המנוחה, כעובדת הוראה, הפרישה 2% ממשכורתה למוסד לביטוח לאומי, לא הובאו נתונים המלמדים מה הסכומים המשולמים בעבור רכישת קצבת הזיקנה, הן עבור המנוחה והן עבור האלמן.

אבדן שירותי אם ורעיה: לטענת התובעים, לאחר מות המנוחה ובחודש 2/11, נאלץ האלמן להעסיק עובדת במשק הבית (הגב' נסרין חטיב) מדי יום, למעט יום שבת, למשך 6 שעות בין השעות 8:30-14:30, וזאת תמורת סך של 4,200 ₪ לחודש.

...

אשר על כן ובבחינת למעלה מן הנדרש, לאור החלטתי בנדון ולאור העובדה שהנתבעת למעשה זנחה במסגרת סיכומיה את טענותיה בנדון, אני שב ומבהיר כי אין מקום לניכוי אותם כספים.

סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים, עיזבון המנוחה מוראד נג'וא ז"ל, סך של 1,992,000 ש"ח, סכום אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% מהסכום הכולל לתשלום, ביום התשלום בפועל, וכן הוצאות העדים ואגרת בית המשפט בסך כולל של 10,000 ₪.

]המשנה לנשיא ת' אור: ביום 4.10.98 נהרגה איריס וייס (להלן: המנוחה) בתאונת דרכים.

כתוצאה מהמעבר לעבודה בחיפה, הפסיד האלמן הן בגובה משכורתו החודשית, הן כתוצאה מכך שנבצר ממנו לעבוד בחיפה שעות נוספות, ומשך מספר חודשים לאחר התאונה הפסיד את משכורתו כולה עקב היותו רתוק אל הבנות.

בית המשפט חישב את ההפסד בשכר שניגרם לבעל כתוצאה מהאמור, למשך התקופה בה ידרשו לבנותיו עזרתו וטיפולו, והגיע לסכום כולל של 886,290 ש"ח. בנוסף, נדרשה לקטינות עזרה של אם-בית שהועסקה משך היום, ובגין עלות זו נפסק על ידי בית המשפט הסכום של 533,530 ש"ח, ובגין העזרה שניתנה לבעל ולבנות על ידי הורי הבעל - פסק בית המשפט סכום נוסף של 100,000 ש"ח. את ההפסדים כתוצאה מהמעבר של הבעל לעבוד בחיפה ציין בית המשפט המחוזי תחת הכותרת של "הפסדי הישתכרותו של הבעל". מקריאת פסק הדין עולה, כאילו הסכום המשולם בפריט זה נפסק לבעל בגין הפסד הישתכרות שניגרם לו עקב מות אישתו.

כעקרון, בן הזוג התלוי אינו זכאי לפצוי ישיר בשל הפסד הישתכרות שניגרם לו (ר' א' ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999) 923).

...

בסופו של דבר, החלטנו שלא לעשות כן. בית המשפט קיבל, כי העזרה ששלושה הגורמים הנ"ל הושיטו ויושיטו לקטינות אכן נחוצה להן.

הגענו למסקנה שאין לעשות כן. משנפטרה המנוחה, היה זה חיוני וסביר שתהיה לבנות נוכחות ועזרה יותר אינטנסיבית של ההורה שנותר בחיים.

על סמך כל האמור לעיל, הערעור והערעור שכנגד נדחים.

מבוא התובע מס' 1, פרופ' אליעזר קפלינסקי (להלן: "אליעזר"), יליד 1936, היה בעלה והיורש היחיד על פי צוואה של פרופ' נעמי קפלינסקי ז"ל (להלן: "המנוחה"), ילידת 28.2.1937, שמצאה את מותה בתאונת דרכים שאירעה ביום 26.4.05.

הפצוי עבור אבדן שירותי הרעיה והאם.

לסיכום, לדעתי החישוב כפי שיעשה להלן, היוצא מנקודת הנחה שהמנוחה הייתה ממשיכה ומקבלת את הפנסיה למשך מלוא תוחלת חייה, אך מנגד מביא בחשבון ניכוי של הסכום המשולם לאלמן כפנסיית שארים, הוא החישוב הנכון, גם אם משמעותו נגיסה משמעותית בסכום הפצוי נוכח ההשלכות שיש למגבלת שילוש השכר הממוצע במשק.

...

בהקשר זה אני מקבל במלואה את עדותו של אליעזר ומוכן להניח כי אליעזר והמנוחה היו ממשיכים לתמוך בארבעת הילדים עד הגיעם לגיל 75.

באשר לאופן הבאת התמיכה בתלויים בעת חישוב ההכנסה המשותפת מקובלת עלי טענת הנתבעת כי יש לחלקה בין המנוחה לבין אליעזר ובעניין זה אני מקבל את החישוב שעשה בא כוח הנתבעת לפיו חלקה של המנוחה בתמיכה בתלויים צריך לעמוד על 58.5% וחלקו של אליעזר על 41.5% וזאת בהתחשב בכך שההכנסה הפנויה של המנוחה הייתה גבוהה יותר בשל הפטור ממס.

עוד אני סבור כי יש להפחית את התמיכה בתלויים באופן יחסי כך שתחילה יחולץ חלקה היחסי מהכנסת המנוחה ובהתאם תחושב התמיכה לפי אותו חלק יחסי משילוש השכר הממוצע במשק.