פיצויים כספיים בגין סירוב להתגרש

הינה כי כן, אין בתביעת הגירושין כל עתירה לפצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו לתובעת מפאת סרובו של הנתבע לתת לה את גטה, כנעתר בתביעה שבפניי.

...

דיון והכרעה טענה מקדמית – סילוק על הסף אקדים תחילה ואדרש לטענת הנתבע, לפיה דין התובענה להידחות על הסף מן הטעם, כי הסעד שהתבקש בתובענה זהה לסעד לו עתרה התובעת בבית הדין במסגרת תביעת הגירושין שהוגשה על ידה.

אומדן הנזק לאחר שהגעתי לכלל מסקנה, כי התנהגות הנתבע וסירובו במשך כ-21 חודשים לתת גט לאשתו הינם בגדר עוולה המזכה את התובעת לפיצוי, יש לקבוע את גובה הפיצוי.

סוף דבר אשר על כן, אני קובעת כדלקמן: הנתבע ישלם לידי התובעת כפיצוי נזיקי סך של 63,000 ₪.

הנתבע ישלם לידי התובעת הוצאות משפט בסך של 18,000 ₪.

בין לבין, המשיבה הגישה בשנת 2014 תביעת נזיקין לבית המשפט לעינייני מישפחה, בגדרה חויב העותר בפצוי על סך 425,000 ש"ח בגין הסרוב ליתן לה גט. בהמשך לכך, בתביעת גירושין שלישית שהגישה המשיבה לבית הדין הרבני בשנת 2014, נקבע כי "אין בידי בית הדין לידון ולפסוק בחיוב הגט עד שתשיב האישה [המשיבה – י' א'] את מה שגבתה בתביעת הנזיקין". לדיונים בתביעת הגירושין הרביעית שהגישה המשיבה בשנת 2019 לבית הדין הרבני, העותר לא התייצב תחילה, ובהמשך אותר על ידי המישטרה על פי צו הבאה ונעצר.

בתגובת המשיבה נטען כי העתירה כוללנית, נעדרת תשתית עובדתית בסיסית, ואף הוגשה בחוסר ניקיון כפיים מצד העותר, לאחר שזה האחרון בחר לעשות דין לעצמו כאשר לא קיים את הצוים השפוטיים שניתנו בעיניינו וחייבו אותו ליתן גט. עוד נטען, כי הכספים אשר לטענת העותר יש להשיב לו, לשיטתו לפני מתן הגט, הם פיצוי כספי שנפסק למשיבה בתביעת נזיקין שהגישה נגד העותר שמסרב לתת לה גט. כמו כן, טוענת המשיבה כי מאסר העותר נעשה מכוח סמכות בית הדין הרבני הקבועה בחוק ואין מקום להתערב בהחלטותיו; וכי חוק קיום פסקי דין של גירושין אינו פוגע בזכויות יסוד, אלא מגן על זכויותיהם של מסורבי גט. יוער תחילה כי תגובות המשיבים הוגשו באיחור.

...

זאת ועוד, דין העתירה להידחות על הסף גם מחמת חוסר ניקיון כפיו של העותר, אשר מַמְרֶה החלטות ופסקי דין של בתי הדין הרבניים, מותיר את המשיבה בעגינותה, וכעת פונה לבית משפט זה בחוסר תום לב לאחר שעשה דין לעצמו (בג"ץ 5185/13 פלוני נ' מדינת ישראל, חוות דעתה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות (28.2.2017)).

אף דינה של בקשת העותר להקלה בתנאי מאסרו להידחות.

סוף דבר: העתירה נדחית.

ביום י"ח בתמוז תש"ף (10.7.2020) הטיל בית הדין האיזורי צוי הגבלה על האשה בשל סרובה לציית להוראות בית הדין להתגרש ולסיים את תביעותיה הכספיות ללא קשר לגירושין.

קביעה זו אושרה גם בבית הדין הגדול, ובית הדין בפסק דינו ציין כי לאחרונה התחדש טעם נוסף לחיוב הגירושין – מטעמו של רבינו ירוחם, מפני שהאשה עצמה אמרה בדיונים האחרונים שפניה לגירושין ולא לשלום בית, ולכן אין לעכב במקרה זה את הגירושין בשל תביעות כספיות, בפרט שלדעת בית הדין אין חיוב כתובה וחיוב פיצוי הגירושין, שאותם לדעתו יש מקום לפסוק, מותנה גם בזכויות שתקבל האשה מחיי הנישואין בבית המשפט וגם בסרבנות של האשה להתגרש.

...

סיוע לכך [למסקנה שהוא הדין בזמן הזה] יש להביא מהגמרא בבבא בתרא (הנ"ל) שבה מדובר על בית דין של חליצה, והרי גם בזמנם לא היה בית דין של חליצה מורכב דווקא ממומחים, שהרי סגי בבית דין של הדיוטות ובלבד שיודעים להקרות לחולץ את הפסוקים, וגם עליהם נאמר שאין בית דין טועין ובית הדין של המומחים אינו מדייק אחר מעשיהם.

)שושנת יעקב( מן הכלל אל הפרט גם במקרה שלפנינו עלינו לבחון אם אפשר לבטל את מעשי בית הדין הראשון שפסקו שהיא מורדת; אם כשההרכב השני אישר את ההסכם השני ללא סעיף הכתובה יש בזה פירכא או חיסרון, אם האחריות לכתיבת הכתובה ולמניעת הנזק הייתה מוטלת עליו; ואם מה שלא ציין בית הדין בהסכם את עניין הכתובה מחייב את המסקנה שסברתו הייתה שכתובתה הראשונה קיימת.

בהתאם לבקשתם אנו מאשרים את ההסכם ונותנים לו תוקף של פסק דין.

כלומר, עוסקים אנו באשה שבית דין פסק או הבהיר שאין מקום לחייבה להתגרש, והבעל החפץ להתגרש 'קונה' את נכונותה לקבל גט תוך הצעת פיצוי כספי "שאי אפשר לסרב לו". הדגשתי: "פיצוי שאי אפשר לסרב לו" כי לשיטת הסוברים כך ככל שהאשה תעמוד בפיתוי ותסרב להתגרש אין עצה ואין תבונה אלא להציע פיצוי כספי אטרקטיבי יותר.

...

בנסיבות אלו, כבר בסיומו של הדיון הראשון שהתקיים ביום י"ח חשוון תשע"ד 22.10.2013) הגיעו הצדדים למסקנה (שלה ביטוי בפרוטוקול) כי נוכח העובדה שפניהם לגירושין שיש לגבש הסכם גירושין.

בנסיבות אלו אני מחליט לקבל את תביעת האיש ולחייב את האשה לשאת במחצית ההלואה.

פסיקתא תביעת האשה לכתובתה ולפיצוי גירושין - נדחית.

תביעת האיש כי האשה תישא במחצית החזר הלוואות לבני משפחתו - נדחית.

מונחת לפני תביעה נזיקית שהגישה אשה כנגד בעלה לתשלום פיצויים כספיים בסך 500,000 ₪ בגין נזקים אשר לטענתה נגרמו לה כתוצאה מסירובו של הבעל להמשיך בטיפולי פוריות שהחלו.

אשר לעתירת התובעת לקבלת פיצויים כספיים בגין טיפולים והוצאות שהוצאו במהלך ארבע השנים בהן ניסו הצדדים לעבור טיפולים והזרעות עד הטיפול האחרון – מצאתי כי דין עתירה זו ברובה להדחות, ואפרט טעמיי; ראשית, אין חולק כי הצדדים ביצעו את הטיפולים יחדיו במהלך תקופת הנישואין ובמאמץ משותף כאשר הנתבע שיתף פעולה לאורך כל השנים ועבר עשרות הזרעות עם התובעת, אולם למרבה הצער, הטיפולים לא צלחו.

בנסיבות אלו, לנוכח עדות הנתבע עצמו כי במועד החתימה על הבקשה המשותפת לגירושין כבר היה סמוך ובטוח שהטיפול הופסק, לא היתה כל מניעה מבחינתו להודיע כבר באותו היום או בסמוך למועד זה למכון על הפסקת הטיפול ובכך להקטין באופן משמעותי את הנזק הכספי שניגרם.

...

( לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי אין מניעה לחייב את הנתבע להשתתף בעלות מסוימת של הטיפול האחרון שכן למרות שהורי התובעת מימנו עבור הצדדים את עלות הטיפול האחרון, אין להתעלם מכך כי כספים אלו ניתנו לתובעת לנוכח רצונם המשותף של הצדדים להביא ילד לעולם ותוך הסתמכות על מצגיו של הנתבע לעבור את התהליך הזה יחדיו.

לסיכום, בנסיבות דנן, הגם שהתובעת חשה פגועה ומאוכזבת מהודעתו של הנתבע, איני סבורה כי יש להעניש את הנתבע על התנהלותו וכפועל יוצא אין לפצות את התובעת בגין עוגמת נפש ואכזבתה ממערכת היחסים לאורך השנים שבהם עשו הצדדים ניסיונות משותפים להביא ילד לעולם.

סוף דבר: אשר על כן, מכל הנימוקים שפורטו לעיל – אני מורה כדלקמן: הנתבע ישלם לידי התובעת סך של 22,000 ₪ עבור השתתפותו בעלות הטיפול האחרון בלבד.