רקע והשתלשלות העניינים
העותרות זמקום השקעות ונכסים בע"מ ודר פז חברה לבניין והשקעות בע"מ (להלן: זמקום ודר פז) הנן בעלים במשותף של קרקע הידועה כחלקה 4 בגוש 7131, ברח' יורדי הים בבת ים, בחלק הצפוני של חוף הים, אשר שטחה 2,947 מ"ר (להלן: הקרקע או החלקה).
ברי כי ביצוע הפקעה של מקרקעין מהוה פגיעה חמורה בזכות הקניין של הפרט; אומנם, מתן פיצוי כספי בגין ההפקעה משמש לא פעם לאיזון בין האינטרסים הנוגדים, ויש בו כדי לרכך את הפגיעה בזכות הקניין ואולם אין בפצוי משום מענה לפגיעה באוטונומיה הגלומה ביסוד הכפייה שבמעשה ההפקעה (ראה: בג"ץ 3240/15 ראש מועצת ענאתא, טהא מוחמד נועמאן חמדאן נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 17 לפסק דינה של כב' השופטת ענת ברון, פורסם בנבו, 07.01.2019, להלן: עניין חמדאן).
וכך נקבע בפיסקה 16 לפסק הדין:
"לדעתי, הפיתוח של השצ"פ בחלקה הסמוכה אינו מעיד בהכרח על זניחת מטרת ההפקעה במקרקעין מושא דיוננו. נהפוך הוא. קיומו של שצ"פ בחלקה סמוכה מעלה את חשיבות השצ"פ בחלקה 77, שכן איחוד השטחים בעתיד לכדי רצף של שטח ירוק אחד יוליד שטח צבורי אפקטיבי ומרווח אשר יטיב עם כלל תושבי הסביבה, הן בבניינים שכבר ניבנו והן באלה שעל פי התכנית עוד צפויים להיבנות, בייחוד בחלקה 77 עצמה. לעמדת הועדה, המקרקעין מושא ההליך דנן והמקרקעין בסביבה הסמוכה להם מהוים דוגמה ברורה וממשית למחסור בשטחים צבוריים פתוחים עליו עמדה המומחית דוידוביץ' בחוות דעתה. בעורף חלקה 77 המיועד למגורים, טרם מומשו זכויות הבניה המוקנות על פי התכנית החלה לבניה רוויה, וכיום ניצב עליה בנין קטן, ותיק המאוכלס בדיירים מעטים. אולם, לכשתמומשנה זכויות הבניה הקיימות צפויה חלקה 77, וחלקות נוספות הסמוכות לה (שגם בהן טרם מומשו זכויות הבניה בהתאם לתכניות החלות), לאכלס דיירים רבים נוספים".
בקביעתו כי הערייה לא זנחה את מטרת ההפקעה הסתמך בית המשפט אף על חוות דעת המומחית שהביאה הערייה, ממנה ניתן היה ללמוד כי האיזור בו ממוקמת חלקת העותר נתון במחסור כרוני של שטחי ציבור (פסקה 18 לפסק הדין).
אמנם, כך צויין, אחד הטעמים לכך היה העדר יכולת כלכלית של המועצה המקומית לשאת בפצוי שתיאלץ לשלם לעותרים בגין הפקעה של למעלה מ-40% מהחלקה, טעם אשר יכול להצדיק את הותרת סמכות ההפקעה על כנה, בפרט במצב של חוסר בקרקעות המיועדות לצורכי ציבור, אולם טעם זה לבדו אינו יכול להצדיק שהוי עד אין קץ במימוש סמכות ההפקעה, וזאת לנוכח הפגיעה המתמשכת בעותרים ובזכותם לקניין.
...
הציטוט במלואו הינו:
"לעמדת היועץ המשפטי דין הערעור להתקבל.... לשיטת היועץ המשפטי, הדרך הראויה לפתוח בהליך השבת בעלות בקרקע שהופקעה על-ידי רשות, במסגרת הליכים תכנוניים, היא להגיש הצעה לשינוי ייעוד לרשות התכנון המוסמכת להורות על כך...".
בסיום פסק הדין, בית המשפט הבהיר, וזאת במפורש, כי לאור הכרעתו בשאלות אחרות, לא מצא לנכון לדון בטענה זו של היועמ"ש. כב' השופט עוזי פוגלמן הדגיש בסיום פסק הדין (בפסקה 19 לפסק דינו):
"נוכח מסקנתנו זו לא נדרשנו להכריע בסוגיות אחרות שהועלו ע"י הצדדים לערעור, וביניהן טענת היועץ המשפטי לממשלה כי על הפרט חלה, ככלל, החובה למצות את ההליך התכנוני טרם פנייה לבית המשפ בתביעה להשבת הקרקע".
(הדגשה שלי – מ' א' ג')
היינו, לא רק שבית המשפט לא אמר את הדברים במפורש, ולא מובאים דברים בשם אומרם, אלא שהציטוט הינו של עמדת היועמ"ש, כשבית המשפט בוחר להדגיש כי נמנע מלדון בטענה זו של היועמ"ש.
לעניין זה, מבלי להוסיף דבר, אביא מדבריה של ד"ר לימור זר גוטמן במאמרה "חובת עורך הדין לא להטעות את בית המשפט", עיוני משפט, כרך כד, 413, 432 (תש"ס-תשס"א):
"עורך דין מפר את חובתו לא להטעות כאשר הוא מציג רק את דעת המיעוט מתוך פסק דין מבלי לציין עובדה זו, ומבלי לציין כי היתה גם דעה אחרת שאף שהתקבלה לבסוף. טענה משפטית, להבדיל מטענה עובדתית, נתפסת בתחום מומחיותו ושליטתו הבלעדית של עורך הדין, כך שניתן להטיל לגביה חובה מוחלטת. כפי שנאמר בחלק קודם של המאמר, שעסק ביסוד הנפשי, עורך הדין מוחזק כמי שבדק ויודע את ההלכה המשפטית לאשורה, ולכן, כל הצגת טענה משפטית שגויה, קלה כחמורה, מהווה הפרה של החובה".
(הדגשה שלי – מ' א' ג').
בעיקר, במקרה זה בו בית המשפט לא רק שאינו מאמץ עמדה זו, אלא מציין במפורש כי בחר שלא לדון בה.
סוף דבר
העתירה מתקבלת.
אני קובעת כי פקעה זכותן של המשיבות לבצע את ההפקעה מכח התוכניות החלות על הקרקע, ואני מורה כי על המשיבות להימנע מלנקוט בהליכי הפקעה ביחס לחלקה 4 בגוש 7131, ברח' יורדי הים בבת ים.
למניעת כל ספק, בכפוף לאמור בדבר מניעת האפשרות לבצע הפקעה, אין בפסק דין זה כדי לשנות דבר מההוראות האחרות או מהייעוד שנקבע בתכניות התקפות, ובכלל זה ייעוד השטח לשצ"פ, וזאת כל עוד התוכניות לא שונו כדין על ידי גורמי התכנון המוסמכים בהליכים על פי דין.
