פיצויים בגין תשלומי מיסי ארנונה ביתר

תביעת התובעת לחיוב הנתבעת בסך של 759,410 ₪ בגין חוב ופצוי על נזקים במושכר, ותביעה שכנגד מטעם הנתבעת לתשלום כספים בסך של 483,771.32 ₪, החזר חיובים ביתר והוצאות בנגוד לחוזה שכירות.

ביום 10/3/13 חתמו הצדדים על חוזה המבטל כל הסכם קודם ביניהם, לשכירות במושכר בשטח של 6,700 מ"ר לצורכי ניהול מחסנים לתקופת שכירות של שנה, שתחל ביום 1/1/13 ותתחדש כל שנה עד למאקסימום של חמש שנים, בדמי שכירות בסך 400,000 ₪ לשנה לא כולל מע"מ, ובנוסף תישא השוכרת בתשלום חיובי מים וחשמל על פי קריאת מונה, מיסי ארנונה, רישיון עסק, וביטוח ("חוזה 2013").

בפסק דין מיום 17/11/20 קבעתי לדחיית התביעה הנזיקית, לאחר שעלה בידי הנתבעת להוכיח קיומו של הסכם עליו חתמו הצדדים ביום 12/12/17 ולפיו הנתבעת שילמה לתובעת פיצוי לצורכי שפוץ ותיקון נזקים בצד המערבי של המושכר בתמורה להתחייבות התובעת שלא לתבוע בגין נזקים אלה.

...

מעבר לצורך אעיר כי מעדות אוחנה בדיון (עמ' 84 ש' 9-28) עולה כי בפועל הקיזוז האמור לא התבצע ולא הוכח כי השוכרת חויבה על ידי נביעות בסכום זה. לסיכום התביעה שכנגד מצאתי לנכון לקבל טענת התביעה שכנגד בנוגע לחיוב ביתר בתשלומי חשמל ולקבוע כי לשוכרת יוחזרו הסכומים שעלה בידיה להוכיח כי שולמו בייתר.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת סך של 187,890 ₪.

התובע עותר לחייב את האח לשפותו בגובה חלקו של האח בעיזבון, בגין תשלום מיסי הארנונה עבור הדירה מיום 2.2.2014 ועד 1.5.2018 (יובהר שבמסגרת הליך הכנוס ומכירת הדירה, נשאו הצדדים היורשים בסילוק חוב הארנונה במשותף, כל אחד לפי חלקו היחסי בעיזבון).

מעבר להאשמתו ב"זיוף" הצוואה, ייחס התובע לאח ניצול ועושק של המנוחה והשפעה בלתי הוגנת, כמו גם ובין ביתר "העלמתה" והסתרתה מפני ילדיה.

יתירה מכך, הצדדים לא שתפו פעולה בכל הנוגע לפינוי הדירה או שיפוצה, ואין לייחס לאח רצון להתגורר בדירה במצבה אותה עת. כמו כן, ניכר היה שהתובע ביקש לתאר את הדירה כראויה למגורים, אך גרסה זו לא עמדה בחקירה הנגדית.

...

טענות התובע נמצאו נטולות בסיס ובית המשפט מצא לנכון להוסיף ש"עד לרגע זה לא ברורה המוטיבציה של המבקש בהגשת ההתנגדות" (ס' 28 לפסק הדין).

סוף דבר בטרם ייחתם פסק הדין יש לומר – "תם ולא נשלם". לדאבוני פסק הדין דנן אינו סוף פסוק ואינו מבשר את קץ הסכסוך.

על בסיס כל האמור והנקוב לעיל, נקבע כדלקמן: התביעה לדמי שימוש ולחיוב כספי ארנונה – נדחית.

11 התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ (לא כולל מע"מ) שישולמו תוך ימים מהיום, וממועד זה יצבור הסכום הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

טענות התובעות לטענת התובעת 1, מספר ימים לאחר מתן פסק הדין בתביעה הקודמת נפגש בא כוח התובעות עם פקידי הנתבעת והעלה בפניהם את טענות התובעות בדרישה לקזוז חשבוניות מס ששולמו בהתייחס לשנים 2013 והלאה, ואשר לא נכללו במסגרת פסק הדין.

במסגרת התביעה שהועמדה על סך של 199,355 ₪ ביקשו התובעות את הסעדים כדלקמן: השבת חיובי יתר של ארנונה בגין דירת מגורי המנוח בסך של 30,456 ₪; השבת חיובי יתר של ארנונה בגין מחסן/חנות בבעלות המנוח בסך של 35,084 ₪; תשלום בגין שירותים שספקה התובעת 2 לנתבעת במסגרת עסק "פאר רדיאטור" בסך של 28,507 ₪; פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 65,000 ₪; השבת שכר טירחה שנגבה בהליך הקודם בין הצדדים בסך של 40,308 ₪.

בנוסף, בסעיף 17 לסיכומי הנתבעת שם (התובעת כאן) נתבקש זכוי בגין תשלום ארנונה ביתר (עקב אי מתן הנחה למנוח שהיה סיעודי) וזאת עד לתקופה של 1.1.2014.

...

חיוב בריבית עירונית אציין, כי לאורך ההליך חזרו ודרשו התובעות לחייב את הנתבעת ב- "ריבית עירונית". לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי, כי אין כל הצדקה לחייב את הנתבעת בתשלום "ריבית עירונית", אלא ככל שהיה מקום לחייב את הנתבעת בתשלום כלשהו, היה מקום לחיוב בריבית והצמדה כחוק, כפי שנהוג בתיקים אזרחיים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי הדין עם הנתבעת.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות.

הסעדים להם עותרת התובעת (סך של 732,511 ₪) לטעמה התובעת, העיכוב במסירה מקים לה זכות פיצוי בשני רכיבים: · פיצוי בגין תשלומי ארנונה בהם נשאה התובעת בתקופת העיכוב (1/5/2017 – 22/11/2018) בתוספת הפרישי הצמדה וריבית - 413,191.50 ₪ · פיצוי בסך של 308,414 ₪ בגין עיכוב יתרת התמורה (4,080,380 ₪) במשך 18 חודשים.

הסכמה זו לתיקון הותנתה בשני תנאים – ראשית ההסכמה הותנתה בכך שהנתבע יקבל מיידית את החזקה בנכס ומכאן יישא בתשלום המיסים החלים עליו; שנית, הותנתה ההסכמה בכך שיתרת התשלום תועבר תוך שישה חודשים וזאת "גם אם הטיפול בתיקון חוזה החכירה על פי המפורט במכתבך לא יתוקן עד אז". · 24/5/2017 (הודעה בכתב אל התובעת שהעתקה נשלח לרמ"י) – ביום 24/5/2017 פנה ב"כ הנתבע, עו"ד שוייצר, במכתב שמוען אל עו"ד יהושע סרגני וגב' עינת אוחנה מהתובעת והעתקו נשלח לגב' יודפת גלס מרמ"י אליה עוד אתייחס בהמשך.

ולראיה, אפילו לאחר שרמ"י חתמה, משום מה, ביום 16/11/2017 על הסכם חכירה ובו השטח של 2,430.20 מ"ר – לא משכה ידיה הנתבעת מהטיפול ועדיין המשיכה ביתר שאת לפעול לתיקון שטח הממכר (ר' לענין זה תאור הפעולות והמועדים בסעיף 5.3(ה) לעיל).

...

מכל האמור לעיל עולה שהנתבע אכן שילם את מלוא התמורה תוך 30 ימים מחתימת הסכם החכירה הנכון עם רמ"י. בכך עמד בהוראות ההסכם.

אשר על כן התביעה נדחית.

אני מחייב את התובעת בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

הבקשה לאישור מופנית נגד "רשות" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, התש"ס-2000 (ראה סעיף 3 (א) לחוק תובענות ייצוגיות) ומבוקש בה סעד של השבה בגין הפרישי ריבית בשל תשלום ארנונה ביתר.

עיון בהצעת חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התשל"ט – 1979, מלמד כי החוק נועד מצד אחד ליצור תמריץ לסילוק החובות לרשויות המקומיות במועדם, ומצד שני במקרה של אי תשלום חובות במועד לספק אמצעי לפצוי הרשויות המקומיות על נזקיהן.

...

בסיכומו של דבר, לא עלה בידי המבקשות להוכיח שעניינן אינו עניין פרטי, אלא התנהלות מעוולת של העירייה תוך הפרת הסיפא של סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות והודעת החדילה שניתנה על ידה בתובענה הייצוגית הראשונה.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית להידחות, הגם שעילת התביעה האישית התבררה כמוצדקת.

באשר לפסיקת הוצאות: לאור התוצאה ולפיה הבקשה לאישור נדחית ובכל זאת התברר כי תביעה האישית מוצדקת.