פיצויים בגין פיצוץ בצנרת בדירה של שכן למעלה

לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת א' רוטקופף) בת"א 33092-02-17 מיום 10.11.2021 בפסק הדין נידונה תביעת פיצויים שהגיש המערער אלון אללוף (הוא המערער בע"א 22778-01-22 (להלן: "המערער")) בגין נזקים שנגרמו לו ולרכושו בעקבות פצוץ גז שאירע במיתחם שבו התגורר.

במקום מצוי צובר גז שממנו יוצאת צנרת הגז ליחידות הדיור, לדירת בעלת הבית ולצימרים.

תנאי סעיף 38 לפקודת הנזיקין, העוסק בחובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים, מתקיימים ביחס לבעלת הבית, שכן יש לראות את הגז בבחינת דבר מסוכן/נימלט, ואת בעלת הבית כבעלת תשתית הגז הכוללת של המשק ובכלל זה ביחידת הדיור שבה התגורר המנוח, וכמי שאחראית לתשתית זו. כל הגורמים המקצועיים אשר ערכו חוות דעת לאחר הארוע מסכימים כי דליפת גז גרמה לפיצוץ נִפחי אשר הביא להיתלקחות יחידת הדיור שבה התגורר המנוח.

עוד נקבע שיש בחלוף הזמן כמו גם בעובדה שנערכה בדיקה מאוחרת למועד זה על-ידי הטכנאי (ביום 15/6/2014), כדי לנתק כל קשר סיבתי בין הבדיקה מחודש 7/2012 לבין דליפת הגז שהתרחשה למעלה משנתיים וחצי לאחר מכן.

המומחים, כולל עמר שנתן חוות דעת מטעם העזבון, היו תמימי דעים שדליפת הגז הייתה ביחידת הדיור שבה התגורר המנוח והיא שגרמה לפיצוץ (חוות דעתו של היינה (סעיף 4.4), חוות דעת שירותי הכבאות : "על פי נתוני ניתוח הזירה ניתן לקבוע כי הדירה הדרום מערבית היא מוקד השריפה/פצוץ...בזמן הפיצוץ היתה בחלל הדירה כמות גדולה של גז שבנוסף לאפקט הפיצוץ גרמה לשריפה בכל הדירה" (עמ' 3), חוות דעת גל (עמ' 4 ס' 3).

...

הכרעתו מבוססת על שלושה נדבכים אשר אינם מובילים למסקנה כי המנוח הוא האשם הבלעדי לפיצוץ שארע במאזן הסתברויות של 51%.

גם לא מצאנו בסיס לטענת העיזבון כאילו צובר הגז נעלם לאחר הפיצוץ; קרטן לא אישר טענה זו בחקירתו, ואין לה תימוכין בבדיקות שערכו המומחים  (הבודק מטעם משרד האנרגיה היה במקום למחרת האירוע והוא מתאר את הצובר וגם עמר שביקר במקום כ-10 ימים לאחר האירוע ראה את הצובר והתייחס אליו בחוות דעתו).

לא מצאנו להתערב בגובה הפיצוי שנפסק למערער ומסקנות בית משפט קמא בעניין זה מקובלות עלינו.

סוף דבר ע"א 22778-01-22 מתקבל במלואו.

בעתירתו לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי בסך של 33,000 ₪ הכולל את עלות הנזקים שלטענתו נגרמו לרהיטים, הבגדים והחפצים השונים שהיו בדירה, דמי שכירות ששולמו בעד התקופה שבה נאלצו הוא ובני משפחתו לצאת ממנה, פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם והוצאות, טוען התובע כי הנתבע הפר את התחייבותו בהסכם השכירות שנחתם ביניהם, לתקן על פי דרישתו הראשונה כל נזק שיגרם לדירה בתקופת השכירות.

לביסוס טענותיו בהקשר זה הציג בפני תצלומים של "ערימות בגדים ונעליים עם עובש שנזרקו", והוסיף: "... לא ניסינו לכבס אותם. הארונות היו שלנו, חדשים, וגם הם נזוקו... הסכום של 6,830 ₪ הוא עבור דמי שכירות ששילמנו לנתבע וכמעט ולא היינו בבית. פעם ישנו אצל חמותי, פעם אצל אימא שלי. זה היה מינואר ועד אפריל. היינו שבוע אצל חמותי, שבוע אצל ההורים שלי. לפעמים ישנו בסלון. את שאר הסכומים בכתב התביעה קבענו עם עורך דין...". חמו של התובע – אבי אישתו, מר יואל שגיא המתגורר באותו ביניין מגורים גם כן, העיד בפני וסיפר: "... אני פניתי לנתבע... פניתי אליו כמה פעמים ואמרתי לו שזה לא ענין של איוורור הדירה. החתן שלי עובד בפיצה, מתחיל לעבוד בצהריים עד אחת בלילה וסוגר את החלון כדי שיוכל לישון עוד שעה, אבל נזילת המים היא כזו שיצאו מים מהחשמל. אנחנו פנינו אליו בפעם הראשונה בינואר, אני בעצמי. כל פעם פגשתי אותו. הוא בא פעם פעמיים לראות ואני אמרתי לו שהנזילה היא מהשכנים למעלה. כשיש עובש וחלונות סגורים נהיה טיפה שחור אבל פה היתה נזילה ממש... אני דברתי עם אבי (הנתבע – ר.ס.מ) ואמרתי לו שזו לא הזעה של קירות אלא נזילה רצינית. לנו אין טענות לצד ג'. הטענות שלנו מכוונות כלפי הנתבע שלא עשה דבר עם זה שפנינו אליו בינואר... הוא משך אותנו חודש וחצי-חודשיים וטען שמדובר בבעיית איוורור. בהתחלה השכנים עשו רובה ואמרתי שזה לא ענין של רובה...". טענות הנתבע בעדותו בפני תיאר הנתבע את הפעולות בהן נקט מרגע פניית הובע אליו וראשונה והלאה, כך: "... בינואר הבעיה היתה זעירה, כתמי עובש קטנים. ראיתי שהחלון סגור והכל סגור ושאלתי למה הדירה לא מאווררת. חייבים לאוורר. כשבית המשפט אומר לי שצריך לברר מאיפה הרטיבות באה, אני אומר שזה היה בטוח שזה מהשכן. כל פעם שהייתי בא לביקור הייתי עולה לשכן. אני ביקשתי מהשכנים שיטפלו, גם בינואר וגם במרץ. יום אחד דברתי עם בתיה ופעם אחת עם אהרון (צדדי ג' – ר.ס.מ). לשאלת בית המשפט כמה פעמים התובע פנה אלי, אני אומר שלא עשרות ולא מאות. בפברואר הוא קבע איתי פעמיים ולא הגיע... במהלך הביקור שלי בינואר, כל פעם בדרך לבית הכנסת עברתי דרך הבלוק, לראות אם הדירה מאווררת כי הבעיה אצל השכנים היתה ידועה. כנראה הבן אדם עשה "וטו" על הייעוץ.

אין חולק על כך שהדירה סבלה מנזקי רטיבות ועובש כתוצאה מפיצוץ שאירע בצנרת השייכת לדירה שמעליה – דירתם של צדדי ג'.

מפני כל אלה, ובהיעדר ראיות ישירות לערך הפריטים שניזוקו, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה ולחייב את הנתבע להשיב לתובע חלק מדמי שכירות ששולמו לו על ידו בתקופה הרלבנטית (שגם שיעורם לא הוכח שכן הסכם השכירות לא הוגש) ולפצותו בגין הנזקים הטירחה ועוגמת הנפש שנגרמו לו, בסכום מוערך כולל של 10,000 ₪.

...

עוד טען התובע כי במטרה להימנע מחשיפה ממושכת לטחב, לעובש ולתוצאותיהם המזיקות, עברו הוא ובני משפחתו להתגורר אצל אמו של ובסופו של דבר, לאחר שפניותיהם אל הנתבע פעם אחר פעם לא הועילו, הם נאלצו לעזוב את הדירה וביום 15.4.19 פינו אותה.

לדברי הבן, מי שיצר איתם קשר והודיע להם על הרטיבות היה גיסו של התובע המתגורר באותו בניין גם כן: "... אנחנו הבאנו איש מקצוע שבדק מה מקור הנזילה. ברגע שהוא אמר שזה כנראה מאצלנו ולא בטוח, ישר נתנו הוראה לתקן... זה היה בחצי השני של חודש פברואר. כשהוא פנה ישר פעלנו לתיקון. את הנתבע אני לא מכיר אלא את אשתו. הוא לא פנה אלינו...". דיון והכרעה לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והעדים ונדרשתי לראיות שהונחו והוצגו בפני, מסקנתי היא כי דין התביעה כנגד הנתבע להתקבל בחלקה ואילו דין הודעת צד ג', להידחות.

מפני כל אלה, ובהעדר ראיות ישירות לערך הפריטים שניזוקו, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה ולחייב את הנתבע להשיב לתובע חלק מדמי שכירות ששולמו לו על ידו בתקופה הרלבנטית (שגם שיעורם לא הוכח שכן הסכם השכירות לא הוגש) ולפצותו בגין הנזקים הטרחה ועוגמת הנפש שנגרמו לו, בסכום מוערך כולל של 10,000 ₪.

5,000 ₪ פיצוי בגין עגמת נפש.

נטען כי לא היה כל פצוץ צנרת בדירת ויינברג אלא רק צינורית של מזגן בתוך דירת ויינברג שהוזזה ע"י הכלבים של השוכר בדירה ולא טופל ותוחזק ע"י השוכר בזמן אמת, מה שגרם לרטיבות ונזק לפרקט בדירת ויינברג בלבד.

הובהר כי ההחלטה מיום 10.6.20 בעינה עומדת וכי לרשות ויינברג עומד פרק זמן מספיק ואף למעלה מזה להגיש כתב הגנה ולהערך לדיון.

על סמך הראיות והעדויות שכן היו בפני הערכאה קמא, ניתן פסק דין שאינו מצדיק היתערבות ערכאת ערעור.

...

אין בידי לקבל את טענת המבקשת כי נשללו ממנה זכויות דיוניות כלשהן.

בימ"ש קמא הגיע למסקנה לפיה אין מחלוקת על קיומה של נזילה משמעותית בדירת ויינברג וקיומו של נזק בדירת אהרונוב ולעניין שלילת הקשר הסיבתי בין הנזילה בדירת ויינברג לבין הנזק בתקרת אהרונוב, ויינברג לא הרימה את הנטל המוטל עליה מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

לפיכך, בימ"ש קמא הגיע לתוצאה שיש לקבל את התביעה ברובה.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור – להידחות.

טענות הנתבעים: הנתבעים 1-2 (להלן "הנתבעים") הגישו כתב הגנה וטענו, בין היתר, כי הם הבעלים של דירה ברח' הכרמים 35/18 כרמיאל הממוקמת בקומה שניה ומתחתיה מצויה דירת התובעת, כי במהלך השנים התובעת פנתה אליהם והתלוננה על ניזקי רטיבות באיזור תיקרת המטבח בדירתה, כי מיד עם קבלת פניותיה הנתבעים פנו לנתבעת 3 – אצלה היו מבוטחים בפוליסת "ניו הום" (להלן "הנתבעת 3") והודיעו על תלונות התובעת וכי חברת הביטוח ערכה מספר ביקורים בנכס באמצעות החברות "ש.ח.ר ניזקי צנרת" ו- פמי פרימיום" אשר בהתאם לדו"חות שלהם לא נימצאו סימני נזילות ו/או פצוץ בצנרת בדירת הנתבעים.

הנתבעת 3 הגישה כתב הגנה וטענה, בין היתר, כי דין התביעה להדחות בשל העידר עילה, העידר כסוי בטוחי והיעדר קשר סיבתי, שכן, בעיית הרטיבות בדירת הנתבעים החלה כבר בשנת 2012 במועד בו הנתבעת 3 לא ביטחה את הנתבעים שכן, הנתבעים ערכו פוליסה שתחילתה ביום 1.7.2014 כמפורט ברשימה לפוליסה ועל כן, הנתבעת שלחה למבוטחים דחייה בשל העידר כסוי בטוחי .

הנתבעת 3 טענה כי לפי דו"חות הבקורת שנערכו ובכלל זה דו"ח חברת ש.כ.ל מיום 29.11.16 עולה מפורשות כי אין קשר בין הנזק המתואר בדירת התובעת לדירת הנתבעים, כי מדובר בתביעה שהתיישנה מאחר וחלפו למעלה משבע שנים מעת החלו להופיע נזקים בבית התובעת, כי התביעה מנופחת ונעדרת פירוט , כי התובעת ו/או הנתבעים הפרו את חובתם שבדין להקטנת הנזקים וכי ככל שתוטל אחריות על הנתבעת 3 הרי שאין התובעת רשאית לידרוש פיצוי בערכי כינון אלא בערכי שיפוי בלבד וכי יש לנכות ערכי בלאי, פחת ושיפורים שבוצעו מהסכומים שבחוות דעת השמאי.

...

לאור כל האמור לעיל ולאחר עיון בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט המנומקת ומשחוות הדעת לא נסתרה כאמור בחקירה נגדית או בשאלות הבהרה, לא מצאתי טעמים של ממש לסטות מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט.

סוף דבר: התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים 1-2 מצד אחד ולנתבעת 3 מצד שני הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 3,500 ₪ לכל צד לחוד.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשתי שאלות, שהן עובדתיות בעיקרן: האם ניזקי המים נגרמו מנזילה שהחלה לפני העברת החזקה בדירה, או שמא נגרמו הנזקים כתוצאה מפיצוץ בצנרת שארע בשל גילה של הצנרת, ולאחר מועד העברת החזקה; האם מדובר בפגם נסתר בנכס שאלוני ידעו עליו ולא גילו לאלפסי את דבר קיומו.

ניתן לראות, כי דפוסי הצריכה בדירה, תואמים את גירסתם של אלוני, שכן הצריכה בתקופה שבין חתימת ההסכם (ינואר 2018) ובין מסירת החזקה (תחילת אפריל 2018) היא אפסית (בחודשים ינואר פברואר 2018 - 20 ₪, בחודשים מארס ואפריל 2018 – 6.5 ₪).

לאור מסקנתי זו, לא אדרש לבחינת שיעור הנזק שנתבע, אולם אציין במאמר מוסגר ובמידה רבה למעלה מן הצורך, כי התביעה הוגשה על סכום גבוה משמעותית משוויה האמתי, ונראה כי אלפסי ביקשו להטיל על כתפי אלוני שפוץ מקיף בדירה, שפוץ שתכליתו השבחה של הנכס ולא שמירה על תקינותו.

המומחה עצמו לא הצליח ליישב את הסתירה (וראו את ניסיונותיו לעניין זה: עמ' 14 לתמליל, ש' 4, וכן ש' 23-21), אולם כך או כך, אין מחלוקת על כך שהמומחה מטעם אלפסי הגיע לבדוק את הדירה בעיצומו של שפוץ שערכו אלפסי בדירה, והמומחה בעצמו העיד, כי את המידע לגבי מצבה של הדירה בעת המסירה – קיבל מידי המזמינים (קרי – אלפסי) (וראו לעניין זה עמ' 16 ש' 19-15).

אלא שמשעה שהסכימו אלוני לשינויים האמורים, אין מדובר עוד בהפרה של ההסכם, אלא בשינוי מוסכם, וממילא אין הצדקה לחייב בפצוי בגין הפרה של החוזה.

...

מן הראיות שהוצגו, עולה מסקנה כי יש לדחות טענה זו. נפתח בבחינה של חוזה המכר, הוא המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית בין הצדדים.

מכל מקום, משלא הוכח כי אלפסי הפרו את חוזה המכר, התביעה שכנגד נדחית.

סוף דבר מכל הטעמים שלעיל, התביעה והתביעה שכנגד נדחות שתיהן.