וכך נקבע: "אף ששמו הטוב של האדם הוא ה'נכס' היקר לו מכול, מחייב חופש הביטוי, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, שלא לדקדק בציציותיו של הפירסום הפוגע. שכן 'האמת אותה מחפשים היא זו העולה מהחלפה חופשית של דיעות והשקפות ולא מדיכוי (עצמי או חצוני) של דיבור זה או אחר' (מתוך ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', בעמ' 859). המתח המתמיד הקיים בין האנטרס הצבורי לחופש הביטוי, המבקש להקריב את שמו הטוב של האדם על מזבח החלפתן החופשית של דיעות, לבין אינטרס הפרט לשמו הטוב, המסרב להיעקד על מזבח זה, מקשה על תיחום גבולותיו של 'חופש לשון הרע'. האיזון הראוי בין שני האינטרסים המתנגשים הוא הקו המנחה, וקביעתו מודרכת, בין היתר, ממהות הפגיעה, ממידתה וממיהותו של הנפגע." (הדגשה אינה במקור)
בע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין-אורבך(2012) נקבע: "חוק איסור לשון הרע משקף את האיזון שאותו קבע המחוקק בין זכות היסוד לחופש הביטוי לבין זכות היסוד לשם טוב. ההגנה על שמו הטוב של הנפגע מעוגנת באיסור על פירסום לשון הרע ובקביעה כי במקרים מסוימים תהא בלשון הרע משום עבירה פלילית או עוולה אזרחית. בה בעת נידרש החוק שבא להגן מפני לשון הרע גם לצורך להבטיח את חופש הביטוי, והדבר בא לכלל ביטוי ברשימת ההגנות וברשימת הפרסומים המותרים המנויים בפרק ג' לחוק".
ברע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני (6/10/22) קבע כב' בית המשפע העליון ( כב' השופטת וילנר): "...פגיעה בזכותו של אדם לשם טוב טומנת בחובה פוטנציאל לנזקים אדירים שעלולים, בין היתר, למוטט מערכות יחסים משפחתיות של מושא הפירסום; לפגוע בעבודתו ולשלול ממנו הזדמנויות לתעסוקה; לערער את קשריו החברתיים והקהילתיים; וכל זאת תוך פגיעה במצבו הנפשי, שמא אף בבטחונו האישי, ולמרבה הצער, כבר נוכחנו כי פגיעה בשמו הטוב של אדם אף עלולה לתת תוקף ממשי לפתגם הידוע שטבע שלמה המלך: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד-לָשׁוֹן" (משלי יח 21)".
היעלה על הדעת לגדף אדם בפרהסיה מבלי שהדבר יהווה לשון הרע רק מהטעם כי אותו קהל שנכח במעמד הגידופים לא מכיר את הנפגע אישית בשמו או כי המגדף לא ציין את שמו?! שנית, טענה זו אף אינה מתיישבת עם העובדה, כי גם עו"ד שחר ארביב נכח במעמד הארוע השלישי בבית הדין, ואף זיהה את עצמו במהלך חקירתו בסירטון בו צולם הארוע.
בהמשך נקבע: "בבוא בית המשפט להעריך את גובה הפצוי בגין לשון הרע, עליו להיתחשב בין היתר, "בהקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיוידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להיתחשב בטיב הפירסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים" ( ראו פסקה 21 לפסק הדין).
...
לאור כל המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי הנתבעת כשלה מלהוכיח את הגנת "אמת הפרסום" המנויה בסעיף 14 לחוק כאשר שלל הטענות הקשות שהטיחה בפניו של התובע המהוות לשון הרע בהתאם לקביעה לעיל, מתבררות כמשוללות כל אחיזה במציאות העובדתית.
לטעמי, עסקינן בפרסומים מכפישים ופוגעניים ברף גבוה, קל וחומר לאור מקצועו של התובע והפורום בו נאמרו, ואינני מקבלת טענתה של הנתבעת כי מדובר "בהבעת דעה" לגיטימית או סובייקטיבית.
סוף דבר
לאור כל המקובץ דלעיל, הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 42,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ ואגרה וכן כל הוצאות המשפט בהן נשא התובע במסגרת ניהול הליך זה, לרבות הוצאות שכר בטלת שני עדי התביעה בסך 2,000 ₪ כפי שנפסקו במעמד הדיון.
