פיצויים בגין הפרת חוזה בלתי חוקי מיסודו

משרד הפנים למעשה כופף ידם של בעלי התפקידים לקבל את חוות דעתו בנגוד לכל האמור לעיל, באמצעות איום בחיוב אישי בגין שכרה של הגב' קדוש שהוא אינו מכיר בו, ובכך השפיע שלא כדין על שיקול הדעת שהפעילו אותם בעלי תפקידים : בנגוד לכלל הפעלת שיקול הדעת באופן עצמאי, הכריזו מנכ"ל הערייה והיועצת משפטית לעירייה כי על אף שההחלטה מוטעית - אין להם שיקול דעת וחובה עליהם לקיים את מצוות הרגולטור, זאת לאור האיום בחיוב אישי - הכרזה זו היא בלתי חוקית ובלתי מנהלית.

בנוסף, מבקשת גב' קדוש סעד הצהרתי לפיו היא הייתה ועודנה מבקרת הערייה ומינויה כדין; כי בהחלטת הערייה להפסיק עבודתה נפל פגם מהותי והיא נגועה בחוסר תום לב, בהעדר שימוע ובפגיעה בסדרי המנהל התקינים, לכן היא בטלה ומבוטלת; כי היא זכאית למלוא שכרה על פי הוראות הפקודה, תנאי המיכרז והחלטת הערייה (90% משכר מנכ"ל); כי משרד הפנים בהתנהלותו גרם להפרת חוזה העבודה עם גב' קדוש ו/או להפרת חובה חקוקה; וכי קביעותיו במכתביו אינן אמת ומהוות הוצאת לשון הרע.

מעדותו של מר מעתוק עולה באופן חד משמעי שכל תהליך קבלת ההחלטות של משרד הפנים היה רקוב מיסודו - אין ראיות, אין החלטות, אין הסמיכה ואין כלום.

היות שסעד הפצוי בגין אי קיום שימוע כדין הנו סעד חלופי במקום בו יקבע בית הדין כי אין מקום להורות על המשך תפקידה של גב' קדוש כמבקרת - אין מקום לתיתו במקרה זה. אשר לפצוי בגין לשון הרע, לטעמינו לא עמדה גב' קדוש בנטל ההוכחה כי משרד הפנים פירסם את הדברים בעצמו או בכוונה לפגוע בה, בשמה הטוב ובמשרתה, ולכן - תביעתה לסעד זה נדחית.

...

לסיכום, מינויה של גב' קדוש נעשה במכרז פומבי, בהליך תקין ולפי כל הוראות הדין, כאשר עמדה בכל תנאי הסף לתפקיד ונבחרה כמועמדת המתאימה ביותר על ידי ועדת מכרזים.

היות שסעד הפיצוי בגין אי קיום שימוע כדין הינו סעד חלופי במקום בו יקבע בית הדין כי אין מקום להורות על המשך תפקידה של גב' קדוש כמבקרת - אין מקום לתתו במקרה זה. אשר לפיצוי בגין לשון הרע, לטעמינו לא עמדה גב' קדוש בנטל ההוכחה כי משרד הפנים פרסם את הדברים בעצמו או בכוונה לפגוע בה, בשמה הטוב ובמשרתה, ולכן - תביעתה לסעד זה נדחית.

סוף דבר: תביעתה של גב' קדוש מתקבלת, כדלקמן: א) גב' קדוש הייתה ועודנה מבקרת העירייה מיום מינויה ואילך.

לטענת התובע, הליך הפיטורים בעיניינו היה פגום מיסודו: הנתבעת ניהלה משא ומתן עמו רק למראית עין, תוך הפעלת לחץ בלתי הוגן ומידתי על מנת להסכים לשינוי בתנאיי עבודתו, והשימוע שנערך לא נערך כדין, שכן הוחלט מבעוד מועד לפטרו ככל שלא יסכים לתנאי החוזה החדש.

התובע מבקש את הסעדים הבאים: תוספת שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך 282,000 ₪; פיצוי עבור פיטורים שלא כדין בסך 280,000 ₪; פיצוי בגין הפרת הסכם קבוצי בסך 14,756 ₪; תוספת ותק בסך 8,281 ₪; פדיון ימי חופשה בסך 20,482 ₪; פיצוי בגין הפרשות לפנסיה בסך 1120 ₪; ופצוי עבור אי קבלת בונוס ריבעוני בסך 2000 ₪.

שאלת הפיקוח על עבודתו של התובע סעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, קובע כי החוק אינו חל על "עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם". הנטל להוכחת החריג מוטל על המעסיק,[footnoteRef:1] ו"המדיניות המנחה בפסיקה פירשה את הסעיפים החריגים לחוק שעות עבודה ומנוחה בצמצום, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק".

...

] על כן, טענותיו של התובע בנוגע לרכיב זה – נדחות.

] סיכום על יסוד כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

לעניין ההוצאות, בשים לב להתמשכות ההליכים ומורכבותם, וכן לגובה התביעה, ישלם התובע לנתבעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

לפיכך, כשם שתקופת ההתיישנות של תביעת השבה בעקבות ביטול חוזה תקף נמנית מיום ביטול החוזה (ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4) 798, 806 (2002); ע"א 2808/10 עיזבון שיף נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פסקה 7 (29.5.2012); **** פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד 430 (2011) (להלן: פרידמן וכהן); חבקין, עמ' 139 בטקסט הצמוד להערה 29); כך התיישנותה של תביעת השבה בגין חוזה בלתי חוקי נמנית מהמועד שבו הפך החוזה לבטל; ומשעה שחוזה בלתי חוקי הוא "בטל" (כלשון סעיף 30 לחוק החוזים), קרי בטל מיסודו, הרי שמועד לידת עילת תביעת ההשבה הוא מועד כריתת החוזה.

אף במקרה שבו בית המשפט נתן צו לקיום חוזה פסול, האפשרות לפסוק פיצויים בגין הפרתו אינה נקיה מספקות (שאלה זו הושארה בצריך עיון בעיניין זגורי, ובספרות הובעו לגביה דיעות שונות, וראו תאור הדברים אצל שלו וצמח בעמ' 680-679 וההפניות שם; עוד באשר לאפשרות לתבוע פיצוי או פיצוי מוסכם במקרה של חוזה בלתי חוקי, ראו גרוסקופף – חוזה פסול, עמ' 633-629; יצחק עמית "פיצוי מוסכם – סוגיות והיבטים" דין ודברים י 17, 25 (2018) שם הבעתי דעתי כי הדבר אינו אפשרי; אך ראו גם ע"א 4305/10 אילן נ' לוי, פסקה 38 (9.5.2012) שם הושארו הדברים בצריך עיון).

...

מצב דברים זה מוביל למסקנה כי התביעה למתן סעד הצהרתי בדבר בטלות החוזה מחמת אי-חוקיות – בעומדה לבדה – התיישנה.

לפיכך, המסקנה העולה מהדברים היא כי תביעת ההשבה של המערערת הוגשה בטרם חלוף תקופת ההתיישנות, ובנקודה זו דין הערעור להתקבל.

סוף דבר, שהערעור מתקבל, במובן זה שהחלטת בית משפט קמא לסלק על הסף את תביעת ההשבה שהגישה המערערת – מבוטלת.

אשר לשומר שכר קובע סעיף 2(ב) לחוק השומרים כי: "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לניזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או ניזקו נגרמו שלא ברשלנותו". סעיף 5(א) לחוק השומרים קובע כי "היה השומר אחראי לאבדן הנכס או לניזקו, זכאי בעל הנכס לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה." במאמריו, שמירת נכסים, מחקרי משפט, כרך טז (תשס"א-2001), 277 דן המלומד יהושע ויסמן בהקף האחריות הרובצת על כל אחד מסוגי השומרים אליהם מתייחס החוק: "כאשר המחזיק בנכס אינו הבעלים, וכאשר הפיצול בין ההחזקה לבין הבעלות הוא תוצאה של מעשה כדין (כגון שבעל הנכס הפקיד את הנכס או השכירו), לפנינו מצב המכונה בחוק השומרים, התשכ"ז-1967, 'שמירה', כשהמחזיק הוא 'השומר' .... עיקר תכליתו של חוק השומרים לקבוע מהי מידת האחריות של המחזיק ('השומר') כלפי הבעלים במקרה שניגרם נזק לנכס (באין הסכם על כך בין הצדדים ובאין הוראות חוק מיוחדות לעניין זה." (שם, עמ' 278) .

. "להבדיל מגישתו של המחוקק כלפי שומר חינם, ושומר שכר שאחריותו מצומצמת, שלגביהם נקבע באלו נסיבות הם אחראים לאבדן הנכס או לניזקו (אחריות עקב רשלנות), אין החוק קובע מתי אחראי שומר שכר שאחריותו נרחבת. החוק קובע מתי אין הוא אחראי, כשהנחת המוצא היא שפרט לחריג שנקבע בחוק, הוא אחראי תמיד לאבדן הנכס או לניזקו. החריג שבו נקבע פטור מאחריות הוא כאשר האבדן או הנזק לנכס נגרמו 'עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן'. עמדה זו של חוק השומרים היא בהתאמה למידת האחריות המקובלת בדיני חוזים." (שם, עמ' 317) לדיון באחריות סוגי השומרים השונים ראו גם פסק הדין ברע"א 9488/02 חן שחר נ' עטיה גד (23.3.2005): "רמת אחריותו של כל אחד מסוגי שומרים אלה עולה, מן הקלה – שומר חינם – אל החמורה – שואל. את ההבחנה בין רמות האחריות ניתן להסביר ולהצדיק בקריטריונים שונים, אולם נראה שהקריטריון העקרי הוא התמורה שנותן בעל הנכס לשומר בגין השמירה. מטעם זה גם חמורה רמת אחריותו של שומר השכר העקרי שהתמורה שהוא מקבל היא כולה עבור השמירה, מאחריתו של שומר השכר הטפל שמקצתה של התמורה שהוא מקבל היא עבור השמירה ורובה עבור מטרה אחרת (לעניין ההבחנות בין רמות האחריות ראו – ויסמן, בעמ' 302-301; א' סלטון, 'ההיבט הנזיקי של חוק השומרים, תשכ"ז – 1967' עיוני משפט ה (תשל"ז) 653,654); ש' רנר, חוק השומרים, תשכ"ז – 1967 (פירוש לחוק החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ח) 104-100, להלן- 'רנר'; א' זמיר, 'חוק השומרים, תשכ"ז-1967 – על החוק ופירושו' משפטים ל (תש"ס) 393, 407-406, להלן – 'זמיר').

...

שנית, מקובלת עלי עדותם של איציק מלכה ורז עזרא לפיה Ebinger ויופקס הנם שווי ערך.

ה - סופו של דבר אשר על כן, אני מורה כדלקמן: הנתבעת תשלם לתובעת 35,358.70 ₪ (כמפורט בחשבוניות 01/003024 מיום 17.9.2018, 01/003017 מיום 31.8.2018 ו-01/003016 מיום 31.8.2018) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הפירעון הנקוב בכל חשבונית ועד התשלום המלא בפועל; הנתבעת תשלם לתובעת 24,963.24 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 8.10.2018 ועד התשלום המלא בפועל וכן סכום של 24,323.14 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.11.2018 ועד התשלום המלא בפועל; התובעת תשלם לנתבעת 53,624 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.9.2018 ועד התשלום המלא בפועל.

כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאותיה בסך 2,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

עוד טענו הנתבעים כי התביעה הוגשה בשיהוי רב, וכי לתובעים אין זכות תביעה מאחר וביצעו בנייה לא חוקית בדירה אשר הוועדה המקומית לא היתה יכולה להגיש בגינה כתב אישום שכן נסח הטאבו של הדירה היה מוקפא.

הטענה היחידה שנותרה לדיון הנה טענת התובעים לנזק שניגרם להם עקב הפרת ההסכם, הנסמכת על הוראות סעיף 10 לחוק התרופות אשר קובע: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שניגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה" מטרת הפיצויים בשל הפרת חוזה היא להעמיד את הנפגע, ככל שניתן לעשות זאת, באמצעות תשלום כספי, באותו מצב שבו היה נתון אילו קויים החוזה [(ד"נ 20/82 אדרס חומרי ביניין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה פ"ד מב (1) 221, 267 (1988)].

בעיניין זה ר' א' זמיר, חוק המכר תשכ"ח – 1968 (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי), 312-313; איל זמיר, "עיקרון ההתאמה בקיום חוזים", 306 (1990), ע"א 465/80 ש' סולונץ בע"מ נ' "התכוף" חרושת ברזל בע"מ, פ"ד לח(3) 630 (1984), סעיף 5 לפסק דינה של כב' השופטת בן פורת.

...

אשר לתשלום לתפארת – לא הומצאה קבלה על התשלום הנטען, ובשים לב לכך שתפארת ערכה גם חוות דעת בשנת 2017 (נספח 8 לתצהירי התביעה) אשר אינה רלוונטית לענייננו, הרי שאין בכוחי לדעת מה היה התשלום ששולם לה בגין הדו"ח שערכה בשנת 2014, ועל כן התביעה בראש זה נדחית.

אני דוחה את שאר טענות הנתבעים, הנוגעות בין השאר לבניה בלתי חוקית, לכאורה, שביצעו בדירה.

מעבר לכך שהטענות לא הוכחו כנדרש, לא ברור מה הקשר שלהן למחלוקת מושא תובענה זו. לפיכך, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 122,100 ₪.