לפני תביעת התובעת, לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לה בארוע שהתרחש ביום 18/2/2011 אשר מהוה לטענתה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
הווה אומר, במקרה שבו לא ניתן היה לאתר קשר רלבאנטי כלשהוא בין היתרחשות הנזק לשימוש ברכב, כמו באותם מקרים שבהם מעשה רשלנות או מעשה חף מאשם שחולל את הארוע, לא היה קשור כל עיקר למצב הדרך או הרכב ושהסתברותו הייתה אפסית, נפסק, כי אין המדובר בתאונת דרכים.
עוד במסגרת הדיון הנוסף, מתייחס בית המשפט ומאבחן את פסק הדין בע"א 4204/98 המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נג (4) 867, שם נהג אדם בכביש שבוצעו בו עבודות הקמה של גשר שפירים ואז שחלף מתחת לגשר קרסו התומכות הזמניות וקורות בטון נחתו על רכבו וגרמו למותו.
...
העולה מן המקובץ, המבחנים אשר נקבעו בפסיקה לקיומו של קשר סיבתי משפטי (סיכון תחבורתי בשילוב עם מבחן השכל הישר); המגמה המצמצמת העולה מפסיקת בית המשפט העליון; וכן שיקולי מדיניות משפטית - כל אלה מוליכים למסקנה, כי בנסיבות המקרה שלפנינו לא מתקיים רכיב הקשר הסיבתי המשפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מתקיפה על ידי ילדה אותה ליוותה.
לפיכך, האירוע אינו מקיים את ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים".
סוף דבר
התאונה שארעה לתובעת הינה תאונת עבודה, ואכן המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה ככזו ופיצה את התובעת בהתאם.
לא הוכח, כי המדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, באשר לא הוכח הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש בנסיבות בהן הפגיעה ארעה מגורם זר שאינו קשור לנסיעה דווקא, ומשכך דינה של התביעה להידחות וכך איני מורה.
