פיצויים בגין אי ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ

טענות הצדדים: המבקשים טענו כי הטעמים שמנה בית הדין האיזורי עשויים להצדיק בסופו של יום דחיית טענת הקזוז של המבקשים, אולם אין בהם כדי להצדיק את דחיית בקשתם לגילוי מסמכים, באשר הונחה התשתית הנדרשת בכתבי הטענות להקמת פלוגתא בענין תחרות המשיב בעסקי החברה, באורח המחייב את גילוי המסמכים; לטענת המבקשים, די בכך שהוכיחו כי המשיב התחייב להמנע מתחרות עם החברה, כדי לחייב את המשיב לגלות ממסמכים הנוגעים לעיסוקיו בתחום עיסוקי החברה בשנים 2014 – 2016 ולא חלה על המבקשים חובה "מקדמית" להוכיח דבר נוסף, ובית הדין לא צריך, ואף אינו יכול, לקבוע בשלב זה ממצא עובדתי כזה או אחר; גם אם המבקשים לא ביקשו סעד של אכיפת ההיתחייבות לאי תחרות אין בכך כדי לפגוע בזכותם לפצוי בגין ההפרה או בזכותם לטעון לקזוז; בית הדין האיזורי שגה בכך שבחן את שאלת האנטרס הלגיטימי לאכיפתה של תניית אי תחרות על פי הפסיקה שדנה ב"עובדים" ולא על פי הפסיקה שדנה ב"בעלי מניות"; במסגרת הליך מקדמי של גילוי מסמכים המבקשים אינם נדרשים להראות ראשית ראייה לתחרות של המשיב בעסקי החברה, ועל בית הדין לבחון אם יש במסמכים שגילויים מתבקש כדי לאפשר לבעל הדין לנסות ולהוכיח את טענותיו, כעולה מהפלוגתות שבכתבי הטענות.

המשיב יוכל בשלב מאוחר יותר לטעון ולהגיש ראיות בעיניין זה, אולם אין לחסום את דרכם של המבקשים מלהעלות את הטענה וקיום הדיון בה במסגרת התובענה; מעבר לכך, המבקשים הציגו ראיות לתמיכה בטענותיהם – תצהיריו של המשיב בבקשתו לביטול צו עיכוב יציאה מהארץ ולבקשתו לביטול עיקולים זמניים, במסגרתם הודה כי הוא מתחרה בעסקי החברה, וכן דו"ח חקירה ממנו עולה כי המשיב התחרה בעסקי החברה בקשר עם הקמת אולפן וואלה בעודו מועסק בחברה; ככל שתיוותר החלטת בית הדין האיזורי על כנה, מדובר בדחיית טענה בעלת משקל רב מטענות ההגנה של המבקשים, באשר תפגע יכולתם להוכיח את טענת הקזוז מכוח התחרות המשיב בעסקי החברה בנגוד להתחייבותו.

...

אין להתעלם גם מהסכסוך הקשה בין הצדדים ומההליך האחר התלוי ועומד בין הצדדים, ואין לחייב את המשיב בגילוי מסמכים שבהם המבקשים עשויים לעשות שימוש בהליכים אחרים התלויים ועומדים ביניהם, משלא הוכיחו המבקשים תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה היענות לבקשתם לצורך ההתדיינות בהליך זה. נוכח האמור, גם אם לא מכל טעמיו של בית הדין האזורי, דין בקשת רשות הערעור גם בעניין זה להידחות.

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשים ישלמו למשיב שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהמועד בו תומצא להם החלטה זו. ניתנה היום, ח' חשוון תשע"ט (17 אוקטובר 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

התובע הצהיר שלמיטב ידיעתו כל פועלה של הנתבעת היה לפנות ללישכת ההוצאה לפועל על מנת לעכב את ההליכים (סעיף 15), אלא שהצהרה זו לוקה בחסר, כפי שעולה מחומר הראיות, וניתן לומר שעיכוב הליכי ההוצאה לפועל במשך תקופה ניכרת של כשנתיים ושמונה חודשים אינה עניין של מה בכך נוכח אי תשלום דמי מזונות על ידי התובע (עדות התובע, ע' 3, ש' 20-28), מה גם שהנתבעת טיפלה לפחות פעמיים בבטול צו עיכוב היציאה של התובע מגבולות הארץ (עדותו, ע' 2, ש' 24-17).

התובע טען שיש לחייב את הנתבעת בפצוי נוסף בסך של 5,000 ₪ מחמת אי המצאת המסמכים שהיו ברשותה לפי דרישת בא כוחו של התובע, אלא שאין בידי לקבל את הטענה.

...

התובע טען שיש לחייב את הנתבעת בפיצוי נוסף בסך של 5,000 ₪ מחמת אי המצאת המסמכים שהיו ברשותה לפי דרישת בא כוחו של התובע, אלא שאין בידי לקבל את הטענה.

הנתבעת טענה כי הסכימה לאפשר לתובע, או לנציג מטעמו, לצלם במשרדה את המסמכים על חשבונו, וסבורני שמן הראוי היה לשלוח הודעה בכתב בעניין זה, בשים לב לנסיבות העניין.

התוצאה התוצאה הינה שהתביעה מתקבלת בחלקה והנתבעת תשיב לתובע סכום כולל של 8,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

בסיפת פסק הדין אף נקבע בלשון ברורה, "על-כן, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר (ראה: ע"א 711/72, בעמ' 400; ע"א 304/68, בעמ' 371). על-כן נפסק, כי "מכיון שלא ניתן היה במקרה דנא להוכיח במדוייק את שיעור הנזק, רשאי היה בית-המשפט המחוזי לעשות אמדן של הנזק" (ע"א 525/74.

משסמך התובע בעיניין זה על נחשונוב, כפי דבריו המובאים מעלה (ר' סעיף 82 סיפה לעיל) ומשהודה כי ככל שהיה יודע שעיכוב יציאת נחשונוב מן הארץ הנו כתוצאה מהליך פשיטת רגל, בו נתון זה, שאז לא היה נותן לו את היהלומים – הרי שמדובר בהודאת בעל דין, ממנה עולה כי אין מקום לחיובה של הנתבעת בפיצויו בגין נטילת היהלומים על ידי נחשונוב מהתובע שלא כדין.

כך גם בתצהיר עדותו של התובע נטען כי הנתבעת התרשלה בבדיקותיה טרם מתן הרשות לנחשונוב להכנס למיתחם הבורסה, כי בעקבות מתן התג הקניין לנחשונוב הוא העביר לו 833,436 ₪ כדי לבטל את צו עיכוב יציאתו מן הארץ, ובנוסף "עקב אותה רשלנות [...] מסרתי לנחשונוב יהלומים..." (ר' גם סעיפים 15–18 לתצהיר).

...

בענייננו אנו וכמפרט מעלה, נוכח טבעם ואופים של הנזקים הכספיים אותם תבע התובע, באתי לכלל מסקנה כי לא הייתה כל מניעה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים.

מסקנתי בהינתן כל האמור לעיל הינה כי לא עלה בידי התובע לעמוד בנטל הוכחת שלשת התנאים המצטברים הנ"ל. אשר על כן ונוכח כל המובא והמפורט לעיל מצאתי להורות על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעת בגין שכר טרחת עו"ד סך כולל של 60,000 ₪.

עוד אעיר ביחס לסכום שנתבע בגין עוגמת נפש על סך של – 100,000 ₪ כי אין זה מקובל לפסוק לתאגיד שאינו בשר ודם פיצוי בגין עוגמת נפש.

כאמור לעיל, הנתבע מתבסס בבקשתו לביטול צו העיכוב בעיקר על הטענה בדבר היותו "תושב חוץ", ועל כך יש להשיב "שהגם שיש לייחס משקל משמעותי לעצם היות החייב תושב חוץ, הרי ששיקול זה אינו מכריע. על כן לא בכל מקרה ומקרה יסרב בית-המשפט באופן אוטומאטי להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד חייב מסוים, אך בשל היותו תושב חוץ" [רע"א 7474/06 חיים לוי נ' בנק לאומי (12.12.2006)].

...

אינני מקבל הסבר ב"כ הנתבע כי בשל קוצר הזמנים לא התייחס בבקשה שהגיש לביטול צו העיכוב לקיומה של עילת התביעה וסיכוייה להתקבל, שכן עינינו הרואות כי הנתבע ידע להגיש לאחר מכן רשימת אסמכתאות (להוכחת טענתו בדבר היותו תושב חוץ), ואילו היה ברצונו להתייחס לגוף התביעה והטענות המועלות כנגדו, כי אז היה עושה כן גם לאחר שהוגשה בקשתו לביטול צו העיכוב.

הפסיקה הבחינה בין תושב חוץ שאין לו כל קשר או זיקה למדינת ישראל לבין תושב חוץ שהוא אזרח ישראלי, כאשר במקרה השני הוגמשו התנאים למתן צו עיכוב יציאה מהארץ לעומת המקרה הראשון ובעניין זה יש להפנות להחלטת כב' השופט ת' אור ב-רע"א 909/90 אמנון בן יהודה נ' ליסקו חברה להחכרת ציוד בע"מ (21.03.1990): "המבקש הוא אזרח ישראלי וכאזרח ישראלי התחייב בהתחיבות אשר הנה נושא התביעה נגדו, ואין דינו כדין תושב חוץ עובר אורח בארץ. אם תתקבל טענת המבקש, הרי שכל מקרה שאזרח ישראלי, העלול להיות מחוייב בגין התחייבות שהתחייב בארץ, יבקש לעזוב את הארץ, כשאין לו נכסים בה להבטחת חובו, לא יהיה מקום לעכב יציאתו ולמנוע סכול האפשרות של בצוע פסק הדין. נראה לי שיציאתו מן הארץ של נתבע כזה תמנע או ותכביד על האפשרות לגבות את המגיע ממנו, מתוך הכנסות שיכול הוא להשתכר או לצבור בארץ" (שם, פסקה 3) עוד בעניין זה ראו רע"א 1667/07 ציון דדון נ' רפא"ל (03.06.2007), שגם בו נאמרו באותה רוח הדברים שלהלן: "מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם אכן עונה המבקש על הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לשם הגדרתו של תושב חוץ, אני סבור כי אין בשיקול זה על-מנת להכריע את הכף לכיוון ביטולו של צו העיכוב ... אמנם, נקבע כי יש לעכב את יציאתו של תושב חוץ מהארץ אך במקרים יוצאי דופן (..), אך יש לזכור כי באותו מקרה דובר בתושב חוץ אשר אין לו קשר עם ישראל. המבקש, לעומת זאת, הינו אזרח ישראלי אשר ניהל בעבר עסקים בישראל ואף מנהל כיום הליך משפטי כנגד המשיבה בארץ. בנסיבות אלו, צדק ראש ההוצאה לפועל בהעדיפו את זכותה של המשיבה, הזוכה, על-פני זכותו של המבקש" הגם שאיני מקל ראש בהכבדה האפשרית שעלולה להיגרם לנתבע כתוצאה מהותרת צו עיכוב היציאה מהארץ על כנו, במיוחד בהינתן העובדה שאשתו ובנו הקטין כבר נמצאים כעת במרוקו, אלא שבמכלול השיקולים ובשים לב לסכום ההשקעה שאינו מבוטל (כ-250,000 ₪), התנהלות הנתבע לגוף העניין והולכת התובעת ונציגיה בכחש, היעדרם של נכסים כלשהם של הנתבע בארץ, נחה דעתי כי יהיה זה נכון להותיר את צו עיכוב היציאה על כנו.

סופו של יום שאני מקבל את הבקשה העיקרית להטלת צו לעיכוב יציאתו מן הארץ של הנתבע, ומותיר את הצו שניתן ביום 21/08/2018 על כנו וזאת עד לתום שנה מיום מתן הצו (כמתחייב על־פי תקנה 384(ד) לתקנות סד"א), או עד למתן החלטה אחרת או עד לפקיעת הצו, לפי המוקדם ביניהם.

המזכירות תמציא העתק החלטתי זו לצדדים באמצעות באי כוחם.

הבנק טען, כי לאחר נקיטת ההליכים הנ"ל ולבקשת התובע הוסכם שיתרת החוב תועמד, לצורכי פשרה, על סך 3,000 ₪, בכפוף לתשלום מיידי על סך 2,000 ₪, לאחריו יבוטל צו עיכוב יציאה מהארץ (שהוטל מכח סעיף 13 להסכם הנ"ל), ותשלום נוסף בסך 1,000 ₪ אשר ישולם על ידי התובע בתחילת חודש 9/12 מיד עם חזרתו לארץ (סעיף 13 ל נ/2).

על הנתבע לפצות אותו בסך של 50,000 ₪ בגין עוולות נוספות, פגיעה באוטונומיה, מיטרד והטרדה ובצוע פעולות שדרשו זמן ומאמץ (סעיף 57 לכתב התביעה) – הפעלת תיק הוצל"פ ישן ללא כל התראה; ביצוע עיקול על המקרקעין ללא התראה בגין חוב זניח; אי ביטול העיקול לאחר התשלום וההתחייבות לעשות כן; זיוף דפי חשבון ומחיקת יתרות; ואי המצאת דפי החשבון עד ליום הגשת התביעה (סעיף 74 לכתב התביעה).

כלומר, הבנק טיפל בעיניינו של התובע כראוי ללא כל דיחוי והעיכוב בהעברת מיסמכי המקור הנו מסיבות שאינן תלויות בו. נוסף לכך ייאמר, כי התובע כשל להוכיח נזק ממשי בעקבות העיכוב, לשיטתו, בהסרת העיקול במינהל מקרקעי ישראל, לא הוכח ואף לא נטען כי הסכם המכר בוטל או כי שולם על ידו פיצוי בגין הפרת הסכם וכיוצא בכך.

...

טענה זו דינה להידחות הן מהטעם שהרישום בלשכת ההוצאה לפועל הוא המחייב והמלמד על יתרת החוב של התובע ולא ספרי הבנק (כמפורט לעיל), והן מהטעם שלא הוכח בראיות ממשיות כי יתרות הבנק נמחקו במעשה מכוון.

אוסיף, כי התובע לא הוכיח כל נזק ממשי שאירע לו בעקבות המעשה הרשלני הנטען, וגם מטעם זה דין טענתו בהקשר זה להידחות.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.