עוד אעיר ביחס לסכום שנתבע בגין עוגמת נפש על סך של – 100,000 ₪ כי אין זה מקובל לפסוק לתאגיד שאינו בשר ודם פיצוי בגין עוגמת נפש.
כאמור לעיל, הנתבע מתבסס בבקשתו לביטול צו העיכוב בעיקר על הטענה בדבר היותו "תושב חוץ", ועל כך יש להשיב "שהגם שיש לייחס משקל משמעותי לעצם היות החייב תושב חוץ, הרי ששיקול זה אינו מכריע. על כן לא בכל מקרה ומקרה יסרב בית-המשפט באופן אוטומאטי להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד חייב מסוים, אך בשל היותו תושב חוץ" [רע"א 7474/06 חיים לוי נ' בנק לאומי (12.12.2006)].
...
אינני מקבל הסבר ב"כ הנתבע כי בשל קוצר הזמנים לא התייחס בבקשה שהגיש לביטול צו העיכוב לקיומה של עילת התביעה וסיכוייה להתקבל, שכן עינינו הרואות כי הנתבע ידע להגיש לאחר מכן רשימת אסמכתאות (להוכחת טענתו בדבר היותו תושב חוץ), ואילו היה ברצונו להתייחס לגוף התביעה והטענות המועלות כנגדו, כי אז היה עושה כן גם לאחר שהוגשה בקשתו לביטול צו העיכוב.
הפסיקה הבחינה בין תושב חוץ שאין לו כל קשר או זיקה למדינת ישראל לבין תושב חוץ שהוא אזרח ישראלי, כאשר במקרה השני הוגמשו התנאים למתן צו עיכוב יציאה מהארץ לעומת המקרה הראשון ובעניין זה יש להפנות להחלטת כב' השופט ת' אור ב-רע"א 909/90 אמנון בן יהודה נ' ליסקו חברה להחכרת ציוד בע"מ (21.03.1990):
"המבקש הוא אזרח ישראלי וכאזרח ישראלי התחייב בהתחיבות אשר הנה נושא התביעה נגדו, ואין דינו כדין תושב חוץ עובר אורח בארץ. אם תתקבל טענת המבקש, הרי שכל מקרה שאזרח ישראלי, העלול להיות מחוייב בגין התחייבות שהתחייב בארץ, יבקש לעזוב את הארץ, כשאין לו נכסים בה להבטחת חובו, לא יהיה מקום לעכב יציאתו ולמנוע סכול האפשרות של בצוע פסק הדין. נראה לי שיציאתו מן הארץ של נתבע כזה תמנע או ותכביד על האפשרות לגבות את המגיע ממנו, מתוך הכנסות שיכול הוא להשתכר או לצבור בארץ" (שם, פסקה 3)
עוד בעניין זה ראו רע"א 1667/07 ציון דדון נ' רפא"ל (03.06.2007), שגם בו נאמרו באותה רוח הדברים שלהלן:
"מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם אכן עונה המבקש על הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לשם הגדרתו של תושב חוץ, אני סבור כי אין בשיקול זה על-מנת להכריע את הכף לכיוון ביטולו של צו העיכוב ... אמנם, נקבע כי יש לעכב את יציאתו של תושב חוץ מהארץ אך במקרים יוצאי דופן (..), אך יש לזכור כי באותו מקרה דובר בתושב חוץ אשר אין לו קשר עם ישראל. המבקש, לעומת זאת, הינו אזרח ישראלי אשר ניהל בעבר עסקים בישראל ואף מנהל כיום הליך משפטי כנגד המשיבה בארץ. בנסיבות אלו, צדק ראש ההוצאה לפועל בהעדיפו את זכותה של המשיבה, הזוכה, על-פני זכותו של המבקש"
הגם שאיני מקל ראש בהכבדה האפשרית שעלולה להיגרם לנתבע כתוצאה מהותרת צו עיכוב היציאה מהארץ על כנו, במיוחד בהינתן העובדה שאשתו ובנו הקטין כבר נמצאים כעת במרוקו, אלא שבמכלול השיקולים ובשים לב לסכום ההשקעה שאינו מבוטל (כ-250,000 ₪), התנהלות הנתבע לגוף העניין והולכת התובעת ונציגיה בכחש, היעדרם של נכסים כלשהם של הנתבע בארץ, נחה דעתי כי יהיה זה נכון להותיר את צו עיכוב היציאה על כנו.
סופו של יום שאני מקבל את הבקשה העיקרית להטלת צו לעיכוב יציאתו מן הארץ של הנתבע, ומותיר את הצו שניתן ביום 21/08/2018 על כנו וזאת עד לתום שנה מיום מתן הצו (כמתחייב על־פי תקנה 384(ד) לתקנות סד"א), או עד למתן החלטה אחרת או עד לפקיעת הצו, לפי המוקדם ביניהם.
המזכירות תמציא העתק החלטתי זו לצדדים באמצעות באי כוחם.