ומשמצא מה שמצא קרא הוא אל חבריו: "קומו ונעלה ציון- אל בית המשפט העליון. אומר ועושה. עתירה לבית – משפט כמו נכתבת היא במהלך הנסיעה, ובעומדו לפני בית המשפט ועתירה פגומה בידו, מבקש אותו מתדיין כי תנתן ארכה בידו לתקון את אשר עוול. מנהג חדש הוא שבא למדינה, ואני לא אסכים לחיות בו" (בג"ץ 2148/94 אמנון גלברט, עו"ד נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון ויושב ראש ועדת החקירה לבדיקת (מח (3) 573, עמוד 600).
נוכח כללם של דברים מזה, והעובדה כי התובעת נהגה בחוסר תום לב קצוני, עת הסתירה את דבר קיום ההליך בפני הממונה על חוק עבודת נשים – הליך שהסתיים בתום המחצית הראשונה של חודש מרץ 2018, קרי בסמוך מאוד לתום חלף ההודעה המוקדמת, מזה, מצאנו לפסוק לחובת הנתבעת פיצוי בגין חוסר תום לב, ברף הנמוך, בסך של 10,000 ₪ בלבד.
שנית, עת המעסיק הפקיד לקרן פנסיה, חלף מכשיר פנסיוני בדמות ביטוח מנהלים ועת אין חולק כי התובעת ידעה מזה (שכן לא נטען כי לא קיבלה את דוחות קרן הפנסיה), מדובר איפוא בשינוי חוזה מוסכם בדרך של היתנהגות אשר חלחל לחוזה האישי של התובעת (בג"ץ 239/83 יהושע מילפלדר ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא (2) 210).
למעלה מהנדרש יוער, כי קיימת אפשרות בהסתברות קרובה, כי בקרן פנסיה קיבלה, באותו תקציב, גם כסוי למקרה נכות ושאירים בעוד שבביטוח מנהלים אולי היתה נידרשת לשלם סכום נוסף לרכישת אובדן כושר עבודה.
...
במסגרת ההחלטה נקבע, בין היתר לאמור:
"25...מצאתי, כי יש טעם לפגם בכך שהתובעת לא ציינה בכתב התביעה, שהנתבעת פנתה לממונה ונוהל הליך לקבלת היתר לפיטורים בדיעבד בו נשמעו טענות הצדדים לעניין הפיטורים בעת ההיריון. יחד עם זאת שוכנעתי שטענת התובעת כרוכה בטענה לשימוע שלא כדין ולפעולות שהיו צריכות להינקט לדעת התובעת טרם פיטוריה ולא ננקטו, זאת ללא קשר להיותה בהריון ואין בהם משום כפל דיון על קביעות או עניינים שנדונו בפני הממונה.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ובחנו את המסכת הראייתית, אנו סבורים כי דין התביעה ברכיב זה להידחות.
מכל מקום, ובשים לב לכלל האמור לעיל, לא זו בלבד שלא מצאנו כי לתובעת נגרמה עוגמת נפש, הרי שמדובר בסעד חריג שמקרה זה אינו נכנס בגדרו.
סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה, כך שעל הנתבעת לשלם לתובעת, תוך 30 יום מהיום, כדלקמן:
א. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 30,000 ₪.
