פיצויי קורבן וחילוט כספי ערובה

באותו עניין התעוררה השאלה האם מוסמך בית המשפט להורות על חילוט כספים שהופקדו בקופת בית משפט כערובה להבטחת תנאי שיחרור ממעצר לצורך תשלום פיצוי שנפסק לזכות קורבן עבירה במסגרת אותו הליך.

...

בנוסף, סעיף 1 לפקודת החברות מגדיר "שעבוד" כ-"משכנתה וכל צורה אחרת של מתן נכסים בערובה". יוצא אפוא, כי הן לעניין הגדרת "נושה מובטח" בפקודת פשיטת הרגל והן לעניין הגדרת "שעבוד" בפקודת החברות, מדובר בשעבוד נכסים של החברה, כערובה להבטחת חוב (וראו הגדרת משכון בחוק המשכון, התשכ"ז-1967 כ"שעבוד נכס כערובה לחיוב").

המסקנה המתבקשת מכך היא שאין מדובר בנכס המשועבד לטובת נושה מובטח.

לסיכום, מהנחת היסוד כי הכספים יצאו מידי החברה עת שהופקדו בקופת בית הדין, נובעות לשיטתי, שתי מסקנות: האחת, כי המערער אינו בגדר "נושה מובטח"; השנייה, שאין מדובר בנכס שהינו חלק ממסת הנכסים העומדת לחלוקה, ואין דיני הפירוק חלים על סכומים אלו.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 16/6/19, הוסיף ב"כ המאשימה כי הנאשמת ברחה לחו"ל, כשעונש מאסר מרחף מעל ראשה, כשאין בכוונתה לחזור, תוך זילזול בהחלטות בית המשפט, הנאשמת פגעה באמון הציבור והותירה את קורבנות העבירה ללא כל פיצוי לפיכך, יש להורות על חילוט מלא של היתחייבותה.

דהיינו, משנוכח בית המשפט כי משוחרר בערובה הפר תנאי מתנאי השיחרור, ו/או לא התייצב לריצוי עונשו, רשאי הוא להורות על חילוט הערבות (סעיף 51(ב) לחוק המעצרים), כאשר על תכליות מנגנון חילוט הערבות, עמדה כב' השופטת ברק ארז בבש"פ 8163/12 אלון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 19/11/12): " [...] בין התכליות הבולטות של חילוט ערבויות של צדדים שלישיים, ולא כל שכן מפקחים, בולטת התכלית ההרתעתית. מן ההיבט של הרתעה אישית, האפשרות של חילוט מדרבנת את הערב לא לזנוח את מחויבויותיו. מן ההיבט של הרתעת הרבים, שמבחינות מסוימות חשובה אף יותר, בהקשר זה, חילוטה של ערבות במקרה של הפרה תורמת להעברת המסר שעניינו חשיבותן של ההתחייבויות שנוטלים על עצמם מי שמסכימים לפקח על נאשמים ונידונים, ובכך לוקחים על עצמם להגן על הציבור מפני מי שחלה לגביהם חזקת מסוכנות. רק כך יפנימו המפקחים את כובד האחריות הכרוך בתפקידם ואת ההשלכות האישיות הנובעות מהפניית עורף לתפקידם זה. ניתן להוסיף ולומר כי האפשרות של חילוט הערבות תורמת להכוונת היתנהגותם של הנאשמים עצמם. יידעו כל נאשם או נידון, המתעתד להפר את תנאי שיחרורו, כי במעשיו הוא עתיד לפגוע באנשים קרובים לו אשר הסכימו לערוב לו." במקרים אלו, בהם משוחרר בערובה הפר תנאי מתנאי השיחרור, על בית המשפט להחליט, על פי שיקול דעתו, האם יש לחלט את הערבות כולה או חלקה (עניין אביטן לעיל), במסגרת זו בית המשפט בוחן את מהות האישומים כנגד הנאשם, הנאשמת בעניינינו ואת חומרת ההפרה שבוצעה (בש"פ 8626/04 צ'וסקין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 10.10.04)), עוד נבחנת מידת האחריות של המפקחים להפרה: "[...] מושכלות ראשונים הם כי תנאי ערבות והפקדה כספית הנדרשים מנאשם כתנאי לשחרורו בחלופת מעצר נועדים להבטיח כי במקרה של הפרה הם ימומשו במלואם או בחלקם לאוצר המדינה... הדעת נותנת כי שמורה לבית המשפט הסמכות להורות לא רק על חילוט הערבות כולה, אלא גם על חילוט חלקה, תוך שהשיעור הנאות נקבע בהנתן מכלול נסיבות הענין העומד לדיון (קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון, תשנ"ז-1997, עמ' 269). בכך, משמשים תנאי הערובה משום בטוחה לכך כי נאשם יכבד את תנאי השיחרור וימנע מלהפר אותם, וכי הערבים שנטלו אחריות לפקח עליו יעמדו בחובתם זו, שאם לא כן, עלולים הם להפגע בכיסם..." מורשע, אשר הפר את תנאי שיחרורו צריך לצפות כי בית המשפט יחלט את הערבויות שהופקדו בתיק, הן את התחייבותו העצמית והן את הערבות צד ג' וכספים שהופקדו, ככל שהופקדו.

...

סוף דבר: אני מורה על חילוט מלא של סכום הערבות של המשיב 2, בסך של 100,000 ₪.

עוד אני מורה על חילוט התחייבותה העצמית של הנאשמת בסך של 50,000 ₪.

המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים ולבאי כוחם.

באותו עניין התעוררה השאלה האם מוסמך בית המשפט להורות על חילוט כספים, שהופקדו בקופת בית-משפט כערובה להבטחת תנאי שיחרור ממעצר, לצורף תשלום פיצוי שנפסק לזכות קורבן עבירה במסגרת אותו הליך.

...

בנסיבות אלו הוריתי באותה החלטה כי ככל שלא יעלה בידי המבקשים להביא לפניי, בתוך 7 ימים, טיעון משפטי סדור מדוע בכל זאת עליי להיעתר לבקשתם, תיחשב הבקשה כנדחית.

לאחר שבחנתי את הטענות, אני מחליט לדחות את הבקשה.

כמו כן ראו הדברים שנאמרו בפש"ר 1728/02 איתן אבולפיה נ' כונס הנכסים הרשמי של תל אביב – :" לכל האמור לעיל יש להוסיף בפשטות כי הנוהג הרווח הוא כי בהתבטל המטרה שלשמה הופקד פיקדון מסוים (ולא רק בהליכים משפטיים), הפיקדון מושב למפקיד, כמובן בכפוף לתנאי הפיקדון בכל מקרה ומקרה. כך גם נוהגים בתי-המשפט כמעשה של יום ביומו לגבי פיקדונות המופקדים בקופת בית-המשפט לצרכים שונים, וזאת, בדרך כלל, "באופן טבעי" ואף מבלי להידרש לשאלות הנוגעות למיצוי מטרת הנאמנות (ר' פסקה 27 לפסק הדין).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.

בעיניין פואז נקבע כי בית המשפט אינו רשאי להחליט על חילוט כסף שהופקד כערבון לצורך תשלום פיצוי לקורבן עבירה משהסתיים ההליך הפלילי והגשת התכלית שלשמה הופקד הערבון וזאת בלא הסכמה מפורשת.

במסגרת הטיעונים לעונש, ביקש ב"כ המשיב 2 כי "ככל שיש ערבויות, אבקש לחלט אותם לטובת הקנס, ככל שיוטל. הנאשם מציין כי הוא הפקיד 30,000 ₪ בבקשת המעצר כערובה לשחרורו" (עמ' 103 שורה 21-22).

...

במסגרת הדיון בפני טען המשיב 1 כי "היה לי פיקדון של 30,000 ₪ והשופט ראה את זה והוא לקח את זה במקום קנס, הוא לא שם לב שזה לא כסף שלי". דיון והכרעה : לאחר שעיינתי בבקשות ובנספחים, בתגובה, בפרוטוקולי מעצר הימים, פרוטוקול טיעונים לעונש וגזר הדין, ונתתי דעתי לכלל טיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות ואנמק.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה להחזרת העירבון לידי המבקשת נדחית.

בדומה נקבע, כי כספי ערבון שהפקיד נאשם לשם הבטחת תנאי שיחרורו ממעצר לא יוכלו לשמש למטרה שונה ואף לא לתשלום פיצויים לקורבן העבירה.

כפי שהודגש, בנסיבות שבהן הפקיד נאשם ערבון כאמור, "משעה שהתכלית להחזקת כספי הערובה פקעה, על המדינה להחזיר את כספי הערובה למפקיד. לא ניתנו בידיה בחוק סמכות וכוח להסב את כספי הערובה לתכלית של תשלום פיצוי לניזוק העבירה, חשובה ככל שתהא תכלית זו" (בש"פ 4972/07 פואז נ' מדינת ישראל (20.3.2008)‏, כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 9).

ראו לעניין זה בין השאר, את ההחלטות הבאות (אלו שהוזכרו בתגובת המדינה וכן החלטות נוספות (ההדגשות שלהלן אינן במקור)): "המבקש ישלם לאוצר המדינה הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח, אשר יגבו מתוך הפקדון שהפקיד" (עניין צפירה, כבוד השופט ע' גרוסקופף, פסקה 5; "המערער יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 5,000 ש"ח. הסכום ייגבה מן הערבון שהפקיד המערער" (עניין פלוני, כבוד הנשיא א' גרוניס, פסקה 6); "... אנו מחליטות להטיל על המערערת הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 50,000 ש"ח, שיחולטו מן הפקדון" (ע"א 4461/08 שיא ייזום ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (20.7.2015), כבוד הנשיאה מ' נאור וכבוד השופטות א' חיות וע' ברון); "אני מחייב את המבקשת בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 7,500 שקלים והערבון שהופקד יחולט למטרה זו" (רע"א 825/92 מקור פיתוח ערוני בע"מ נ' סוויד (29.04.1992)‏‏, כבוד השופט ש' לוין, פסקה 3); "עוד אנו מורים... כל אחד מהצדדים ישלם לאוצר המדינה הוצאות משפט בסכום של 20,000 ₪ (...). ככל שהופקד ערבון בעירעור, יש להעבירו למרכז לגביית קנסות על חשבון ההוצאות שנפסקו לטובת אוצר המדינה" (עניין חאג', פסקה האחרונה).

...

לגופם של דברים טענה המדינה, כי מאחר שהמבקש אינו תושב ישראל ולפיכך מרכז הגבייה אינו יכול לגבות ממנו את חובו, התוצאה היא כי אפשרות המדינה לגבות את הסכום שנפסק לקופתה נפגעת באופן משמעותי ואף לחלוטין.

דיון והכרעה - הערות כלליות בעניין טענותיו של המבקש לאחר בחינת מכלול הדברים ובכלל זה בחינת טענותיהם של המבקש ושל המדינה, הגעתי לכלל מסקנה כי חרף הקושי הנעוץ בגביית הוצאות לאוצר המדינה מכספי עירבון שמפקיד מערער – שעליו נעמוד בהמשך הדברים – בנסיבותיו של המקרה הנדון ניתן לקבל את עמדת המדינה.

ראו לעניין זה בין השאר, את ההחלטות הבאות (אלו שהוזכרו בתגובת המדינה וכן החלטות נוספות (ההדגשות שלהלן אינן במקור)): "המבקש ישלם לאוצר המדינה הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח, אשר יגבו מתוך הפיקדון שהפקיד" (עניין צפירה, כבוד השופט ע' גרוסקופף, פסקה 5; "המערער יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 5,000 ש"ח. הסכום ייגבה מן העירבון שהפקיד המערער" (עניין פלוני, כבוד הנשיא א' גרוניס, פסקה 6); "... אנו מחליטות להטיל על המערערת הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 50,000 ש"ח, שיחולטו מן הפיקדון" (ע"א 4461/08 שיא ייזום ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (20.7.2015), כבוד הנשיאה מ' נאור וכבוד השופטות א' חיות וע' ברון); "אני מחייב את המבקשת בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 7,500 שקלים והעירבון שהופקד יחולט למטרה זו" (רע"א 825/92 מקור פיתוח עירוני בע"מ נ' סוויד (29.04.1992)‏‏, כבוד השופט ש' לוין, פסקה 3); "עוד אנו מורים... כל אחד מהצדדים ישלם לאוצר המדינה הוצאות משפט בסכום של 20,000 ₪ (...). ככל שהופקד עירבון בערעור, יש להעבירו למרכז לגביית קנסות על חשבון ההוצאות שנפסקו לטובת אוצר המדינה" (עניין חאג', פסקה האחרונה).