התובע טען כי בשים לב לתקופת העסקתו ולשכר המינימום שהיה בסיומה, יש לחייב את הנתבעת לשלם לו סכום קרן של 19,788 ₪, בגין רכיב זה.
לטענת הנתבעת, כפני שנטענה, במסגרת סעיף 34 לתצהירה, היא, למיטב זיכרונה, שילמה לתובע פצויי פיטורים אך בשל השהוי בהגשת תביעתו, נפגעה יכולתה להציג אסמכתא המוכיחה טענתה זו.
דיון והכרעה
הואיל והנתבעת לא טענה כי התובע לא היה זכאי לקבל פצויי פיטורים בשל נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים ובענין זה, טוב שכך שהרי כבר נפסק כי מקום בו עבודתו של עובד זר הסתיימה עם תום תקופת אשרת העבודה והשהייה, זכאי הוא לפצויי פיטורים.
...
הערה לפני סיום
לא נעלמה מעינינו העובדה שבמסגרת פרק ט' לסיכומיו, טען התובע לזכאותו גם לתוספת וותק, אלא שמדובר ברכיב שלא נתבע בכתב התביעה ולכן לא מצאנו לנכון לדון בו, שכן מדובר בהרחבת חזית אסורה.
לסיכום
לנוכח כל האמור לעיל ולאחר שדחינו את תביעת התובע בנוגע להפרשי שכר, גמול שעות נוספות, גמול על עבודה ביום המנוחה ותוספת וותק וקיבלנו את תביעתו, אם בצורה חלקית ואם בצורה מלאה, בנוגע לדמי הבראה, לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, למענק שנתי ולפיצויי פיטורים, הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
סכום של 5,194 ₪ בגין דמי הבראה.
הוצאות ושכר טרחת עו"ד
בשים לב לפער שבין סכום התביעה לבין הסכום שפסקנו לזכות התובע, שקלנו לקבוע שכל צד יישא בהוצאותיו, אך בהינתן כי התובע, אשר בסופו של יום, הגיע מתאילנד כדי להחקר על תצהירו, היה נכון לסיים את התיק בפשרה, כמעט בכל אחד משלבי ההליך ובשים לב לכך שבסופו של יום, הסכומים שפסקנו לזכות התובע, אינם זניחים, החלטנו לחייב את הנתבעת לשלם לו הוצאות משפט בסכום של 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 2,500 ₪.
