פיצויי הסתמכות ופיצויי קיום בעקבות אי הצלחת התקשרות עסקית

התובעת אינה טוענת כנגד סבירות הוראת הסכם האופציה המאפשרת חילוט תמורת האופציה כפצוי מוסכם בגין אי מימוש האופציה, ולא אדרש לשאלה זו. בסיכומים מבקשת התובעת להבחין בין אי מימוש האופציה בתום תקופת האופציה לבין הודעה על ביטול האופציה בתוך תקופת האופציה, וטוענת כי משהיא הודיעה על ביטול האופציה בתוך תקופת האופציה - הסכם האופציה מבוטל מלכתחילה, חלה חובת השבה של כספי האופציה ואין בידי הנתבעת לטעון לחילוט הכספים.

טענת הנתבעת בסכומים לכך שאישור רמ"י לשימוש החורג הוא לכל היותר תנאי מפסיק, נטענה לראשונה בסכומים ולא אדרש לה. למעלה מזה, הנתבעת עצמה אישרה ב"תצהיר על ביטול מכירה" שהגישה למיסוי מקרקעין בעקבות ביטול ההסכם בפסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי, כי הסכם האופציה הותנה בתנאי מתלה - אישור רמי לשימוש החורג - המהוה תנאי מתלה לעסקה וכי תנאי זה לא היתקיים (ראו; ההצהרה שנחתמה על ידי מר ציוני ואומתה בידי עו"ד שטרית נספח יא' לתצהיר מר רז ובה נאמר: "מצ"ב פסק דין לביטול העסקה. תנאי מתלה לעיסקה, קבלת אישור רמ"י לשימוש חורג לא היתקבל. בנושא זה קיימת תביעה בין הצדדים לגבי נסיבות ואחריות לאי קיום התנאי. ההסכם בוטל והצדדים מקיימים הליך משפטי הנוגע לפצוי" (ההדגשה לא במקור - א.ב).

טענת התובעת היא שהנתבעת הייתה מודעת להגבלת אפשרות מכירת היחידות והצמדת שטחים צבוריים, אך הסתירה זאת מהתובעת וכי הנתבעת, באמצעות נציגה בעיסקה מר עזיזי, הציגה בפני התובעת עובר להתקשרות בהסכם האופציה, ששינוי הייעוד למעונות סטודנטים אושר ללא הגבלת שימוש ותוך יכולת למכור יחידות בפרויקט לאחרים ועל יסוד מצגים היא היתקשרה עם הנתבעת בהסכם האופציה.

ואולם, על אף מחדל הנתבעת באי הבאתו של מר עזיזי לעדות, משטענות התובעת נסמכות אך על עדותו של מר רז אותה אינני מקבלת, התובעת לא צלחה את רף משוכת ההוכחה המוטל עליה.

התביעה לפיצויים בסעיף 7.2 להסכם האופציה הוסכם כי לאחר חתימת ההסכם, התובעת תעשה על חשבונה את כל הנידרש על מנת לקדם את הפרויקט ובכלל זה תישא "בכל הוצאות היזום והתכנון שיבוצעו על ידו, לרבות תשלום ליועצים, אדריכלים, עורכי דין, שמאים, אגרות, היטלים ו/או כל הוצאה אחרת, ללא יוצא מן הכלל". התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בכתב התביעה בתשלום הוצאות שהוציאה לצורך קיום ההסכם ובעקבות ביטולו בסך 370,787 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

תביעת התובעת להחזרת ההוצאות היא תביעה לקבלת פצויי הסתמכות - "פיצויים שליליים" - שנועדו להחזרת המצב לקדמותו ולהעמיד את הצד הנפגע מהפרת חוזה, באמצעות פיצוי כספי, במצב בו הוא כאילו לא הופר החוזה (ראו; סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה); ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800 (1981) (להלן: "עניין אניסימוב").

...

לאור האמור אינני מקבלת את התביעה לתשלום פיצוי בגין הוצאות התובעת.

סוף דבר התביעה נדחית.

תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 קובעת "בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור". תכלית חיוב ההוצאות בראי תקנה 151(א) לתקנות הוא "לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין" כאשר במסגרת שומת ההוצאות נדרש על פי תקנה 151(ב) לבטא את "האיזון הראוי שבין זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שיוויון בין בעלי הדין". בהתאם לאמות מידה אלה ולאחר בחינת אופן ניהול ההליך, מידת מורכבות התיק והיקף העבודה שהושקעה, הגם שהתביעה אשר הוגשה על סך של 1,170,000 ₪ נדחתה במלואה, אני סבורה כי ההוצאות המשפטיות ושכר הטרחה שנפסק לזכות הנתבעת הוא סביר והוגן בשים לב למשאבים שנדרשו לניהול ההליך בפניי שלא התאפיין במורכבות מיוחדת.

מאחר ודרישות התובעת לא נענו, ואף לא שולם חשבון ההוצאות כפי שציינתי לעיל, הגישה התובעת ביום 10.3.16 את התביעה שבפניי, כשמהות התביעה מוגדרת: "כספית (על סך של 2 מיליון ₪, לצרכי אגרה בלבד), צו מניעה קבוע, צו עשה, מתן חשבונות". אציין כי אורלי אשר העידה מטעם התובעת (כן הוגש תצהיר מטעם היועץ העיסקי של התובעת, מר ראובן כרמל, יכונה להלן : "כרמל", בעוד ששמעון לא הגיש תצהיר מטעמו), נישאלה מדוע לא הגישה התובעת בקשה למתן צו מניעה זמני, והשיבה כי הדבר כרוך בעלויות מרובות, ראו עדותה בעמ' 132 שו' 11-18.

לשיטת הנתבעת די בכך כדי להוביל לביטולו של המדגם שנירשם מכוח סעיף 36 לפקודת הפטנטים והמדגמים, וכי גם אם הצליחה התובעת לרשום את המדגם, אזי טענת הפירסום הקודם עשויה להוות טענת הגנה בהליך זה. בנוסף ולחלופין טוענת הנתבעת כי התובעת פעלה לרישום הפטנט רק לאחר שיחסי הצדדים עלו על שירטון; רישום המדגם באופן בלעדי על שם התובעת מיתעלם מכך שוו התלייה פותח במשותף; הגשת המדגם לרישום המועד בו נעשה נועד לשרת את ההליך המשפטי, ובכל מקרה רישום זה מאוחר לשימוש שכבר נעשה על ידי הנתבעת, מכוח זכויותיה כשותפה במציאת הפיתרון.

עם זאת במקרה הנידון, גם לשיטת התובעת, פיצוי הקיום נמוכים מפיצוי ההסתמכות הנדרשים (ראו סעיף 92 לסיכומים), כמו כן כלל לא ברור מהו התחשיב לפסיקת פצויי הקיום – אם הטענה הנה שהחוזה גובש על יסוד הצעת המחיר הראשונית, אזי הרווח לו הייתה צפויה התובעת עמד על סך של כ – 420,000 ₪ בלבד (ואציין כי כל חישובי התובעת בסיכומיה מהוים מקצה שיפורים לכתב התביעה ולעדות אורלי, ראו סעיף 96); אם מבוקש לחשב את פיצוי הקיום על פי הצעת המחיר השנייה (4,300 ₪), אזי בעיניין זה לא גובשה הסכמה ובית המשפט לא יעצב עבור הצדדים את החוזה שהם עצמם לא גיבשו, ראו בעיניין זה ה"פ (ת"א) 1679-09 נורית דיין נ' שלומית לוסטינג (27.4.10) [פורסם במאגרים] " ...אין לחרוג מהתפיסה הבסיסית לפיה בית המשפט אינו כורת לצדדים חוזה שהם עצמם לא כרתו". לעניין פיצוי ההסתמכות הנדרשים – סבורה אני כי הנזקים הנטענים לא הוכחו כדבעי ובכל מקרה אם אכן אלו ההפסדים שנגרמו לתובעת בעקבות ניהול המו"מ עם הנתבעת, מן הסתם ולנוכח הרווח הקטן יחסית הצפוי בפרויקט, לעומת עלויות התובעת בהפקתו, יתכן וחסד עשתה הנתבעת עם התובעת עת לא חתמה עמה על חוזה מחייב ואיפשרה לה להיתקשר עם לקוחות אחרים ולהוביל את החברה חזרה לפסי רווחיות, כפי שהעיד כרמל בעצמו בעמ' 22 שו' 12-13: "..אבל אנחנו פה בסדר. בסדר גמור אפילו". עוד בעיניין פצויי ההסתמכות אציין כי לא מצאתי מקום לאמץ את האמור בתצהירו של כרמל.

כמו כן סבורה אני ספק אם המדגם כשיר היה להרשם ככזה, וראו האמור בתא (חי) 373/89 מרכז הארגזים בע"מ (בפרוק) נ' עצמון פלסט בע"מ (3.5.89) [פורסם במאגרים] : "בפנינו ארגז פלאסטי מיתקפל וכאשר הוא ניפתח מהוה ארגז מלבני לשם נשיאת פירות וירקות או לכל מטרה אחרת. נראה לי שצורה מלבנית של ארגז כזה לא ראויה היתה להרשם כמדגם. יש כאן התקן מיכאני בעקרו בעל פונקציה ברורה ויחידה ולכן אינו ראוי להרשם כמדגם". סבורה אני כי גם במקרה שלפנינו מדובר בפיתרון טכני הנדסי ייחודי לפרויקט וספק אם ראוי להרשם כמדגם.

...

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת באופן חלקי, התביעה כנגד גינדי השקעות 1 נדחית במלואה.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 500,000 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, ולאחר מועד זה ישא הסכום שנפסק ריבית והפרשי הצמדה עד התשלום בפועל.

בכל הנוגע להוצאות משפט – הנתבעת תשלם את החלק היחסי באגרה ששולמה וכן תשלם הוצאות משפט בסך של 75,000 ₪.

מסקנתי היא איפוא, כי האחריות לתוצאה היא על קומפליט שהפרה את ההסכם עם המשבב בכך שלא הצליחה להטמיע את התוכנה נושא הסכם ההיתקשרות.

זכות הנפגע לקבל פצויי קיום בגין הנזק שניגרם לו עקב ההפרה כפופה לנטל המוטל על הנפגע "להוכיח, במידת ודאות סבירה, הן את ניזקו והן את שיעור הפיצויים, שיהיה בו כדי לפצותו על ניזקו" (ע"א 335/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 806 (1981)) בעניינינו צירפה המשבב חוות דעת מומחה של רו"ח יעקב אביטל ובה פירט את הנזק שניגרם לה עקב כשלון הפרויקט.

בכל מקרה מאחר שפיצויים בגין הפרת חוזה מוגבלים אך לסכומים שלו ישולמו לנפגע יהיה בהם כדי להעמיד אותו במצב בו היה עומד אם היה החוזה מקויים או לא נכרת מלכתחילה הרי שהסכום שנזכר בחוות דעת רו"ח אביטל בגין "תחזוקת ושדרוג התוכנה הישנה" חורג מגדר הגדרה זו ולא מצאתי בסיס לחייב את הנתבעות בהוצאות שממילא היתה המשבב מוציאה במסגרת שגרת עסקיה ובלי קשר לשאלה מה קומפליט התחייבה בהסכם ההיתקשרות.

רו"ח אביטל כלל בחוות דעתו, שני רכיבים בפיצויים אלה – "עלות שעות עבודה" שהשקיעו אנשי המשבב בפרויקט שירד לטמיון, בסכום כולל של 921,972 ₪ וכן "עלות קבלני משנה", שכרם של דוד זיו, גב' חרן וחברת IT Solution, איתם היתקשרה המשבב לסייע להצלחת הפרויקט.

מבחינה מעשית, המשמעות של עקרון האחריות היורדת היא, שסכום הפיצויים שישולם למקבל-התוכנה בעת שהפרויקט יורד לטמיון, כמו בעניינינו, יוגבל לאנטרס הקיום או אינטרס ההסתמכות, תוך ויתור של מקבל-התוכנה על הזכות לתבוע פצויי השבה במקרה של הפרת החוזה מצד מפתח-התוכנה: "במקרה שבו לא תושג התוצאה שלה התחייב לוי, ופיתוח התכנה לא יושלם, תעמוד אחריותו של לוי על נזקיו של יהודה (שניתן להגדירם בחוזה), בנכוי הוצאותיו של לוי עד לאותו השלב" (פורת, עמודים 194-193).

...

כל אלו ביחד הן נסיבות בעלות משקל ממשי המביאות לכלל מסקנה כי סאפ ישראל אכן הציגה מצג של 'שותפות עסקית' עם קומפליט וכי אלמלא אותו מצג, לא היתה המשבב מתקשרת עם קומפליט.

בהתאם למסקנתי כי בנסיבות העניין יש להחיל את דוקטרינת ההשתק מכוח מצג, אני קובעת כי סאפ ישראל מושתקת מלטעון כי בינה ובין קומפליט לא מתקיימים יחסי שותפות שמכוחם היא אחראית בגין הנזק שנגרם למשבב.

סוף דבר התביעה של המשבב מתקבלת בחלקה והתביעה שכנגד התקבלה במלואה באופן שלאחר קיזוז החיוב בתביעה שכנגד על קומפליט וסאפ לפצות את המשבב בסכום כולל של 1,375,000 ₪.

הנתבע, יגל פרויקטים, עוסק מורשה, היה קבלן משנה בפרויקט (להלן: "הנתבע/ התובע שכנגד"), והוא אשר היתקשר בעיסקה עם התובעת.

כמו כן, אף הטענה כי התובעת גרמה לעיכוב בפרויקט אחר הנה מופרכת מעבר לעובדה שהתובע שכנגד לא הוכיח כי הנתבעת שכנגד גרמה נזק, לא הצליח התובע שכנגד להוכיח זאת גם באמצעות המייל מיום 30.7.17.

ביום 05.06.2017 מנהל הנתבעת שכנגד נטש את האתר, בשל אי היענות התובע שכנגד לבקשתו כי יוקדם התשלום על חודש 05/2017.

כמו כן נקבע שם: "פיצוי שאותו יוכלו לתבוע בבוא היום בביהמ"ש המוסמך, בהפחתת השקעה והוצאות נחסכות". עם זאת, יכול הנפגע לתבוע פיצויים שכל תכליתם היא הגנה על אינטרס ההסתמכות (reliance interest), כלומר – פיצויים שמטרתם היא להיטיב את ניזקי הסתמכותו של הנפגע, לשון אחר, להחזיר את ההוצאות שהוציא הנפגע בהסתמך על ההיתקשרות החוזית, ולהעמידו במצב בו היה נתון אילו לא היה מתקשר בחוזה ( ראה עניין צוקים; פרידמן וכהן, כרך ד, בעמ' 551-549; גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – תרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 50-46 (2009), להלן: שלו ואדר).

בבסיס שני סוגי הפיצויים עומדים אינטרסים מנוגדים – אינטרס הקיום צופה פני עתיד, שכן מטרתו להעמיד את הנפגע עקב הפרת חוזה במקום בו היה נתון לו קוים החוזה, ואילו אינטרס ההסתמכות צופה אל העבר – מטרתו להעמיד את הנפגע במקום בו היה אם לא הסתמך על החוזה.

...

בנוסף, התלושים הוצאו על ידי חברה בשם "יגל פרוייקטים" בעוד התביעה הוגשה על ידי עוסק מורשה בעל אותו שם. בנסיבות אלו אני קובעת שהתובע שכנגד לא עמד בנטל ההוכחה.

סוף דבר: לאור האמור לעיל הנתבע ישלם לתובעת תוך 30 יום, סך של 85,738.8 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב התביעה המקורי ועד התשלום בפועל.

התביעה שכנגד נדחית.

לדברי כבוד השופט ברק, הראציונאל שבבסיס המנעות בתי המשפט מקביעת פצויי קיום בשל הפרת חובת תום הלב היא כי "אין מקום לפצות על נזק שבהפרתו של חוזה ערטילאי זה. אין כל אפשרות – במסגרת השבת המצב לקדמותו – להעמיד את הצדדים באותו מצב שבו היו נתונים אילו היה החוזה נכרת... כל שניתן לעשות הוא להעמיד אותם באותו מצב שבו היו נתונים לולא ניכנסו למשא ולמתן" (ע"א 6370/00 קל ביניין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבנייה והשכרה בע"מ, פ"ד נו (3) 289, 299 פסקה 11 (2002)) (להלן: "עניין קל ביניין").

וכך בעצם העובדה שהיה קיבול להצעה בשלב הטרום חוזי מתמצית התרופה "שהמשיבים זכאים לה לפי סעיף 12 לחוק החוזים. ברגע שרואים אותם כאילו ביצעו את כל הדרוש במועד [את ההיתקשרות כמחייבת –א.נ.ח], שוב לא נגרם להם כל נזק אחר או נוסף" למעט זכותם לפצויי הסתמכות שנועדו להשיב את המתקשר למצב שבו היה מצוי טרם כניסתו למערכת היחסים החוזית, קרי ערב חתימתו על ההסכם (ע"א 820/80 שיכון עובדים נ' שרה זפניק, עמ' 579, 584 (1983)).

הגם שלטעמי היתנהלות זו אינה מתיישבת עם תום לב בקיום חיובים אין בה כשלעצמה כדי לבטל את זכות קקאו להפסקת ההסכם, והתנהלותה בדרך הסיום אינה מביאה למסקנה כי הודעת הביטול היתה שלא כדין נוכח אי מילוי החיובים שלשמם היתקשרה, קרי, הפעלת בית הקפה והקפיטריה.

לא נידרש אם כן, לא מקקאו ולא מהמשכן לצפות את גרימת הנזק הנפשי הנטען לאביסדריס - כמי שקשור לחברה עימה נחתם הסכם, או כמי שביחס למשכן, כלל לא היה צד ישיר להסכם - עקב חתימה על הסכמים חסרי פרטים רלוואנטיים שסופם שהעיסקה שלשמם נחתמו לא צלחה והכסף שהושקע ירד לטמיון, שכן חיוב שכזה ירחיב שלא לצורך את גבולות האחריות ועלול לפגוע בחיי מסחר תקינים.

בכל זאת, בהיתחשב בפערי הכוח בין הצדדים ובהעדר מומחיותו של אביסדריס בניהול עסקים, וכן לאור שיעור הפיצויים שפסקתי, פצויי הסתמכות בלבד, ראיתי להיתחשב בנסיבות ולייחס למאי השקעות אשם תורם בשיעור 15% בלבד המהוה שיעור "[ל]נכון ו[ל]צודק תוך היתחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק" (סעיף 68 לפקודת הנזיקין).

...

אומר כי לאחר שהכרעתי במסגרת פסק הדין החלקי ראיתי לשוב ולזמן את הצדדים לנסיון נוסף להביאם להסכמות, שכן כפי שסברתי ואף כתבתי במסגרת פסק הדין החלקי כי "לתוצאה שאליה הגעתי בהחלטה דנא השפעה ממשית על ההמשך" (סעיף 5 לפסק הדין החלקי) – אך ללא הצלחה, ומשכך שמעתי את מלוא הראיות גם לשלב זה. ראיתי לומר את הדברים שלעיל, שכן אני סבורה כי 'ברגיל' היה נכון לשמוע ברצף את התיק ולא לחלקו לשני שלבים, זאת לאור התשתית שהונחה בו, אך כאמור באתי לקראת התובעים בדרך דיונית זו אך ורק במטרה לנסות ולצמצם את הוצאותיהם.

למען הנוחיות, אני סבורה כי הנתבעות, קקאו והמשכן, יחלקו ביניהן בחלקים שווים את החיוב, ואולם מודגש כי החיוב הוא ביחד ולחוד.

תביעת הנזיקין של אביסדריס נגד קקאו והמשכן נדחית בזאת, לאחר שדחיתי כבר בפסק הדין החלקי את תביעתו החוזית.

אלא שלאחר ששקלתי את הנסיבות, בשים לב גם לפסק הדין החלקי, לעובדה הערכית המוטלת על הנתבעות להציג מצגים מלאים במסגרת ההתקשרויות שהיו על הפרק, וכן נתתי דעתי כי שולמה אגרה גבוהה בגין הסכום כאמור החלטתי לפנים משורת הדין להתחשב בתובעים ולא לחייבם בהוצאות.