פיצוי ציפיות ממקום עבודה בגלל הפרת הבטחה לעובד

התובעת טענה שהיא זכאית לפצויי פיטורים בגין התפטרות בדין מפוטר בשל הרעה בתנאי העבודה ואי העלאת שכר כפי שהובטח, לפצוי בשל הפרת חוק שויון הזדמנויות בעבודה מחמת הפליה בעת קביעת תנאי העבודה על רקע הריונה, לפצוי בגין הפרת חוזה העבודה מכיוון שהנתבעת לא סיפקה לה סביבת עבודה סבירה ולא העלתה את שכרה כפי שהובטח וכפי שנהוג בהתאם לותק שלה.

] אי לכך, לא מצאנו שיש בפסקי הדין אליהם הפניתה התובעת כדי לסייע לה. לעניין הטענה שלמר עבד אל פתאח שולמו פצויי פיטורים על אף התפטרותו[footnoteRef:89] נציין כי בכתב התביעה לא נתבעו פצויי פיטורים מכוח נוהג במקום העבודה או מחמת הפליה של התובעת ביחס לעובדים אחרים שהתפטרו ולכן הנתבעת לא נדרשה להוכיח את נסיבות סיום עבודתו של מר עבד אל פתאח ולהסביר מדוע שולמו לו פצויי פיטורים.

מכאן, שהנתבעת פעלה כפי שמצופה ממנה כמעסיקה הגונה ואין לתובעת להלין אלא על עצמה, שכן סרובה להצעה הוביל להמשך עבודתה בסניף שבו יש קושי מובנה בגמישות בקביעת המשמרות.

...

] שישית, לא מצאנו שיש בטבלת שכר שהוכנה על ידי חברת השמה Experis Professional שבה פורט השכר שמשולם לעובדים רפואיים ופרא רפואיים כדי לחייב את הנתבעת[footnoteRef:132].

אי לכך, דין תביעת התובעת לפיצוי בגין הפרת חוזה העבודה – להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

המחלוקות בתיק: האם הנתבעים פגעו בשמו הטוב ובכבודו של התובע והפרו את חוק איסור לשון הרע, בלא שיש בידיהם הגנה לפי החוק? או האם כטענת הנתבעים – לא הופר חוק איסור לשון הרע ו/או קמה להם הגנת "אמת דברתי"? ככל שייקבע, כי הנתבעים או מי מהם הפרו את חוק איסור לשון הרע – מהו הפצוי שהתובע זכאי לקבל מהנתבעים או ממי מהנתבעים, ללא הוכחת נזק? האם יש להוציא צו המחייב את הנתבעים או מי מהם לפרסם הודעת היתנצלות? האם יש להורות לנתבעים לפרסם בקרב עובדי הנתבעות 1-2 הודעה בדבר ביטול האיסור המגביל את התובע מלעשות שימוש במתקני ימקא? האם התובע ביקש להאריך את שרותו מעבר לגיל הפרישה? האם הנתבעים הפרו את חובתם לשקול בקשה להארכת שירות, בהתאם לאמות המידה המתחייבות מהפסיקה? האם ניתנה הבטחה המחייבת ששירותו של התובע יימשך מעבר לגיל הפרישה? האם התובע זכאי לפצוי בגין הפסקת עבודתו בגיל פרישה ומהו הפצוי שיש לפסוק לתובע? האם התובע היה זכאי להיות מבוטח בביטוח פנסיוני בקרן מבטחים הותיקה החל משנת 1979 והאם הנתבעת 1 פעלה שלא כדין כאשר החלה לבטח את התובע רק בשנת 1989? האם הודעת מנכ"ל ימקא לחברת מבטחים על ביטול חברותו של התובע בקרן, בשנת 1994, נעשה שלא כדין ובנגוד להסכם קבוצי? האם נגרם לתובע הפסד פנסיוני? ואם כן – מהו סכום הפצוי שהתובע זכאי לקבל? האם כטענת הנתבעים, תביעתו של התובע בעילה זו היתיישנה, או שכטענת התובע, יש לדחות את טענת ההתיישנות? האם כטענת התובע, במסגרת עבודתו תחת הנתבעת 2, הוא היה זכאי לקבל תוספת ותק גם על יסוד שנות הותק תחת הנתבעת 1? או כטענת הנתבעים, התובע זכאי לתוספת ותק רק בגין שנות עבודתו תחת הנתבעת 2? מהי תוספת הותק לה זכאי התובע בגין התקופה הרלוואנטית? האם התובע זכאי להפרשי שכר בגין אי תשלום תוספת וותק מלאה ומהו סכום הפרישי השכר? ככל שהתובע זכאי להפרשי שכר בגין תוספת ותק – מהו סכום ההפרשים בפיצויי הפיטורים ובהפקדות לפנסיה ולקרן ההשתלמות שהתובע זכאי לקבל? האם השכר הקובע לעניין פצויי פיטורים,, פנסיה וקרן הישתלמות צריך לכלול גם את רכיבי השכר המכונים "מתנות", "שר"פ", "רכב ניידות" ו- "טלפון", כולם או חלקם? האם כטענת התובע, מדובר ברכיבים קבועים ובלתי מותנים, או כטענת הנתבעים, מדובר בתוספות אותנטיות? ככל שמדובר ברכיבם שצריכים להיכלל בשכר הקובע, כטענת התובע, מה סך ההפרשים שיש לפסוק לתובע בגין פצויי פיטורים, פנסיה וקרן הישתלמות? האם מתכונת עבודתו של התובע כללה עבודה בשעות נוספות, או כטענת הנתבעים התובע לא עבד שעות נוספות? האם כטענת הנתבעים, משרתו של התובע הייתה משרת אמון, שאינה ניתנת לפיקוח, ושאינה מזכה את הנושא בה בגמול שעות נוספות או בגמול עבודה בשבתות ובחגים? או האם, כטענת התובע, משרתו אינה נמנית על החריגים הפוטרים מתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות? ככל שהתובע זכאי לגמול בעד שעות נוספות – מהו סכום הפרישי השכר שהתובע זכאי לו בגין עילה זו ב- 7 השנים שקדמו למועד הגשת התביעה? האם התובע זכאי לקבל פצויי פיטורים מוגדלים, בהתאם לעיקרון השויון ועל יסוד נוהג במקום העבודה, או האם כטענת הנתבעים – לא קיים נוהג ולא קיימת זכות לפיצויים מוגדלים? ככל שטענת התובע תיתקבל, מהו סך הפיצויים המוגדלים שהתובע זכאי להם, לאחר ניכוי סכומי הפיצויים ששולמו או שוחררו לתובע? האם שולמו לתובע דמי הבראה בחסר ואם כן, מהו ההפרש שהתובע זכאי לו? האם התובע זכאי לפיצויים בגין הפרת חובות תום הלב וההגינות על ידי הנתבעים ובגין גרם עוגמת נפש על ידי הנתבעים? עיקר טענות הצדדים: לטענת התובע, הנתבעים הפרו את חוק איסור לשון הרע, זאת כאשר הנתבע 3 פעל כדי להשפילו לעיני עובדי הנתבעות וחבריו לשעבר לעבודה ופעל לעשותו לבוז וללעג מצידם.

מצפים היינו ממר עמוס גיל (וגם מהגב' עומרי אשר לא העידה בפנינו), לזמן, ראשית כל , את התובע לשיחה או לכל הפחות ליידע אותו בדבר איסור הכניסה למיתחם ימק"א. זאת על מנת למנוע ממנו את ההשפלה הבלתי נמנעת שבהוצאתו מהמקום, ומבלי לערב את כל העובדים בעיניינו.

...

הנתבעים ישלמו לתובע סך של 2,805 ₪ בגין רכיב זה. פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב וחובת ההגינות למרות כל האמור לעיל, לא מצאנו כי יש לפצות את התובעת מעבר לסכומים שפסקנו, גם בגין עגמת נפש.

סוף דבר: הנתבעות 1-2 ישלמו לתובע את הסכומים הבאים: · הפרשי שכר בגין תוספת ותק – 41,073 ₪.

בנוסף, הנתבעות 1-2 ישלמו לתובע תוך 30 יום סך של 30,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. מאחר שלא הוכחה עילה להרמת מסך ו/או אחריות אישית של הנתבע 3 , וכן מכיוון שעוולת לשון הרע בוצעה לא רק על ידי הנתבע 3, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה כנגד הנתבע 3 באופן אישי להידחות.

אף שהפיצוי שהיתקבל בפועל נמוך מהערכת התובעים, לטענתם הם זכאים לסכום הנתבע על ידם, כפיצויי ציפיה, נוכח הפרה צפויה של הסכם שכר הטירחה ומחדל הנתבעים, שבא לידי ביטוי באי מיצוי זכויותיהם מול המינהל מאוחר להפסקת ההיתקשרות בין הצדדים.

הנתבעים טוענים כי לא נערך עימם הסכם שכר טירחה על אף שהובטח על ידי התובעים, שכר הטירחה שמגיע לתובעים עומד על 54,954 ₪ - הסכום ששולם על ידם, והוא נגזר מ-10% מסכום הפצוי נטו שהוצע לנתבעים ע"י המנהל, טרם ההשגה.

אעיר בהקשר זה כי סעיף 46 לחוק החוזים קובע: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה." מדובר בבחינת נסיבות הספציפיות בין הצדדים בעת כריתת החוזה ולא מאוחר לו. שני הצדדים שלפניי הסכימו כי שכר הטירחה צריך להיות מותנה בתוצאות, שני הצדדים הסכימו על שיעור של 10%, ולכן לא היה מקום כלל וכלל לערוך חישוב לפי שעות עבודה, כפי שעשו התובעים, או מנגד להציג שכר טירחה גלובלי בטיפול בעתירה מנהלית, כפי שעשו הנתבעים, אלא להציג חוות דעת לענין אחוז שכר הטירחה המקובל בהסכם שכר טירחה מותנה עת מדובר בייצוג משפטי בתחום תיכנון ובניה ואדמות מינהל.

...

אשר על כן, אני קובעת כי מי שהתנהל בחוסר תום לב והפר ההסכם הוא הלקוח ולא עורכי דינו.

בהקשר זה הצהרת הנתבע לפיה חוסר האמון בין הצדדים היה עמוק (ס' 52 לתצהירו), מהווה עדות כבושה שנועדה להצדיק את הפסקת הייצוג הא ותו לא. יישום ההלכה הפסוקה לנסיבות המקרה שלפניי מביא למסקנה כי פיצויי ציפיה של התובעים במקרה זה הוא תשלום שכר טרחתם לפי הפיצוי שיתקבל בפועל, גם אם גורם אחר המשיך בטיפול, במיוחד שעה שהפסקת הייצוג בוצעה בשלב הסופי של הטיפול המשפטי, כל שהיו צריכים התובעים לעשות ונמנע מהם, הוא ללוות משפטית את השמאית בהליך ההשגה.

ראו גם תא (נת') 7729-05-16 חיה גוגיג ושות' חברת עורכי דין נ' שלום חסון (26/03/20)), שם יושם העיקרון הנ"ל. סוף דבר לתובעים מגיע 10% מההפרש שבין 450,000 ₪ ל-1,809,990 ₪, בניכוי סך 54,954 ₪ ששולמו להם, ובסה"כ 81,045 ₪.

בהסכם שבין הצדדים אמנם לא נרשם במפורש כי מחובתו של התובע לבצע קריאות דחופות מחוץ ליום העבודה הרגיל, אולם בס' 3.4 להסכם נקבע כי החלוקה תהא בשעות המקובלות ולפי הנחיות הנתבעת בדבר מועדי ההספקה על מנת להבטיח שירות יעיל ואספקה מהירה לצרכנים.

גם לו הייתי יוצא מתוך נקודת מוצא כי כמות הקריאות הדחופות מחוץ לשעות החלוקה הרגילות בתקופת העבודה של התובע היו בכמות שלא יכול היה התובע לצפות בעת כריתת ההסכם ולא ידע עליהן במועד זה, לכל היותר היה רשאי התובע להודיע עקב כך על סיום עבודתו אצל הנתבעת ואולי גם היה זכאי בנסיבות לפצויי הסתמכות, אולם משהמשיך התובע לעבוד אצל הנתבעת, לאחר שכבר ברור כי הבין שהקריאות הן חלק בלתי נפרד מהעבודה ושבעבודה מסוג זה חייבים לספק לצרכנים שירות מידי, גם בשעות לא נוחות ולא שגרתיות, לא יכול התובע עוד להשמע כי היה רשאי שלא להענות לקריאות הנ"ל ועל כן יש לראות את סרובו לבצע קריאות כאמור כהפרת ההסכם מצידו ובפרט שמדובר בסירובים חוזרים ונשנים ולא במקרה בודד או מקרים בודדים.

סעיף 21.2 להסכם קובע מקרים של הפרה יסודית שבגינם רשאית הנתבעת לבטל את ההסכם מיידית ובהם סעיף 3 להסכם, אשר סעיף משנה 3.7 שלו קובע "מובהר כי אי קיום השרות במלואו ו/או בחלקו ו/או שלא לפי על פי הנחיות אמישרגז על ידי המחלק בהתאם להוראות הסכם זה יהווה הפרת הסכם זה ואמישראגז תהיה רשאית לבטל לאלתר הסכם זה ו/או לפי שיקול דעתה הבלעדית לבצע את העבודות במקום המחלק והמחלק ישפה את אמישרגז בגין כל נזק שיגרם לה עקב כך". משמע, בגין סרובו של התובע לבצע את הקריאות הדחופות ביום שישי הייתה רשאית הנתבעת לבטל את ההסכם עמו לאלתר.

רק בחקירתו הנגדית (עמ' 20 ש' 6 – 17), ורק בתשובה לשאלה האם אי פעם ביקש מהנתבעת להפסיק את עבודתו אצלה ולמכור את הקו (וזאת נוכח הטרוניות שלו על הקושי בעבודה כפי שפירט בסעיף 10 לתצהירו), טען לראשונה כי ביקש זאת "עוד בהתחלה" וכי הנתבעת אף הסכימה לכך, תוך כך שלא ענה לשאלה למי הודיע ותוך כך שהוא מוסיף "אמרו לי כן תביא. ראיתי שאנשים מביאים לקוחות וזורקים אותו. לא רק לנו עשו, עשו לעוד מחלק שזרקו אותו מעכשיו לעכשיו". משדברים אלה לא הופיעו בתביעה ובתצהיר התובע ומשלא ענה לשאלה למי הודיע את ההודעה הנטענת, אין בידי לתת כל אמון לעדותו זו. זאת ועוד - לדידי, ההסתמכות על המקרים של רבין וואזה, לא יכולה לסייע לתובע בכל מקרה וזאת משום העובדה שבמקרה שלו, ההסכם עמו בוטל עקב הפרה יסודית ואילו במקרה של רבין, הוכח כי רבין נאלץ לסיים את עבודתו עקב פציעה שנבעה מעבודתו אצל הנתבעת, שחייבה הרמת משאות כבדים).

...

התובע תחילה אמור היה להיות שותף של ואזה, אולם בסופו של דבר רכש ממנו את הקו, לפי הטענה בסכום של 650,000 ₪ + מע"מ. ביום 30.5.17 נכרת הסכם בין התובע לנתבעת, שלפיו התובע התחייב לחלק גז מטעם הנתבעת ללקוחותיה בבני ברק באמצעות משאית משלו, לגבות מהלקוחות את התמורה ולהעבירה לנתבעת ואילו הנתבעת התחייבה לשלם לתובע תמורה מוסכמת עבור כך כמפורט בהסכם ובנספח לו. למן תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת התעוררו לטענת הנתבעת בעיות רבות בהתנהלותו כגון, מקרי אלימות שלו כלפי עובדים ולקוחות של הנתבעת, התנהלות בגסות רוח ובחוסר אדיבות, אי שיתוף פעולה עם הממונים עליו ואי ביצוע עבודת החלוקה כדבעי במובנים שונים שגרמו נזק ממשי לנתבעת.

בהתחשב בכל האמור לעיל ובכלל נסיבות העניין, אני מעמיד אפוא את הפיצוי על 15,000 ₪.

סוף דבר התובע זכאי בגין התביעה ל-15,000 ₪ בצירוף 26,481 ₪ ואילו הנתבעת זכאית מכוח טענת הקיזוז בכתב ההגנה ומכוח התביעה שכנגד ל-15,000 ₪ ועל כן לאחר קיזוז, תשלם הנתבעת לתובע 26,481 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

בהתחשב בתוצאה, לפיה בהתחשבנות הכוללת זכאי התובע לסכום מזערי בגין תביעתו בשיעור 1.7%, תוצאה זו דומה או קרובה עד מאוד לדחיית תביעתו ועל כן מצדיקה כי כל צד יישא בהוצאותיו ביחס להליך זה כולו וכך אני מורה.

לפנינו תביעתו של מר יצחק דנן (להלן: "התובע") כנגד הנתבעות, נתבעת 1 משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: "הנתבעת 1") ונגד הנתבעת 2 גב' רות טרבילוב (להלן: "הנתבעת 2") לתשלום פיצויים בגין, חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965, בגין הפרשים שבין הקף המשרה בלישכת חיפה לבין המשרה הקודמת ותשלום פיצויים/פצויי ללא הוכחת נזק מכוח החוק להגנה על עובדים ו/או בגין הפרת הבטחה שלטונית, תרמית, הפרת הוראות החוק בגין פגיעה בפרנסת התובע ובגין נזקים ממונים ולא ממוניים, סכום התביעה הנו 500,000 ₪.

ומכאן התובע שואל היכן חובת תום הלב והשקיפות המצופה מגוף שילטוני.

בספרות הרחיבו על השלכותיה הקשות של היתעמרות בעבודה ועל חומרת התופעה, המכונה "המגיפה השקטה" בשל העדפתם של עובדים רבים הסובלים ממנה שלא להתלונן ובשל העידר הטיפול בה גם מצד מעסיקים (איתן מאירי המגיפה השקטה במקומות עבודה - היתעמרות, הצקה, היתנכלות, היתעללות פסיכולוגית: להכיר, לדעת להיתמודד (2013), להלן: מאירי, בעמ' 83-96; Gary Namie & Ruth Namie, Workplace Bullying: How to Address America's Silent Epidemic, 8 EM. RTS.

...

נוכח כלל הטעמים המפורטים לעיל – התביעה נדחית.

סוף דבר התביעה על כלל מרכיביה נדחית.

אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעות הוצאות בסך של 5000 ₪ וזאת תוך 30 ימים, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.