פיצוי על רשלנות מקצועית של עורך דין

הנתבעים אחראים לפצותם מכח העובדה שהפרו ההסכם הפרה יסודית הנתבע, עו"ד חלפון אחראי לפצותם שכן התרשל במילוי תפקידו כעורך דינם.

אם נכונה היתה גרסת הנתבעים שגם עו"ד חלפון ידע על חריגות הבניה מדוע עולה ממכתבו הפוכו של דבר? במצב דברים זה בו נרשמה בהסכם הצהרת מוכרים כפי שפורטה לעיל, ואשר המוכרים לא הצליחו להוכיח בפני כי כל הנוגעים בדבר ידעו כי הצהרה זו אינה אמת והסכימו שתופיע בהסכם, אזי סבורני שהנתבעים אחראים כלפי התובעים בפצוי על נזקיהם, שכן הצהירו הצהרה שאינה אמת לפיה אין בנכס כל חקירות בניה.

למשל, רשלנותו של עורך דין מוכחת, אם מתברר כי לא הייתה לעורך הדין המיומנות הדרושה והמקובלת, או אם למרות מיומנותו, הוא נימנע מלהשתמש בה. כדי לבחון האם סעיפי הסכם שנוסחו על ידי עורך דין הנם סבירים, וברמה המקצועית הנדרשת, תחילה יש לפנות לנוסח ההסכם ולשונו, בזיקה למטרת העסקה שנערכה בין הצדדים.

...

לאור האמור לעיל סבורני שהנזק שנגרם לתובעים עומד בגובה 80,000 ₪, אשר יחולק בין נתבעים 1 ו2 ונתבע 3 באופן שווה, כאשר צד ד'- חברת הביטוח איילון לשאת בתשלום בו יחויב נתבע מס' 3 כפי שפירטתי לעיל.

משכך ולאחר ששקלתי טענות הצדדים הנני מחייבת הנתבעים בתשלום של 50,000 ₪ בנוסף לסכום שקבעתי לעיל הן בגין הפיצוי המוסכם והן בגין עוגמת הנפש.

סוף דבר- על הנתבעים 1-2 לשלם לתובעים 90,000 ₪.

עוד הודיע לואיס בתשובתו כי היה והתובעת תבטל את ההסכם, הרי שוונפור תעמוד על פיצוי בסך של 250,000 דולר בגין נזקיה.

בעיניין זה ראה: הדברים אשר נאמרו בע"א 6613/14 ח.נ. הובלות בע"מ נ' עודד הכהן (4.12.2014), ביחס לרשלנות נטענת של עורך דין, ואשר יפים גם לעניננו: הערכת עבודתו המקצועית של בעל מיקצוע וקביעת רשלנותו אינה משימה קלה; יתכן שקשה היא במיוחד כשמדובר בעורך דין, אלא אם כן הרשלנות וחוסר המקצועיות זועקים" (רע"א 417/05 אברהם נ' קדם (2005), פסקה ג(2)(א)).

בעיניין זה ר' ע"א 5610/93 זלסקי ואח' נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, ראשון לציון פ"ד נ"א (1) 68 (7.4.1997) שם נדונה תביעה בגין מצג שוא רשלני של ועדה מקומית לתיכנון ובניה - מצג עליו הסתמך קבלן שרכש קרקע - שעל-פיו הקף הבנייה המותר כפול מזה האפשרי על-פי הדין, ושם נאמר: "ככזה, נועד הפצוי הנזיקי להחזיר על כנו את הסטאטוס קוו אילמלא מעשה העוולה... הוא לא נועד להגשים ציפיות של הניזוק שלא הוגשמו בעקבות מעשה העוולה. מנקודת מבטם של האינטרסים המוגנים על ידי דיני החיובים השונים- אינטרס ההשבה, אינטרס ההסתמכות ואנטרס הקיום- משקף כלל זה הגנה על אינטרס ההסתמכות של הניזוק........אמת-המידה שאומצה לפצוי בגין מצג שוא רשלני מיתמקדת בפצוי הניזוק, באופן שהוא יועמד במקום שהיה בו אילמלא נעשה כלפיו מצג השוא הרשלני. אמת-מידה זו אינה מגנה על מלוא אינטרס הציפיות של הנפגע. היא אינה באה להעמיד אותו במקום שהיה בו לו היה המצג אמיתי. היא מיתמקדת בהגנה על אינטרס ההסתמכות.....מהי ההצדקה לאימוצה של אמת-מידה זו? עמדנו על כך, שמטרתם של הפיצויים בדיני הנזיקין היא, ברגיל, לפצות את הנפגע על ניזקו הממשי. אמת-המידה, המגוננת על אינטרס ההסתמכות, מבטיחה השגת תכלית זו. חריגה מאמת מידה זו תעמיד את הניזוק במצב טוב יותר בעקבות ביצוע העוולה מאשר היה בו אילמלא בוצעה. בכך, יהיה כדי להעשיר את הניזוק. תוצאה זו חורגת ממטרת דיני הנזיקין של פיצוי הקורבן. יש בה גם יסוד של ענישה של המעוול. בהעדר שיקולים מיוחדים, אין לכך מקום בדיני הנזיקין..." (שם, עמ' 81, 83, הדגשות שלי – ר.א.) וראה עוד ע"א 8361/09 דלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון) בע"מ נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון (16.8.2012) שם נאמר: "הכלל בעיניין פיצוי בגין עוולת מצג שוא רשלני הוא מתן פצויי הסתמכות, קרי – פיצוי המעמיד את הניזוק במצב שהיה בו לולא הנתבע הפר את חובת הזהירות שלו בקשר למצגיו. השאלה אינה מה היה מצבו של הניזוק אילו המציאות שהמצג התיימר לשקף הייתה שונה. נקודת המוצא היא המציאות כפי שבאמת הייתה, והשאלה היא מה היה מצבו של הניזוק אילו המצג היה שונה, ולא היה סותר את המציאות..........קנה המידה, אם כן, הוא העמדת הניזוק במצב שהיה בו אילו המצג היה שונה והיה תואם את המציאות. אם ללא מצג השוא הניזוק לא היה כורת את העסקה, יש להעמידו במצב בו היה אם לא היה כורת את העסקה. המשמעות, ברמה התיאורטית, היא שיש לערוך השבה הדדית בקשר לעסקה שנגרמה עקב העוולה. כאשר בית המשפט פוסק פיצוי כספי, הפיצויים באים לשקף את שיעור הנזק שניגרם לניזוק. בהתאם לעקרונות כלליים בדיני הפצוי, כאשר מעשה עוולתי גורם במישרין לנזק, אך לצד זאת גם מצמיח לניזוק הטבה אחרת בעלת שווי כספי, יש לנכות מסכום הפצוי את שווי ההטבה שצמחה לניזוק מהעוולה, לבל ייפסק פיצוי יתר" ועוד ראה ע"א 4948/13 עו"ד יעקב הרכבי נ' מיכאל אבני (15.3.2015).

...

כאמור, אני סבור שעל פני הדברים יש ממש בטענה זו, ואולם אני נמנע מלקבוע בה מסמרות מאחר והדבר אינו נדרש, עקב אי הוכחת יסוד הצפיות הקונקרטית, כאמור לעיל, וכן עקב העובדה שהמדובר בעניין מקצועי אשר לשם הוכחתו נדרשת, לכאורה, הבאת חוות דעת מומחה לעניין, ואין המדובר בעניין אשר יש לבית המשפט ידיעה שיפוטית לגביו.

משכך, וכמבואר לעיל, ממילא התביעה היתה נדחית גם לו עילת מצג השווא הרשלני היתה מוכחת ביחס למי מהנתבעות.

סוף דבר, התביעה, וממילא גם הודעת הצד השלישי – נדחות.

לפניי תביעה לפצוי על סך 80,000 ₪ בגין שני אירועים בהם הנתבע 2 שהוא שוטר ערך חפוש ברכבו של התובע ובאחד מהם גם ערך חפוש על גופו, שעל-פי הטענה בוצעו שלא כדין.

בהליך שלפניי התובע ציין כי הגיש תביעה לרשלנות מקצועית נגד עורך הדין שייצגוׂ באותה התביעה (עמ' 9 ש' 32 ואילך, עמ' 13 ש' 11-8 ונספח ד' לתצהיר התובע).

...

לאור כל האמור מסקנתי היא כי החיפוש שנערך ברכב ועל גופו של התובע במסגרת כל אחד משני האירועים נערך על בסיס חשד סביר כדין.

סוף דבר אני מורה על דחיית התביעה.

לאחר שנתתי דעתי להיקף ההתדיינות ולהיקף העבודה שנדרשה מן הנתבעים בניהול הגנתם, ולאחר שהבאתי בחשבון את מכלול נסיבות המקרה, אני מורה כי התובע יישא בשכ"ט עו"ד והוצאות משפט של הנתבעים בסכום כולל של 10,000 ₪.

וכך נקבע בע"א 37/86, לוי נ' שרמן, פד"י מד(4) 446, בעמ' 462 (להלן "עניין שרמן"): "הבסיס העקרי לחבותו של עורך דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שרותים של עריכת דין, בתמורה לשכר טירחה המשולם לו. יש והסכם זה מועלה על הכתב ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה היא כי לעורך הדין המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה היתנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי יושר כלפי הלקוח עשויים לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו. בסיס אחר לחבות עורך הדין, יכול שיהיה במעשה עוולה כגון רשלנות מקצועית של עורך דין המקים לטובת הנפגע עילת תביעה נזיקית, על פי עוולת הרשלנות, או אחרת, אשר בפקודת הנזיקין. עוולה זו חלה במקרה של רשלנות מקצועית, אם מתקיימים היסודות הנדרשים לכך". עוד נקבע ב'עניין שרמן' הנ"ל, כי המינימום המתחייב מעורך הדין בעסקת מקרקעין, הוא לבצע בדיקות בסיסיות ובהן מצבו המשפטי של הנכס וזהות בעלי הזכויות בו. כך נקבע בעל"ע 7/73, פלוני נ' הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין, פד"י כח(1)679.

ואולם, אין בכך כדי לזכות ב'אופן אוטומאטי' את הלקוח בפצוי על פי דיני הנזיקין - ויש לבחון את הקשר הסיבתי בין מחדליו של עורכי הדין באי יידוע הלקוח על דבר המצב התיכנוני של הנכס, לתוצאות הנזק, ככל שהתרחש כנטען.

...

התובע ישלם לנתבעת 1 את יתרת שיעור הפיצוי מוסכם על פי החוזה בסך כולל של – 202,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום ביטול החוזה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

התביעה שכנגד של הנתבעים 2 ו -3 – נדחית.

התביעה שכנגד של הנתבע 5 – נגד התובע (כנתבע שכנגד), נדחית.

צדדים רביעיים בהודעת רשות האכיפה והגביה: ארנון דרור עו"ד דוד ברקוביץ אסיה סרז אנה קיצימוב פסק דין ענייננו בתביעת לתשלום פיצויים על סך 248,000 ₪ בגין טענות לרשלנות מקצועית מצד הנתבע שהנו עורך דין ואשר ייצג את התובעת בהליך גביית חוב בלישכת ההוצאה לפועל.

במקרי קצה שכאלה, בית-המשפט נוקט משנה זהירות, שכן "עורך-דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בעינייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. מובן שמידתן של אלה רבה, אם לא החלטית, אך עם זאת לא כל כשלון של עורך-דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות למדיי, מכירים עדיין בכך, שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשקול-דעת. טעות כזו אין בה כדי לחייב עורך-דין ברשלנות" (ראו: ע"א 37/86  משה לוי נ' יצחק יחזקאל שרמן, פ''ד מד(4) 446, 465-466 (1990)).

...

לסיכום: מכל האמור לעיל, מצאתי כי דין התביעה דחייה.

אשר על כן, נוכח כל המפורט לעיל, דין התביעה להידחות.

כפועל יוצא נדחות ההודעות לצדדים השלישיים והרביעיים.