פיצוי על נזק נפשי בגין אי מסירת מידע רפואי מלא

כפי שציין השופט דנציגר באחת הפרשות: "כאשר לא נימסר למטופל המידע הדרוש, יכול מחדל זה כשלעצמו להוות עילה להכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, וזאת ללא קשר לשאלת הנזק שניגרם מאותו טפול. הפצוי במקרה זה נובע מן ההכרה כי בבצוע פרוצידורה רפואית בגופו של אדם שלא בהסכמתו המודעת ישנה פגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה" (ע"א 8126/07 עיזבון צבי נ' בית החולים ביקור חולים (3.1.2010)).

מכל מקום, הגם שנימצא כי הנתבע התרשל באי קבלת הסכמה מדעת, בפסיקה נקבע כי ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה הוא שיורי, במובן זה שהוא חל רק "מקום בו לא ניתן להעניק לתובע פיצוי בגין התרשלות בטיפול או בגין אי הסכמה מדעת לטפול (בשל העדר קשר סיבתי להחלטה, קרי, לא הוכח שאילו ניתן ההסבר הראוי, החולה היה מסרב לקבל את הטיפול") (ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12.3.2018)).

במצב הדימום שבו הייתה התובעת, לא היו חלופות אחרות, ואף אם לא נימסר לתובעת מלוא המידע על הסיכונים הכרוכים בגרידה, לא הוכח קשר סיבתי בין אי מסירת המידע לבין הנזק שניגרם.

לאובדן האפשרות להביא ילדים לעולם התווסף נזק פיזי, וכן נזק נפשי נילווה (שנאמד על-ידי בית המשפט בנכות תפקודית בת 5%).

בעוד שבפסק הדין בעיניין דעקה, שבו הוכר פיצוי זה לראשונה, העמיד בית המשפט את הפצוי בראש נזק זה על 10,000 ₪, לאחר שקבע כי על הפצוי להיות מוגבל בהיקפו, גם אם לא סמלי, בין היתר בשים לב לאופיו הסובייקטיבי, אשר מקשה על כימות ומדידה (שם, בעמ' 578, 583 לפסק הדין); בפסקי דין מאוחרים מצא בית המשפט לפסוק פיצויים בשיעורים גבוהים בהרבה, אשר הגיעו בחלק מהמקרים אף למאות אלפי ₪ (ראו למשל ע"א 9936/07 בן דוד נ' ענטבי (22.2.2011) שם הועמד גובה הפצוי על 250,000 ש"ח; ע"א 980/09 פלונית נגד פרופ' שלמה משיח (15.03.12) (300,000 ₪ לשני התובעים במצטבר); ע"א 169/15 פלוני נגד שירותי בריאות כללית-המרכז הרפואי סורוקה (25.04.17) (300,000 ₪); ת"א (רמ') 14770-12-15‏ ‏ פלונית נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא (3.2.2018) (150,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה והעדר הסכמה מדעת); להרחבה ראו אסף יעקב ויוני לבני, "הקפיצה הגדולה – על גובה הפצוי בגין פגיעה באוטונומיה", עיוני משפט לז 437 (2015)).

...

בעוד שבפסק הדין בעניין דעקה, שבו הוכר פיצוי זה לראשונה, העמיד בית המשפט את הפיצוי בראש נזק זה על 10,000 ₪, לאחר שקבע כי על הפיצוי להיות מוגבל בהיקפו, גם אם לא סמלי, בין היתר בשים לב לאופיו הסובייקטיבי, אשר מקשה על כימות ומדידה (שם, בעמ' 578, 583 לפסק הדין); בפסקי דין מאוחרים מצא בית המשפט לפסוק פיצויים בשיעורים גבוהים בהרבה, אשר הגיעו בחלק מהמקרים אף למאות אלפי ₪ (ראו למשל ע"א 9936/07 בן דוד נ' ענטבי (22.2.2011) שם הועמד גובה הפיצוי על 250,000 ש"ח; ע"א 980/09 פלונית נגד פרופ' שלמה משיח (15.03.12) (300,000 ₪ לשני התובעים במצטבר); ע"א 169/15 פלוני נגד שירותי בריאות כללית-המרכז הרפואי סורוקה (25.04.17) (300,000 ₪); ת"א (רמ') 14770-12-15‏ ‏ פלונית נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא (3.2.2018) (150,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה והיעדר הסכמה מדעת); להרחבה ראו אסף יעקב ויוני לבני, "הקפיצה הגדולה – על גובה הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה", עיוני משפט לז 437 (2015)).

במקרה דנן, בשים לב לסיכון שהיה כרוך בגרידה (ואף התממש), למרכזיות הנושא מבחינתה של התובעת ולזיקתו הקרובה לליבת הזכות; ומנגד בשים לב לדחיפות שבה נדרשה הגרידה, להיעדרן של חלופות ולכך שהתובעת בכל זאת הוחתמה על טופס הסכמה – גם אם לא נכתב בו מלוא המידע, אני סבור כי על גובה הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לעמוד על 40,000 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

על יסוד חוות דעת רפואית של מומחה בתחום האורתופדיה (ד"ר רובינסון) התובע טוען כי נותרה לו נכות משוקללת באברים שונים בשיעור של 53% בנוסף לנכות נפשית בשיעור של 30% בגין פוסט-טראומה שעליה הגיש חוות דעת של מומחה בתחום הפסיכיאטריה (ד"ר גולדברגר).

בשים לב לתעוד הרפואי בסמוך לאחר הארוע בדבר כויות בגופו של התובע במקומות שונים ולעדותו של מומחה בית המשפט על סוג הפגיעות ממכשיר הטייזר, המסקנה היא כי בעת המעצר נעשה שימוש במחסנית נוספת, שלא כדין, מאחר שלא נידרש עוד שימוש בכוח כדי להשיג את המעצר, וכשהדבר מהוה רשלנות כלפי התובע ותקיפתו.

בית המשפט הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו לחוות דעתו של מומחה רפואי.

מכאן, שאין לפצות את התובע על ניזקי עבר שלא הוכחו.

גם במסירת המידע למומחה בית המשפט התובע לא דייק, בלשון המעטה.

סיכום סכום הפיצויים: הפסדי שכר ופנסיה (עבר ועתיד) -- עזרת הזולת (עבר ועתיד) 1,500 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) 500 ₪ נזק לא ממוני 25,000 ₪ ניכוי המוסד לביטוח לאומי (נכות כללית) -- סך הכל ביניים 27,000 ₪ שכר טירחת עורך דין ומע"מ 6,318 ₪ סך הכל 33,500 ₪ (במעוגל) סוף דבר הנתבעות ישלמו לתובע סכום של 33,500 ₪ וישאו בהוצאותיו (על יסוד קבלות).

כל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישאו הפרישי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

...

בשים לב לתיעוד הרפואי בסמוך לאחר האירוע בדבר כוויות בגופו של התובע במקומות שונים ולעדותו של מומחה בית המשפט על סוג הפגיעות ממכשיר הטייזר, המסקנה היא כי בעת המעצר נעשה שימוש במחסנית נוספת, שלא כדין, מאחר שלא נדרש עוד שימוש בכוח כדי להשיג את המעצר, וכשהדבר מהווה רשלנות כלפי התובע ותקיפתו.

לאור כל האמור, העריך שלתובע לא נותרה נכות אורתופדית בעקבות האירוע, הוא לא צפה החמרה במצבו האורתופדי או צורך בטיפולים רפואיים.

סיכום סכום הפיצויים: הפסדי שכר ופנסיה (עבר ועתיד) -- עזרת הזולת (עבר ועתיד) 1,500 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) 500 ₪ נזק לא ממוני 25,000 ₪ ניכוי המוסד לביטוח לאומי (נכות כללית) -- סך הכל ביניים 27,000 ₪ שכר טרחת עורך דין ומע"מ 6,318 ₪ סך הכל 33,500 ₪ (במעוגל) סוף דבר הנתבעות ישלמו לתובע סכום של 33,500 ₪ וישאו בהוצאותיו (על יסוד קבלות).

- המבקשת 2 – המבקשת 2 הנה ילידת שנת 1962, והיא הצטרפה לקרן הפנסיה המקיפה המנוהלת על ידי המשיבה ביום 1.6.2008, במסלול שכולל פנסיית נכות; - שיעור ההפקדה הכולל של דמי הגמולים היה 17.5% מהשכר המבוטח (פיצויים + תגמולים); - בשנת 2011 לקתה המבקשת 2 במחלה, שבעקבותיה היא פנתה למשיבה בבקשה לקבלת פנסיית נכות; - ביום 11.6.2011 קבעה ועדה רפואית מטעם המשיבה כי המבקשת 2 הנה נכה בשיעור של 100%; - ביום 16.6.2013 קבעה ועדה רפואית מטעם המשיבה כי המבקשת 2 הנה נכה בשיעור של 50%.

טענות הצדדים - טענות המבקשות – - בתקנון המשיבה נקבע כי עליה לזכות את מבוטחיה בדמי גמולים (כלומר, לבצע שיחרור מתשלום של הפרמיות) גם למי שמקבל/ת פנסיית נכות מלאה, וגם למי שמקבל/ת פנסיית נכות חלקית; - הזיכוי למי שמקבל/ת פנסיית נכות חלקית צריך להיות זכוי חלקי, היות שהוא ממשיך לעבוד אצל המעסיק/ה, במשרה חלקית, וכאשר הנוסחה אמורה להיות כדלקמן, לפי הוראות תקנון המשיבה (שיפורטו בהמשך הדברים): השכר הקובע X אחוזי הנכות שנקבעו לעמית/ה X 94%; - עם זאת, ובנגוד להוראות התקנון, המשיבה נימנעה מלשלם את דמי הגמולים החלקיים למי שמקבל פנסיית נכות שאינה מלאה; - המשיבה אף נימנעה מלדווח למבוטחיה על התשלומים שביצעה, ככל שביצעה, בהקשר זה, לרבות באמצעות תלוש שכר או הודעה מסודרת; - עילות הבקשה (המתוקנת) הן כדלקמן: גרם הפרת חוזה, הטעה, אי-מסירת מידע, התעשרות שלא כדין וחוסר תום לב; - לפי חוות דעת אקטוארית, ההפסד האישי של המבקשת 1 בגין מחדליה של המשיבה עומד על 73,188 ₪, ואילו ההפסד האישי של המבקשת 2 עומד על 54,174 ₪; - למבקשות עצמן יש עילת תביעה אישית, והבקשה אף מעלה שאלות מהותיות של עובדה ומשפט, המשותפות לכלל חברי הקבוצה.

זאת ועוד, וספציפית לטענת ההטעיה, מקובלת עלינו טענת המשיבה, כי המבקשות לא הסבירו מהו המידע המטעה, כך לכאורה, שאותו הן קיבלו, ומהו הנזק הנטען בגין אותה הטעה.

המבקשות עמדו על פיצוי בסך של 30,000 ₪ לכל אחד מחברי הקבוצה ביחס להפרת אותה חובה.

ראו למשל בעיניין הררי, שם פסק בית הדין הארצי, כי למרות מחדל הקרן באי-משלוח דוחות תקופתיים, אין בנסיבות אותו מקרה כדי לחייב בפצוי בגין עוגמת נפש[footnoteRef:46]; [46: ע"ע (ארצי) 25433-06-13 הררי – מבטחים מוסד לביטוח סוצאלי של העובדים בע"מ (ניתן ביום 17.5.2015).

אשר לבקשה "לחייב המשיבה בתשלום פיצוי לעמיתיה קבוצה בסך של 18,000 ₪ לכל עמית בגין אי העברת ההפרשה כאמור ובין בגין אי ההפרשה במועד", וכן לבקשה "לחייב המשיבה בנוסף בתשלום פיצוי כל עמית בסך של 30,000 ₪ מחמת אי העברת המידע הנידרש בין בתלושי שכר ובין באישורים שנתיים ובין בכל דרך אחרת הראויה על פי דין" – לאור קביעתנו דלעיל, ולפיה אין מקום לפסיקת סעד כספי נפרד, אנו דוחים את הדרישות האלה.

...

מנגד, המשיבה מתכחשת לכלל טענות המבקשות, וטוענת כי דין הבקשה להידחות.

לכן, הסעד המבוקש דינו להידחות.

אשר לבקשה "לחייב המשיבה בתשלום פיצוי לעמיתיה קבוצה בסך של 18,000 ₪ לכל עמית בגין אי העברת ההפרשה כאמור ובין בגין אי ההפרשה במועד", וכן לבקשה "לחייב המשיבה בנוסף בתשלום פיצוי כל עמית בסך של 30,000 ₪ מחמת אי העברת המידע הנדרש בין בתלושי שכר ובין באישורים שנתיים ובין בכל דרך אחרת הראויה על פי דין" – לאור קביעתנו דלעיל, ולפיה אין מקום לפסיקת סעד כספי נפרד, אנו דוחים את הדרישות האלה.

סיכום עילות הבקשה – אנו מאשרים את התובענה כנגד המשיבה כתובענה ייצוגית, ביחס לעילות התביעה הבאות – גרם הפרת חוזה, אי-מסירת מידע וחוסר תום-לב, ובכל הקשור לאי-ביצוע שחרור מתשלום גמולים, לגבי עמיתים של המשיבה המקבלים פנסיית נכות חלקית, במועד שבין יום 1.5.2012 ליום 1.5.2019.

ראשית ולגופו של עניין, מהי למעשה פגיעה באוטונומיה לה טוען התובע? המונח "פגיעה באוטונומיה" מתייחס לראש הנזק הקובע פיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה לאדם בגלל ששללו ממנו את האפשרות לבחור: כבוד השופט יצחק עמית פסק בע"א 2278/16 כי "הפגיעה באוטונומיה משמעה שלילת כוח הבחירה של הנפגע בשל אי גילוי עניין מהותי, אך הביטוי של הפגיעה באוטונומיה הוא תחושות שליליות כמו כעס, תיסכול, עלבון, גועל, זעזוע וכיוצא בזה".) הפגיעה באוטונומיה מופיעה במקרים רבים בהקשר של תביעות רשלנות רפואית, בהם הוכחה רשלנות באי מסירת מידע רלוואנטי לידי המטופל או באי קבלת הסכמתו להליך רפואי שעבר, אולם לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין הרשלנות לבין הנזק, בכך שבית המשפט העריך שהנפגע היה בוחר באותה דרך בה פעלו הרופאים ועל כן הנפגע אינו זכאי לפצוי על נזקיו הפיזיים.

חישוב שיעור הפצוי המגיע לתובע לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים, בחוות הדעת, בתחשיבי הנזק השונים ובהלכה הפסוקה, ובבואי לכמת את הנזק הנגרם לתובע, ניסיתי לפענח- וכי מה אירע לו לתובע למעשה? התובע, בחור צעיר, אדם אשר החלים ממחלה קשה ממנה סבל כבר בהיותו ילד, הישתלב במהלך השנים בחיים נורמאטיביים, נישא לבחירת ליבו המסורה והאוהבת, לא הצליח ולא הספיק אמנם להישתלב בשוק העבודה באופן מלא, אך הרושם היה שניהל חיים נורמאטיביים וכדברי אישתו "הכול היה ברוך השם". דה עקא, שכפי שעולה מטיעוני התובע, חייו עברו טילטלה קשה עת הבין כי רגלו אינה קבורה במקום מוגדר וייעודי לה. התובע עתר לתשלום פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, אולם לא השכיל להביא ולו בדל ראיה על הוצאות רפואיות ונסיעות שהוציא בעבר או שעתיד הוא להוציא בעתיד בגין הנכות הנפשית בשיעור של 2.5%.

...

בענייננו המומחה מטעם בית המשפט, העמיד את הנכות הרפואית הנפשית של התובע בגין קבורת הגפה בקבר אחים ולא בקבורה כפי שרצה התובע, על 2.5% וחוות דעתו מהימנה ומנומקת היטב ומקובלת עלי לחלוטין.

יוצא אפוא כי חרף האירוע המצער ובהינתן אמונתו הדתית של התובע, הרי שבשים לב לחוות דעתו של הרב רוז'ה בת.א. 19067/10/16 יתכן שהתובע לא עבר בהכרח על עבירה דתית כלשהי, ובכך עשויה לצמוח לו נחמא פורתא.

סוף דבר לאור האמור, ולאחר ששקלתי את כל הנתונים שהובאו בפניי, הריני פוסקת לתובע פיצוי בגין הסבל הנפשי ועוגמת הנפש בסך של 70,000 ₪.

התובע לא עמד בנטל זה. לאחר עיון בעדות מומחה התובע ובחומר הרפואי, נקל לקבוע, שהתובע לא עמד בנטל להוכיח רשלנות עקב אי טפול בקונכית בצד הימני בניתוח או בכלל – איחזור על עקרי הדברים: · התובע כלל לא הוכיח שהיה איבחון כלשהוא של קונכית מוגדלת טרם הניתוח.

פגיעה באוטונומיה בהתאם לפסיקה, כאשר לא נימסר למטופל כל המידע הדרוש לפני הטיפול הרפואי, מחדל זה כשלעצמו עשוי להוות עילה להכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, ללא קשר לשאלת הנזק שניגרם כתוצאה מהטיפול וללא צורך בהוכחת קשר סיבתי בין העידר ההסכמה לטפול ובין הנזק.

עצם הטיפול הרפואי, ללא הסכמה מדעת הוא התרשלות המזכה בפצוי "במקרים מן הסוג העומד לדיון, יתבטא הנזק בעיקר בתגובתו הנפשית והרגשית של התובע לכך שנעשה בגופו טפול רפואי ללא הסכמתו מדעת...בהערכת גובה הפצוי בגין נזק זה, עשויה להיות חשיבות לחומרת ההפרה של החובה לקבל את הסכמתו המודעת של החולה בטרם בצוע הטיפול בו...המדובר בנזק אשר מעצם טיבו קיים בו היבט סובייקטיבי דומינאנטי...מדובר בפגיעה בזכות יסוד, אשר מחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סמלי...". (ראו: עניין דעקה).

באשר לפצוי שיש לפסוק בגין פגיעה באוטונומיה – סיכם בית המשפט בעיניין איבי את ההלכות בנושא ועמד על כך, כי הפצוי אמור להיות אינדיבידואלי בהיתחשב בהפרה הקונקרטית ובנסיבותיה, כאשר יש לשקול את סוג המידע שלא נימסר לחולה לעומת זה שנימסר לו, הקפו ומשקלו הסגולי של המידע שלא נימסר לעומת זה שנימסר, עמדתו יחסו של החולה למסירת מידע רפואי הקשור בו ותוצאות הטיפול שבוצע.

כמפורט לעיל, תביעת התובע התקבלה בנושא אחד בלבד, והוא הפרת האוטונומיה בכך שלא נימסר מידע מלא, בנוגע לאפשרות ניתוח חוזר והדבר אף לא סומן בטופס.

...

סוף דבר – הנתבע-2 ישלם לתובע סך של 70,000 ₪ בתוספת הוצאות חוות דעת של ד"ר דביר ושכר עדותו, בהתאם לחשבוניות שתוצגנה.

התביעה נגד פרופורציה ונגד עתידים נדחות.

התובע ישלם לכל אחת מן הנתבעות הוצאות בסכום כולל של 12,000 ₪.