פיצוי על מעצר ללא כתב אישום

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז 1977 קובע כי: " משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט" סעיף 80 לחוק העונשין קובע שתי עילות חלופיות לפיהן רשאי ביהמ"ש להורות על פסיקת הוצאות ופיצויים לנאשם שזוכה או בוטל נגדו כתב האישום במשפט פלילי.

...

לאחר שבחנתי את הסכומים המופיעים בתקנות הפיצויים, ובחנתי את הנזקים והטרחה שנגרמה למבקש בפרשה זו, על רקע כמות הדיונים שהתקיימה בפועל והערכת הזמן שהשקיעו המבקש ובא כוחו בפרשה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה פיצוי בסך 2000 ₪ יישקף את הסכום הסביר והראוי.

לפיכך, החלטתי לחייב את המשיבה לשלם למבקש הוצאות בסך של 2000 ₪ אשר ישולמו לו תוך 90 יום מהיום.

המזכירות תשלח העתק החלטתי לצדדים.

המסגרת המשפטית, סעיף 38 לחסד"פ מעצרים קובע כדלקמן: "נעצר אדם ושיחרר בלא שהוגש כנגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית משפט". ברע"פ 2707/17 פלוני נ' מדינת ישראל (07.06.2017) קבע בית המשפט העליון, [כב' הש' שהם], כי על מנת שניתן יהא להורות על פיצוי בגין מעצר שוא לפי סעיף 38 נידרש תנאי נוסף והוא סיומו של ההליך ללא הגשת כתב אישום.

בהקשר זה הוגש חומר פנימי שממנו ניתן ללמוד על הליך של שקלא וטריא, הליך של בחינת סטאטוס התיק וקבלת החלטה, הגם במחיר של שיחרור המשיב ממעצר, להגיש את התיק בהמשך בדרך "הרגילה", קרי שלא במעצר.

...

סיכומו של דבר, יש מקום לדון בשאלת הפיצוי לגופה הגם שטרם התקבלה החלטה סופית בדבר הגשת כתב אישום.

בכגון דא הסכים ב"כ המשיב וציין בדיון שהתקיים בפניי בהגינות כי: "חשוב לי לציין כי לאור ההערה הזאת שאני מעריך את שיקול הדעת שהופעל ע"י התביעה באותו יום ראשון שבו הוחלט לשחרר את החשוד. טוב לתקן מאוחר מאשר להמשיך לעמוד על הטעות". סיכומו של דבר, לא מצאתי כי מעצרו של המשיב היה לשווא וכי בזמן המעצר פעלה המבקשת לביצוע הפעולות שהיו נתונות לפתחה (חלקן הצליחה חלקן לא) תוך שקילת מכלול שיקולים הצריכים לעניין.

בנסיבות אלה הבקשה לפיצוי נדחית.

על כן, נשאלת השאלה, האם אי הגשת כתב אישום כנגד המבקש קבלת פיצוי בגין מעצר שוא, תוביל בהכרח לדחיית בקשתו? ברע"פ 17/2707 פלוני נ' מדינת ישראל קבע בית המשפט העליון, כי על מנת להורות על פיצוי בגין מעצר שוא לפי סעיף 38 נידרש תנאי והוא סיומו של ההליך בגינו נעצר החשוד ללא הגשת כתב אישום.

יודגש, כי לאחר קביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי בעיניין זבידאת בדבר הקשר ההכרחי בין סיום הליך החקירה ללא כתב אישום לבין שאלת ההצדקה לפצוי, בית המשפט המחוזי קבע חריג המאפשר במקרים מסוימים לפסוק פיצוי בגין מעצר שוא ללא תלות בשאלה האם הוגש או יוגש כתב אישום כנגד החשוד (ראו פסקה 9 לפסק הדין בעיניין זבידאת): " יהיו אכן מקרים שבהם ניתן יהיה לבקש פיצויים מיד עם הזיכוי או תום הדיון במעצר. בית משפט קמא קבע כי האפשרות שמורה "למקרים מיוחדים וחריגים" תוך שהוא מציין דוגמאות רלוואנטיות.

...

בהינתן האמור לעיל, שוכנעתי כי ניתן לקיים דיון מידי בבקשת המבקש לפיצוי בגין מעצר שווא.

אשר על כן ועל סמך כל האמור לעיל, ברור כי נתמלאו הוראות סעיף 38 לחוק המעצרים והמבקש זכאי לקבלת פיצויי בגין מעצר שווא.

המשיבה תשלם למבקש, אשר נעצר מעצר שווא ולמעשה חירותו וכבודו נפגעו סך של 3,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מהיום.

דיון והכרעה: סעיף 38 בחוק המעצרים (הסעיף) קובע כי: - "38. (א) נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט.

ראוי להפנות לסעיף 7 רישא בקשת המבקש, שם צטט ב"כ המבקש דברים שאמר בית המשפט בפרשת דבש (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73), שם הובהר שיש לבחון האם הייתה קיימת כוונת זדון, או שהאדם נותר במעצר ללא סיבה סבירה, ונגרם לו עוות דין.

...

דיון והכרעה: סעיף 38 בחוק המעצרים (הסעיף) קובע כי: - "38. (א) נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט.

נוכח כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 38(א) לחוק המעצרים, ומשכך אין לפסוק למבקש פיצוי בגין מעצרו כאמור בבקשה ואין לפסוק לו הוצאות משפט כאמור בבקשה.

המסגרת הנורמאטיבית – פיצוי בגין מעצר שוא הסמכות לפסוק פיצוי בגין מעצר שוא קבועה בסעיף 38(א) לחוק המעצרים הקובע: "נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט." תנאי מקדמי – נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום ברע"פ 2707/17 פלוני נ' מדינת ישראל (06.07.2017) קבע בית המשפט העליון כי על מנת להורות על פיצוי בגין מעצר שוא לפי סעיף 38 נידרש תנאי נוסף והוא סיומו של ההליך בגינו נעצר חשוד ללא הגשת כתב אישום.

כידוע, בבסיס חקיקתו של חוק המעצרים עמדה הזכות החוקתית לחירות אשר עוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ועמדו עקרונות הבסיס לפיהם "אין מעצר ועיכוב אלא בחוק או לפי חוק מכוח הסמיכה מפורשת בו" (סעיף 1(א)), החובה לשמור כי "מעצרו ועיכובו של אדם יהיו בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבוד האדם ועל זכויותיו" (סעיף 1(ב)) והחובה להבטיח את עקרון הפגיעה המינימאלית על פיו השמוש בהליך המעצר ייעשה כאמצעי אחרון בלבד (בש"פ 1000/05 חסיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 385, 391).

...

גם כאשר אין מנוס מכבילת אדם, יש להפעיל שיקול דעת זהיר ולנקוט באקט זה לפרק הזמן המינימלי הנדרש, תוך בחינה חוזרת של ההצדקה לכבילה (בש"פ 654/20 פלוני נ' מדינת ישראל (26.01.2020)).

לעניין זה יפים דבריה של הנשיאה (בדימוס) ד' בייניש בע"פ 5121/98 טור' יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח' (פורסם בנבו, 04.05.06): "המעמד שניתן לזכויות היסוד של האדם מאז הוחקו חוקי היסוד בשנת 1992 נתן משקל רב יותר להתחשב בזכויות האדם המוגנות, ובנסיבות מתאימות אף גדל המשקל שיש לייחס להן לעומת ערכים ואינטרסים מתחרים. כך בוודאי בתחום המשפט הפלילי הנוגע באופן ישיר לזכותו של אדם - בין שהוא נאשם ובין שהוא נפגע עבירה – לכבוד, לחירות ולשלמות הגוף והרכוש" (פסקה 46) על הרקע הזה התקבלה לא אחת הטענה כי לאחר חקיקת חוק המעצרים, לאור תוצאתו הקשה והפוגענית של הליך המעצר ועל רקע המציאות החוקתית, ניתן לפצות אדם אשר נעצר מעצר שווא גם בגין נזקים שאינם ממוניים ואשר עניינם בפגיעה בזכויות, בכבוד ובחירות הנגרמים כתוצאה ממעצר, ואין בית המשפט מוגבל לסכום הפיצוי הקבוע בתקנה 8(א) לתקנות הפיצוי, הקובעת פיצוי בגין אובדן השתכרות בלבד (מ"י (ב"ש) 12543-01-15 אבו סעלוק נ' משטרת ישראל - תחנת דימונה, 06.12.15; מ"י (חי') 6081-02-15 אלון נ' מדינת ישראל, 03.11.2015; צ"א 24231-06-21 סוויסה נ' משטרת ישראל - תחנת גלילות, החלטתי מיום 13.06.2021 ופירוט הדוגמאות בסעיף 53; מ"י 32349-02-22 בציר נ' תחנת משטרה – בני ברק, החלטתי מיום 03.04.2022).

לאור כל האמור לעיל, אני מוצאת את עתירת ההגנה ראויה וסבירה ומורה למשיבה לפצות את המבקש בסכום של 5,000 ₪.