לטענת התובע, חרף החובה המוטלת על הנתבעים, הם הפרו חובות חקוקות שהוטלו עליהם, התובע לא נישאל באשר לרצונו בנוגע לאופן קבורת הרגל, ולא הוחתם על הטופס הנידרש, לפי הנוהל הקיים באותם שנים.
התובע מצרף חוות דעת מהן עולה כי כתוצאה מהמחדל הנטען, וכתוצאה מהפגיעה באמונתו הדתית של התובע, הוא פיתח תיסמונת פוסט טראומטית, הנכות בגינה הנה 50%, וכי התובע זקוק לטפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי תומך.
הנתבעים מאידך הגישו חוות דעת נגדית של הפסיכאטרית דר נועה קרת אשר קבעה בחוות דעתה כי התובע אינו סובל מנכות נפשית בגין הארוע מושא התביעה ( קבורת הגפה בקבר אחים בנגוד לרצונו של התובע) וקבעה את נכותו הנפשית בגין ארוע זה, בשיעור של 0% .
ראשית ולגופו של עניין, מהי למעשה פגיעה באוטונומיה לה טוען התובע? המונח "פגיעה באוטונומיה" מתייחס לראש הנזק הקובע פיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה לאדם בגלל ששללו ממנו את האפשרות לבחור:
כבוד השופט יצחק עמית פסק בע"א 2278/16 כי "הפגיעה באוטונומיה משמעה שלילת כוח הבחירה של הנפגע בשל אי גילוי עניין מהותי, אך הביטוי של הפגיעה באוטונומיה הוא תחושות שליליות כמו כעס, תיסכול, עלבון, גועל, זעזוע וכיוצא בזה".)
הפגיעה באוטונומיה מופיעה במקרים רבים בהקשר של תביעות רשלנות רפואית, בהם הוכחה רשלנות באי מסירת מידע רלוואנטי לידי המטופל או באי קבלת הסכמתו להליך רפואי שעבר, אולם לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין הרשלנות לבין הנזק, בכך שבית המשפט העריך שהנפגע היה בוחר באותה דרך בה פעלו הרופאים ועל כן הנפגע אינו זכאי לפצוי על נזקיו הפיזיים.
...
בענייננו המומחה מטעם בית המשפט, העמיד את הנכות הרפואית הנפשית של התובע בגין קבורת הגפה בקבר אחים ולא בקבורה כפי שרצה התובע, על 2.5% וחוות דעתו מהימנה ומנומקת היטב ומקובלת עלי לחלוטין.
יוצא אפוא כי חרף האירוע המצער ובהינתן אמונתו הדתית של התובע, הרי שבשים לב לחוות דעתו של הרב רוז'ה בת.א. 19067/10/16 יתכן שהתובע לא עבר בהכרח על עבירה דתית כלשהי, ובכך עשויה לצמוח לו נחמא פורתא.
סוף דבר
לאור האמור, ולאחר ששקלתי את כל הנתונים שהובאו בפניי, הריני פוסקת לתובע פיצוי בגין הסבל הנפשי ועוגמת הנפש בסך של 70,000 ₪.
