פיצוי על זיכוי בהליך פלילי שסיכויי ההרשעה בו היו נמוכים

על פי הנטען בבקשה, ב"כ המאשימה "השתכנע שמדובר בדו"ח לא חוקי, אבל בכל זאת החליט להמשיך ולנהל את ההליך משיקולים זרים (כלומר לא משיקולים של אמת וצדק); כי "בעת הגשת כתב האישום התביעה ראתה שהדו"ח לוקה בחסר, שחסרים פרטים מהותיים כגון מצב הכביש, מצב התנועה, אופן ניהול מרדף של 3.5 קלומטר, אופן עצירת רכב הנאשם וכו', וסכויי ההרשעה היו נמוכים"; וכן חזר והעלה טענות שהועלו בבקשה לביטול כתב אישום ובסיכומים לעניין חוקיות נקודת ההפעלה; ועל פי הטענה, היצטברות הכשלים מצדיקה קביעת פיצויים בעבור 10 ימי חופש (עבור דיונים, חיבור של בקשות וסיכומים, נסויים שנערכו וחיפוש עדים) בסכום של 12,500 ₪.

דיון והכרעה סעיף 80 לחוק העונשין קובע כדלקמן: "(א)  משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; " המחוקק לא הורה על מתן פיצוי כל אימת שהליך פלילי הסתיים בזיכוי, וסעיף 80(א) לחוק העונשין אינו קובע הסדר אוטומאטי של פסיקת פיצוי ושיפוי לכל נאשם שזוּכה בדין או שהאשום בעיניינו בוטל, ופצוי זה שמור לנסיבות מיוחדות.

...

ישנם גם מקרים שבהם עשוי בית המשפט להגיע למסקנה שונה מזו של התביעה באשר למסקנה המתבקשת ממכלול הראיות.

בענייננו, אני סבורה, כי עמדה בפני המאשימה תשתית ראייתית לכאורית שדי היה בה על מנת להגיש את כתב האישום ואף כדי לנהל את ההליך עצמו; ואני סבורה, כי לא ניתן לומר כי עסקינן במקרה שבו נתגלתה רשלנות חמורה או חוסר תום לב או זדון בהתנהלות התביעה בעת שהגישה את כתב האישום; ולפיכך, העילה הראשונה אינה מתקיימת.

לפיכך, הבקשה לפיצויים על הוצאות הגנה נדחית.

נפסק כי לא כל נאשם אשר זוכה בדין זכאי לפיצויים בגין פגיעה בשמו הטוב "שכן אם זה היה המבחן כל נאשם שזוכה במשפטו היה זכאי באופן תאורטי לפצוי". השיקולים העומדים ביסוד רכיב זה נועדו להרחיב את שיקול דעתו של בית המשפט, ופונים פעמים רבות אל מידת החסד והרחמים של השופט היושב בדין, בגדרם תבחן השפעת ההליך הפלילי, לרבות מאסר או מעצר אם אלו הוטלו במסגרת ההליך על נאשם ספציפי.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, משלא נעלם מעיניי העומס הנפשי שהוטל על המבקש בהיותו אדם מן היישוב (נהג מונית), וכן התשלום הנטען שנשא בו להוועצות עם עו"ד וייצוגו, באיזון האינטרסים לאחר שווידאתי כי המאשימה עמדה על כתב אישום בהיות סיכוי להרשעה ולא בגין סיכוי נמוך שהנאשם לא יעמוד על זיכויו בהליך מלא, מבלי לפגוע באנטרס הצבורי המשמעותי באכיפת החוק ומבלי להרתיע את המדינה מניהול הליכים פליליים במקרים ראויים רק מתוך חשש לזיכוי.

...

נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת הוצאות באשר לקיומן של נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת הוצאות, גם על פי עילה זו איני מקבלת את עתירת המבקש.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, משלא נעלם מעיניי העומס הנפשי שהוטל על המבקש בהיותו אדם מן היישוב (נהג מונית), וכן התשלום הנטען שנשא בו להיוועצות עם עו"ד וייצוגו, באיזון האינטרסים לאחר שווידאתי כי המאשימה עמדה על כתב אישום בהיות סיכוי להרשעה ולא בגין סיכוי נמוך שהנאשם לא יעמוד על זיכויו בהליך מלא, מבלי לפגוע באינטרס הציבורי המשמעותי באכיפת החוק ומבלי להרתיע את המדינה מניהול הליכים פליליים במקרים ראויים רק מתוך חשש לזיכוי.

בהלקח כל האינטרסים בחשבון ומשנחה דעתי כי המשיבה לא פעלה בזדון, באי סבירות, בחוסר תום לב ובחוסר זהירות, אין לי אלא לדחות את הבקשה.

בשל כך, נגרם למבקשת נזק לטענתה וזאת בשל היותה אם לארבעה ילדים והפסידה לאור האמור לעיל שלושה ימי עבודה ולטענתה, מדובר בהליך שהמשיבה היתעקשה לנהל למרות סכויי הרשעה הנמוכים שבו.

דיון והכרעה: עתירת המבקש לקבלת פיצוי והשבת הוצאותיו נסמכת על סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), הקובע כדלקמן: (א) משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט;.

באשר לאופי הזיכוי, אמנם קבע ביהמ"ש בהכרעת דינו כי יש לזכות את המבקשת מחמת הספק, אך יש לראות בתוכן הכרעת הדין קביעה פסקנית כי המבקשת לא ביצעה את המיוחס לה, וזאת לפי הנימוק שהוביל לזיכוי: " קבעתי לעניין זה מסמרות (תת"ע (תעבורה עכו) 8367-06 מ.י. לישכת התביעות - תחנת משטרת עכו נ' סאדר מזעל (פורסם בנבו, 18.02.2009), תת"ע 9924-12-15 מדינת ישראל נ' עידן לוי)) שמתאימות אף בעניינינו, הרי שככלל, לא חלה חובה על נהג לנסוע ישר לאורך כל נתיב ההישתלבות בנתיב הימני ויכול הוא לסטות שמאלה כאשר הדבר מתאפשר" ניכר כי דברי ביהמ"ש מתקשרים ישירות להמלצתו בפני המשיבה לשקול את ביטול כתב האישום בנסיבות העניין עוד בטרם דיון ההוכחות אשר נדחה בשל אי התייצבות השוטר עורך הדו"ח. באשר לנסיבות אישיות של הנאשם, ניכר כי אופן ניהול התביעה ע"י המבקשת (חרף המלצת ביהמ"ש לביטול כתב האישום) והימשכות ההליכים שלא לצורך בשל אי התייצבות השוטר כנדרש, גרמו למבקשת באופן אישי וללא הצדקה הוצאות מיותרות, כפי שהמבקשת הציגה זאת בעצמה במסגרת ההליך ובבקשתה, שכן היא נאלצה כאם לארבעה ילדים להפסיד יום עבודה ולהטריח עצמה שוב לבית המשפט לדיון ההוכחות במסגרת ההליך, אשר תוצאותיו ניכרות מהכרעת הדין שנימוקה המרכזי דלעיל.

...

לאור כל האמור לעיל, ניכר כי התקיימו במקרה דנן נסיבות המצדיקות השבת הוצאות למבקשת, וזאת מכוח סעיף 80 לחוק העונשין.

סוף דבר: פוסק למבקשת 500 ₪ בגין החזר הוצאות אשר ישולמו תוך 60 יום מהיום.

מכאן, כי סכויי ההרשעה היו נמוכים ביותר מלכתחילה.

דיון והכרעה החבות לפי סעיף 80 לחוק העונשין לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין: "(א) משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור." בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, קבע בית המשפט העליון את התנאים לחיוב המדינה לשלם פיצויים לפלוני שהיה נאשם במשפט פלילי: האחד, כי פלוני עמד לדין פלילי ויצא זכאי בדינו; השני, קיומן של אחת משתי עילות – האחת, בית המשפט מצא כי "לא היה יסוד לאשמה", השנייה, כי מתקיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". תנאי ראשון והכרחי לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין הוא זיכויו של הנאשם בדין, אולם תנאי זה אינו עומד כשלעצמו ולא די בזיכוי על מנת לפסוק פיצויים.

מכל מקום, כפי שפורט, לא ניתן במסגרת סעיף 80 לחוק העונשין לפסוק פיצויים בגין נזקים הקשורים למצבו הרפואי של נאשם שזוכה, וזאת גם אם היה בידו לבסס ראייתית את הקשר בין ההליך המשפטי ופגיעה זו. עניינים מסוג זה צריכים בירור במסגרת תביעה אזרחית.

...

מסקנה זו התבססה על עדויותיהם של מספר עדי תביעה בדבר מעורבותו של אחר עבד כורש בתפקיד דומה לצד המבקש.

משלא הוגשו ראיות על אודות התשלום בפועל, אין מקום להיעתר לבקשת המבקש.

לאור האמור, אני דוחה את בקשת המבקש לפצותו, לפי סעיף 80 לחוק העונשין.

בנימוקי הזיכוי נקבע, כמפורט בהרחבה בהכרעת-הדין, כי משקלן של הודאות המבקש לפני הסוכן הוא דל ואפסי, זאת, בין-השאר, לאור תוכנן, נסיבות גבייתן, משקלן הפנימי, ואי-התיישבותן עם הראיות הפורנזיות שהיו בתיק; כי גם משקלן של גרסאות שתי העדות בעיניין זהוי המבקש יחד עם המנוחה מספר שעות לפני היעלמותה, הוא נמוך ודל, בשל נסיבות חקירתן של העדות, משקל הגרסאות, הסתירות ביניהן ואופי הזיהוי שכלל לא היה ודאי; וכי בראיות הנוספות לא נימצאו כל תימוכין לביסוס האישום.

באשר לעילה הראשונה, שעניינה "העדר יסוד לאשמה", גורסת המשיבה, כי הראיות שנאספו בתיק ערב הגשת כתב-האישום, וכן אלו שהובאו במהלך שמיעת הראיות, הקימו סיכוי סביר להרשעת המבקש, שעיקרן – הודאתו באוזני הסוכן הסמוי, וכן חיזוקים נוספים, ובעיקר עדויותיהן של שתי עדות הראייה אודות המפגש המוקדם הנטען בין המבקש לבין המנוחה.

דיון והכרעה המסגרת המשפטית המסגרת הנורמאטיבית בעיניין הבקשה דנן מצויה, כאמור, בסעיף 80 לחוק, הקובע כי "משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שהוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בסכום שייראה לבית המשפט... ". בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר ומאסר), התשמ"ב-1982 נקבעו הוראות בעיניין הוצאות ההגנה (בתקנה 9) ובדבר פיצוי בגין מעצר או מאסר (תקנה 8).

באשר לעילה השנייה – "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" – מדובר ב"עילת מסגרת", המאפשרת הפעלת הסמכות על-ידי בית-המשפט בגישה "מרחיבה" ו"מאוזנת" יותר, שבגדרה הנסיבות הנשקלות הִנן "גמישות". חלופה זו מקנה לבית-המשפט שיקול דעת רחב; כאשר מן הפסיקה עולה רשימה, שאיננה סגורה, של נסיבות אשר על-פיהן ניתן לפסוק פיצויים לנאשם שזוכה, זאת על-בסיס שתי קבוצות של נסיבות: האחת – שעניינה הליך החקירה והמשפט, והשנייה – המתייחסת לנסיבות האינדיבידואליות של המבקש שזוכה.

כמו-כן הודגש, כי "מושג המפתח" לעניין העילה השנייה הוא "העוול" שניגרם לנאשם שזוכה "בהסתכלות כוללת", מעבר לנזקים הטבועים בעצם קיומו של הליך פלילי; ובכלל זה – שיקולים הנוגעים לאופן טיפולן של המישטרה והתביעה במכלול, תקופת המעצר, אי-חקירת טענת אליבי, ועוד (ע"פ 5097/10 בעיניין בוגנים, לעיל, בפִסקה 20; וכן ראו: ע"פ 4466/98 בעיניין דבש, לעיל, בעמ' 91; וע"פ 6621/01 רוברט בדליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 870 (2002)).

...

בכל הנוגע לשתי העדות, מוסיף ומציין המבקש, כי המשיבה כשלה בכך שלא בחנה כראוי את גרסאות העדות, עוד בטרם הגשת כתב-האישום, זאת לנוכח הסתירות המהותיות (הן בין הגרסאות עצמן והן ביחס לראיות אחרות), והראיות שהיו בדבר לחצים קשים ופסולים שהופעלו על-ידי החוקרים כלפי העדות במסגרת חקירתן – אמצעים פסולים שהתלונות בעניינם היו מתועדות בתיק החקירה, אך לא הועברו על-ידי החוקרים או הפרקליטות לבדיקת מח"ש. המבקש מוסיף וטוען, כי הייתה חובה על המשיבה לבחון את הראיות המרכזיות – הן ביחס להתוודותו בפני הסוכן והן ביחס להודעותיהן של שתי העדות, עוד לפני הגשת כתב-האישום, וכי בחינה כזאת מובילה למסקנה שמלכתחילה מדובר בראיות דלות, בעלות משקל אפסי, כפי שנקבע בהכרעת-הדין.

לטענת המבקש – היעדר בחינה אובייקטיבית על-ידי המאשימה בטרם הגשת כתב-האישום, של מארג הראיות, אל מול התעלמות מוחלטת משיטות החקירה הקיצוניות, החריגות והפסולות ששימשו לגבייתן – מובילה למסקנה שלפיה לא היה יסוד לאישומו של המבקש ולא היה מקום, אפוא, להעמידו לדין; כאשר מסקנה זו מתחזקת נוכח מחדלי החקירה הרבים והמשמעותיים בתיק, ובכללם אי-חקירת טענת ה"אליבי".

יש לבחון, בין-השאר, האם על-סמך התשתית הראייתית שהייתה מונחת לפני התביעה עובר להגשת האישום, "היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב-אישום", וכי קיים "סיכוי סביר להרשעה" (ע"פ 5097/10 בעניין בוגנים, לעיל, בפִסקה 18; וכן ראו: ע"פ 4466/98 בעניין דבש, לעיל, בעמ' 89).

כן צוין, כי "המשיבה רואה חשיבות בהפנמת הכרעת הדין והערות בית-המשפט הנכבד הכלולות בו, ופועלת לשם כך"; אך מעבר לאמור, לא דווח כי יצא מסמך כלשהו בכתב, בין על-ידי הפרקליטות ובין על-ידי המשטרה, הן לשם הפקת לקחים, והן לצורך הנחיית הגורמים המתאימים, ובעיקר במשטרה, למניעת תקלות, חלקן חמורות, כמו אלו שנתגלו בחקירת תיק זה. סבורים אנו, כי בענייננו יש מקום לחייב את אוצר המדינה בתשלום פיצויים למבקש ולוּ מכוח העילה השנייה שבסעיף 80 לחוק, בשל הצטברותן של נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת – הן נסיבות הנוגעות לחקירה והן נסיבות אישיות.