פיצוי על העלבת לקוחות חנות לשון הרע

לפני תביעה לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק"), במסגרתה עותר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו פיצוי על סך של 100,000 ₪, בגין פירסום דברי לשון הרע אודותיו.

נטען, כי באותו מועד, ובעת השמעת הצפירה התובע ישב על כסא, בסמוך לחדר הבדיקות בחלק הפנימי של חנות התובע, ואילו מר חסנין היה בתוך חדר הבדיקות, וחנות התובע היתה ריקה מלקוחות, ואף במסדרון שממול לחנות התובע לא היו אנשים.

טענות הנתבע וראיות ההגנה הנתבע טוען, כי אין המדובר במקרה שחל עליו חוק איסור לשון הרע, שכן מדובר בריב שהיה בין עובדי חנויות שכנות ובו הוחלפו מילים "בעידנא דריתחא" ובהתאם להלכה הפסוקה, בתי המשפט אינם רואים בדברים שנאמרו בשעת רוגז וכעס הכוללים חילופי עלבונות – משום לשון הרע.

...

נתתי גם את דעתי לכך שדברי הנתבע נאמרו תוך סערת רגשות, דבר השולל את יסוד הכוונה לפגוע, ולאחר שקילת כל האמור אני סבורה שיש לפסוק לתובע סכום פיצוי מתון יחסית, אותו אני מעמידה ע"ס 15,000 ₪.

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה ולאור כל המקובץ לעיל הריני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך של 15,000 ₪.

בנוסף לסכום הפיצוי האמור הנתבע ישלם לתובע סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות המשפט וסכום נוסף, כולל, של 4,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. הסכומים הנ"ל ישולמו על ידי הנתבע לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן ישאו אלה הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד תשלומם המלא בפועל.

משעפ"י הוראת הממונים עליו נימסר לנתבע 3 כי המדובר בנכס של החייב המופיע בצו ומשהנתבע 3 פעל עפ"י הצוו, הרי אין המדובר בהשגת גבול, והנתבע 3 פעל מתוקף הרשאתו וע"פ פקודת המיסים גביה התובע לא העיד את העובד שנכח בחנות בשם ניקו, על מנת שיתמוך בטענתו ביחס להתנהלות האלימה לטענתו, של המעקלים ולא העיד את הלקוחות אשר, לטענתו, היו בחנות בעת שהתרחש הארוע.

יחד עם זאת, בעצם ביצוע העיקול בדרך של הוצאת הציוד מהחנות בנוכחות האח והעובד יש משום לשון הרע בהצגת התובע כמי שאינו פורע את חובותיו עד כדי עיקול מיטלטלין (ראה בעיניין עיקול כפרסום לשון הרע בת"א 1943/08 דואק נ' עירית אשדוד.

סמכות זו הוקנתה בדין על מנת להרתיע מוציאי לשון הרע בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק.במסגרת פסיקת הפיצויים על פי סעיף זה, על בית המשפט להביא בחשבון, את הקף הפירסום, את מהות הפירסום ואת אופי הפגיעה הנטענת בתובע.

בעיניין זה ראה בספרו של שנהר (אוזכר לעיל) בעמ' 381: "חומרת ההאשמות שבפרסום, איננה באה לידי ביטוי בשלב קביעת האחריות וזאת כל עוד הדברים שבפרסום עוברים את הסף שנקבע בסעיף 1 לחוק. לפיכך, יוגדר כלשון הרע פירסום המטיל בנפגע אשמה או עלבון קלים יחסית... חומרת ההאשמות שבפרסום באה לעומת זאת לידי ביטוי בשלב פסיקת הפצוי" (ההדגשה שלי ר.א).

...

אינני סבורה כי המדובר בפגיעה שנגרמה בזדון ואף לא שוכנעתי כי נגרמה פגיעה משמעותית בשמו ותדמיתו של התובע, או פגיעה בעסקו והתובע לא הציג כל ראיה לפגיעה כאמור.

לאור כל האמור, אני מחייבת את נתבעות 1-2 ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 6,500 ₪ בלבד.

אני מורה על דחיית הודעת צד ג' כנגד צדדי ג'.

לפניי תביעה לפצוי כספי בגין ביצוע עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

לדברי הנתבעת, או-אז נעלבה היא מיחסו של התובע, יצאה מהחנות ללא הפריטים בהם חפצה, תוך שהפטירה בתחושת כעס "מלים לא יפות" כלפי התובע.

לאור הממצאים העובדתיים אותם קבעתי אין מקום לקבל גם את טענתה הנוספת של הנתבעת, כאילו גדפה את התובע "בעידנא דריתחא": אין בעצם תיסכוליה של הנתבעת מהצורך להמתין בתור על מנת לצייר את הדברים הפוגעניים והגזעניים שהטיחה בתובע בנוכחות כלל העובדים והלקוחות בחנות כאמירות שנמלטו מפיה בשעת כעס.

בהקשר זה כבר נפסק בעבר כי – "מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמתותם, עשוי לגרום להגברת ניזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפצוי לו הוא זכאי" (רע"א 4040/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001), בעמ' 524) בצד השיקולים לקולא מבחינת סכום הפצוי יש להביא בחשבון שחלק מהכינויים הפוגעניים ביותר בהם עשתה הנתבעת שימוש כלפי התובע, כגון "ערבי מניאק" ו"מחבל", הושמעו על ידה בפורום המצומצם יחסית של הנוכחים בחנות.

...

סיכומו של דבר, התמונה העולה מהראיות שהוצגו לי בנוגע לאירוע בחנות היא, שהתובעת אכן כינתה את התובע בכינויים משפילים וגזעניים לאחר שהתובע הסביר לה בנימוס שלא יוכל לפתוח קופה נוספת.

הפוסט שהעלתה הנתבעת לרשת הפייסבוק, בו קראה באופן אירוני לקוראים "אנחנו נוקיע מהחברה שלנו אנשים גזעניים ותוקפניים!!", וטענה שהתובע "בן המיעוטים" סירב לתת לה שירות "על רקע גזעני בעיקר בגלל המטפחת שעל ראשה", ואף "התנפל עליה ותפס לה את ידה בחוזקה", לא תיאר אפוא את ההתרחשות כפי שארעה, ובמידה רבה "הפך אותו על ראשו". אני קובעת אפוא כי התובעת אכן פרסמה לשון הרע כנגד התובע, שהרי פרסמה דבר שעלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" (סעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע, ואף "לבזות אדם בשל מוצאו" (סעיף 1(4) לחוק), ו"לפגוע במשלח ידו" (סעיף 1(3) לחוק).

הדברים יפים ביתר שאת בשים לב לכך שהגברת תפוצת הפרסום זמינה בימינו למשתמש ברשת האינטרנט ללא השקעת משאבים של ממש, באופן שמסקנה אחרת צפויה לשנות את נקודת האיזון שנקבעה בפסיקה בעניין זה (לרשת החברתית כמעין "כיכר העיר" המודרנית, ולהשלכות מאפייני השימוש בה על מלאכת האיזונים הנדרשים בהליכים לפי חוק איסור לשון הרע, ראו רע"א 1239/19 שאול נ' ניידלי תקשורת בע"מ (8.1.2020)).

נקדים ונציין כי לאחר ששמענו את סיכומי הצדדים בפנינו הגענו למסקנה כי יש לקבל את התביעה בחלקה במובן זה שיש לזכות את התובעת בהפרשי פיצוי פיטורים, על בסיס ההנחה שהתפטרותה של התובעת באה בגדר סעיף 11 א' לחוק פיצוי פיטורים וכן כי יש לפסוק לתובעת פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לחוק איסור לשון הרע שהנו נמוך מן הסכום הנתבע.

עוד אמרה לה דגנית לדבריה – "בקול רם ועם סימני ידיים" כי עליה לעמוד בתור כמו יתר הלקוחות בחנות.

בהקשר זה מצאנו אף להביא מלשון הפרוטוקול לאמור: "ש. מדוע לדעתך התובעת נעלבה?

אשר לתביעה לתשלום הפרשים בגין פיצוי פיטורים הרי שלאור סעיף 11א לחוק פיצוי פיטורים הרי אנו מקבלים רכיב תביעה זה. שכן, שוכנענו כי האטמוספירה התעסוקתית שיצרה הנתבעת ובמיוחד הסרוב של הנתבעת לנקוט בכל הליך שיכול היה לשמור על כבודה של התובעת ממקם את ההתפטרות התובעת בגדר סעיף 11א הנ"ל. בהקשר זה איננו סבורים כי הצעת עבודה חלופית בחנות אחרת היה בה כדי לרפא את הפגם נוכח העובדה שמדובר באותו מעסיק ושעה שסביר להניח שהמידע ביחס לעובד זורם באופן חופשי מסניף לסניף וממנהל למנהל אצל אותו מעסיק.

...

לאור זאת אנו מקבלים את רכיב התביעה שעניינו תשלום הפרשים בגין פיצוי פיטורים בסך של 1,719 ₪.

סוף דבר לאור כל האמור אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת תוך 30 יום מהיום את הסכומים הבאים: פיצוי בסך של 30,000 כפיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע וכן הפרשי פיצוי פיטורים בסך של 1,719 ₪.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת סך של 3,500 ₪ בגין הוצאות משפט.

פגיעה בכבוד האדם וחרותו – על פי הנטען היה מצופה מהנתבעת שמנהלת מקום צבורי לנהוג בכבוד ובהקשבה למגוון הלקוחות הקיימים ולא לנהוג בבוטות כפי שנהגה כלפיה ותוך פגיעה בכבודה; 4.4.

לאחר מכן טענה כי מגיע להם לעקוף את התור ולקבל שירות כפצוי על תקרית קודמת שארעה במסעדה.

אין די בתחושותיה הסובייקטיביות להשפלה ועלבון כדי לבסס עילה מכוח חוק איסור לשון הרע.

ואמנם, התוספת לחוק מונה מספר מקומות הנכללים בהגדרה של מקום צבורי: (1) בית דואר, בנק; (2) בית קולנוע, תיאטרון, אולם מופעים, אצטדיון; (3) גלריה, מוזיאון, ספרייה; (4) מקום במתקן תחבורתי המשמש למכירת כרטיסים לנסיעה בתחבורה ציבורית; לעניין זה, "מיתקן תחבורתי" – כהגדרתו בפקודת התעבורה; (5) אתר הנצחה, אתר לאומי, אתר עתיקות, גן לאומי ושמורת טבע – כהגדרתם בחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998; (6) חנות גדולה כהגדרתה בחוק קידום התחרות בענף המזון, התשע"ד-2014.

...

להלן אעמוד על הטעמים למסקנה זו: ראשית, התובעת בחרה להגיש את תביעתה כנגד קבוצת בנדיקט בע"מ וכנגד המסעדה.

לדיון התייצב מנהל המסעדה, מר גולן ארץ קדושה, אשר הבהיר בדיון כי הגוף שמנהל ומפעיל את המסעדה הוא חברת בוקר טוב הרצליה בע"מ. משכך, והואיל והוגש כתב הגנה בשם "המסעדה", ולדיון התייצב מי מטעם החברה המנהלת, הרי שבנסיבות העניין, אני סבור כי ניתן לברר את התביעה לגופה חרף הפגם בכתב התביעה.

אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 6ה(ב) לחוק שיווי זכויות האישה קובע: "ניתן שירות ציבורי לפי תור, יספק נותן השירות הציבורי את השירות כאמור בלא המתנה בתור לאישה בהיריון, על פי בקשתה, ורשאי נותן השירות הציבורי לדרוש מהאישה הצגת מסמך רפואי להוכחת ההיריון; לעניין זה, "תור" – למעט תור שההמתנה בו היא בכלי רכב או תור שניתן לקבוע בתיאום מראש.

מהתשתית העובדתית ומהראיות שהונחו בפני, לא התרשמתי שנפל פגם בהתנהלות המסעדה ו/או מי מטעמה, וגם לא מצאתי כי הופרה הוראה חוקית כלשהי שיש בה כדי לזכות את התובעת בפיצוי כלשהו, לרבות בגין עוגמת הנפש שלטענתה נגרמה לה. סוף דבר לנוכח האמור לעיל, התביעה נדחית.