פיצוי נזיקי הפרת זכות חוקתית

יפים לעניין זה הדברים שנקבעו על ידי השופטת א' חיות בעיניין עריית חיפה, פסקה 31: "... נוסיף ונאמר כי ועדות אלה עשויות לשאת באחריות נזיקית בגין הפעלה רשלנית של סמכויותיהן, בין אם הרשלנות נובעת ממחדל שחדלו ובין אם היא נובעת מהפעלה רשלנית של שיקול דעת, מהיגד שוא רשלני או מפיקוח לקוי של הועדה המחוזית על פעולותיה של הועדה המקומית (ראו: ע"א 324/82 עריית בני-ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102; עניין קני בתים; ע"א 80/87 זלסקי נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה ראשון-לציון, פ"ד מה(4) 604; עניין עיני). אחריות זו נובעת כאמור מן המעמד המוענק לועדות התיכנון על פי חוק ומן הסמכויות הנתונות להן להתערב בזכותו של האזרח להנות מרכושו כרצונו, לצורך הגשמת מטרות תכנוניות." בע"א 1081/00‏ אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ''ד נט(5) 193, 203-202 (2005) קבע השופט (כתוארו אז) א' ברק כי שלילת זכות השימוע עלולה להחשב כמקימה אחריות בתחום המשפט הפרטי: "מתן הנמקה שגויה ושלילת זכות הטיעון מן האזרח אינם עולים בקנה אחד עם סטנדרד ההיתנהגות הראוי של הרשות. בעניינינו ... כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, היתנהלות סבירה של המשיבים כרשות מינהלית חייבה בנסיבות המקרה מתן זכות טיעון למערערים העלולים להפגע מהחלטתם. נמצא כי במתן ההנמקה השגויה ובשלילת זכות הטיעון פעלו המשיבים כפי שרשות סבירה לא הייתה פועלת באותן נסיבות. התנהלותם היא בבחינת התרשלות. אכן, פעולה בלתי סבירה במישור המנהלי עשויה להוות פעולה רשלנית במשפט הפרטי. לעתים אלה שני צדדיו של אותו מטבע. כך הוא המצב במקרה שלפנינו. מתן נימוקים לא נכונים ואי-מתן זכות טיעון בנסיבות העניין אינם תואמים את כללי המשפט המנהלי. בד בבד הם מהוים – ביחסים בין עובד הציבור לבין האזרח הבא עמו במגע – פעולה רשלנית במסגרת דיני הנזיקין. בגין הפרת הדין המנהלי יחולו התרופות המינהליות. בגין הפרת חובת הזהירות בנזיקין יחולו התרופות האזרחיות, ובילבד שלא יינתנו סעדים סותרים במהותם או כפל פיצוי ... ". ודוק – מקום בו הרשות נימנעה מלהפעיל את שיקול דעתה, כמו בעניינינו, עת לא אפשרה לתובעות את זכות השימוע, בטרם ניתן צו השמוש, ואף לאחר מכן, עת היתעלמה ממכתבה של נאות מזרחי לפיו היא מעוניינת להקים במקרקעין חניון פרטי, נשללת ממנה הגנת חריג שיקול הדעת המנהלי בדיני הנזיקין באשר לצוו שימוש החניה.

בתחום של דיני הנזיקין, אנו מצויים עדיין בד' אמותיה של עוולת המסגרת של רשלנות, ולעיתים בעוולת המסגרת של הפרת חובה חקוקה, גם כאשר מקור הרשלנות הנטענת הוא בהפרה של נורמה מהמשפט המנהלי או בפגיעה בזכות חוקתית.

...

פסיקתא בהודעה לצד שלישי סיכומם של דברים – מאחר שהוצגה לפניי פוליסת ביטוח אחריות ברת תוקף לתקופת הביטוח הרלבנטית ומאחר שטענות הראל באשר לאי כיסוי ביטוחי נדחו, אני מקבל את ההודעה לצד שלישי במלואה.

אני מחייב את הראל לשפות את הנתבעות ולשלם להן את הסכומים הבאים, כדלקמן: אני מחייב אפוא את הראל לשפות את הנתבעות בסכום שנקבע בתיק העיקרי (שהוא בגבולות הכיסוי הביטוחי) בתוספת הוצאות המשפט ושכר הטרחה שנפסקו, אך בניכוי דמי השתתפות עצמית כנקוב בפוליסה.

אני מחייב את הראל בהוצאות משפט לזכות הנתבעות בגובה אגרת בית המשפט בהן נשאו הנתבעות וכן בשכ"ט ב"כ הנתבעות בסך 45,000 ש"ח. מובהר כי זהו חיוב עצמאי שבא להוסיף על הוראת השיפוי בס"ק א' לעיל.

עוד נטען, כי בהתאם לסעיף 24 (א) (1) לחוק, בית הדין נעדר סמכות עניינית לידון בתביעה ביחס לנתבעים 1-3 גם מאחר ומדובר בתביעה נזיקית מובהקת שבמסגרתה עותרת התובעת לקבלת פיצוי נזיקי בגין נזקים ממוניים ולא ממוניים אשר נגרמו לה, לטענתה, בשל היתנהלות הנתבעים; התובעת עותרת לקבלת פיצוי על נזקים רפואיים הצופים פני עבר ועתיד וכן פיצוי בגין עוגמת נפש המוכר בתחום הנזיקין ככאב וסבל; מדובר בסעדים נזיקיים אשר אין לבית הדין סמכות להעניק.

לעניין זהות העילה- מדובר בסכסוך במסגרת יחסי עבודה ובעילה שעניינה הפרת חוזה העבודה ופגיעה בזכות החוקתית לכבוד ופגיעה בחופש העיסוק של התובעת; עניינה של התביעה הנו, בין היתר, בהפרה ברורה של עיקרון תום הלב במסגרת יחסי עבודה, תוך מסכת קשה של היתעמרות שנועדה לפגוע בתובעת במקור פרנסתה; היריבות בין התובעת לנתבעים 2 ו-3 היא אשר הקימה את עילת התביעה.

...

סוף דבר הבקשה לסילוק התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3- מתקבלת.

בנסיבות העניין, הננו מורים על מחיקת התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3.

הבקשה לסילוק התביעה כנגד הנתבע 1- נדחית.

"בשנים האחרונות הולכת ומסתמנת מגמה של הרחבת האחריות הנזיקית של הרשות המנהלית. בד בבד ההבחנה בין עילת התביעה המנהלית לעילה הנזיקית הולכת ומיטשטשת. לצד הרחבת האחריות הנזיקית של הרשות הציבורית אנו עדים להזנת דיני הנזיקין בנורמות של המשפט הצבורי. אמירות התומכות בכך שהפרה של זכויות חוקתיות תקים זכות תביעה בנזיקין וסעד של פיצוי נשמעו לראשונה בספרות. לאחרונה התגלו בפסיקה ניצנים להכרה בעילה של הפרת זכויות חוקתיות כעילה המקימה זכות תביעה לסעד של פיצוי בנזיקין" (אור קרסין "הדוקטרינה של פיצויים עונשיים במשפט הישראלי – בחינה מחודשת" מחקרי משפט כט 571, 628 (התשע"ד) (הדגשה הוספה – י"ע).

...

מנגד, אני סבור כי גישתו של חברי מעודדת תביעות מינהליות טהורות במסווה של תביעות כספיות.

העולה מהמקובץ הוא, לשיטתי, שדין תביעתו של המבקש היה להיות מסולקת ללא בירור הטענות כלפי אופן התנהלות המשטרה, האם דבקה בהתנהלות זו התרשלות כלשהי, אם לאו.

כחברי, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, גם אני סבור שיש חשיבות להכיר באפשרות לצעוד, במקרה המתאים, גם במסלול של תביעה אזרחית כאשר מעשי הרשות מהווים עוולה כלפי האזרח, ולעיתים החשש מפני תוצאה כספית שתהיה לאי-תקינות של המינהל, יוצר אפקט הרתעה אפקטיבי שבכוחו לתרום למינהל תקין, בצד פיצוי נאות של הנפגע (לאמיתו של דבר, אף חברי, השופט עמית, אינו שולל לחלוטין אפשרות זו).

המאמר היתמקד במצבים שבהם תביעת הפיצויים מכוונת נגד השילטון, עם זאת פרופ' ברק הסבירה "כי יש לו זיקה לסוגיה של אחריות בנזיקין בגין הפרה של זכויות אדם גם במערכות יחסים פרטיות". לאחר הדיון העקרוני בשאלת האחריות החוקתית, נבחנה מידת פתיחותה של הפסיקה לרעיון של תביעות פיצויים חוקתיות ובחינה זו, ציינה פרופ' ברק ארז, גילתה "נכונות של בימ"ש העליון לשקול את הרעיון, תוך המנעות מהכרעות בעלות משמעות תקדימית". פרופ' ברק ארז העירה בסוף המאמר כי הפער בין דלות הפסיקה בבימ"ש העליון לבין ההתייחסות החוזרת ונשנית לעניין בפסיקתן של ערכאות אחרות "הוא פרי העובדה, שתביעות פיצויים חוקתיות כימעט אינן מגיעות לבימ"ש העליון. מצב דברים זה אינו רצוי, משום שהוא תורם לאי בהירות משפטית בתחום שיש לו חשיבות מעשית וחינוכית כאחת. על כן טוב יעשה בימ"ש העליון, אם יבהיר את עמדתו העקרונית בכל הנוגע לדין החל על תביעות פיצויים שעילתן הפרה של זכויות חוקתיות, גם אם העניין לא יהיה טעון הכרעה במקרה שיידון לפניו, מתוך היתחשבות באופיים הנדיר של ערעורים על פסקי דין בתביעות פיצויים חוקתיות". בשנת 2013 פורסם פסק דינו של בימ"ש העליון בע"א 8489/12 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו) וכבוד השופט עמית מצא להתייחס לסוגיה למרות שלא היה טעון הכרעה במקרה שלפניו כלהלן.

...

הערכים החברתיים החינוכיים אותם מציינת ובצדק פרופ' ברק ארז במאמרה חשובים ביותר, אך ספק אם לנגד עיניה עמדה המערכת העובדתית המסוימת בתיק זה. אשר על כן, התביעה נדחית ובנסיבות העניין ללא צו להוצאות.

כמו כן, נטען כי תכלית הפקודה היא הגנה על זכותו של פושט הרגל לקיום מינימאלי בכבוד, וכי התניית מתן ההפטר בקיזוז כספי פיצויים בשל ניזקי גוף עומדת בסתירה עם תכלית זו. אשר לטענת המערערת כי פיצוי הנובע מהסכם פשרה מהוה תשלום "חוזי" ולא פיצוי נזיקי, ולפיכך הוא אינו ניכנס בגדרי הילכת ידידיה, טוענים פושטי הרגל כי הילכת ידידיה עצמה עסקה בכספי פיצויים מעין אלה.

חשיפה זו טומנת בחובה, מטבע הדברים, פגיעה בפרטיות החייב, ואולם, משהדבר נעשה מיוזמתו, לבקשתו ובהסכמתו, אין לראות בכך משום הפרה של הזכות החוקתית לפרטיות.

הזכות החוקתית לפרטיות מוגשמת דרך הסדרים ספציפיים בחקיקה, דוגמאת חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, וכן דרך פרשנות הסדרים חקיקתיים שונים על רקע זכות זו. את ההסדר הקבוע בסעיף 21 לפקודת הנזיקין – כמו הסדרים חקיקתיים אחרים אשר נולדו טרם שבא לעולם חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו – יש לפרש ברוח זכויות היסוד והוראות חוקי היסוד (ראו: בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל (6.4.1995); ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, בפיסקה 62 (14.5.2012); בג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים, נח(4) 842, 848 (10.5.2004)).

...

למסקנה לפיה יש להבחין בין זכות התביעה לפירות התביעה בתביעת הנזיקין של החייב הניזוק הגיע בית משפט זה גם בעניין פילוסוף.

לנוכח כל האמור, פרשנות ראויה של סעיף 21 לפקודת הנזיקין מחייבת את המסקנה כי במקרה שהעוולה גרמה לפושט הרגל נזקי ממון לנכסיו (בהם כושר השתכרותו) לצד נזקים אישיים, יש להפריד בין הזכות להגיש ולנהל את התביעה – אשר נותרת בידי פושט הרגל, ובידיו בלבד – לבין הזכות ליהנות מפירות התביעה ולהכלילם בקופת הכינוס, אשר מוקנית לנאמן (ובאופן עקיף גם לנושי פושט הרגל).

ואולם, אני סבור כי האירוע הנזיקי ונזקי הגוף שנגרמו לפושט הרגל בעקבותיו הם יוצאי דופן במובן זה שאין לנאמן אינטרס לגיטימי לקבל מידע מפורט אודותיהם.