פיצוי נדיר לנאשם שזוכה בעבירות מין

שירות המבחן התרשם כי תחושת ההשתייכות משמעותית לו מאד, ומהווה פיצוי על הרגשתו בתחומים אחרים שבהם אינו חש מיצוי עצמי.

בע"פ 2513/96, 3467 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682 (1996), קיבל בית המשפט העליון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שלא להרשיע את המערער ולהסתפק במבחן בלבד, וקבע כי: "שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם יורשע בעבירות שיוחסו לו, זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת הנאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן". בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 341 (1997) קבעה כב' השופטת ד' דורנר, כי האפשרות להמנע מהרשעה הנה בבחינת חריג נדיר בו ייעשה שימוש אך ורק בהתקיים שני גורמים מצטברים: כאשר ההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, וכאשר "סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים" (ראה גם: ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869 (2004); ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685 (2000)).

יצויין, כי כאשר המדובר בעבירות מין, אזי אף אם הנאשם קטין, שבעניינו מקבלת מערכת השיקולים בעניין ההרשעה דגשים שונים לטובת אי-הרשעה, אין מקום להמנע מהרשעתו, שכן חומרת העבירות והעדפת השיקולים הציבוריים של הרתעה, מניעה וגמול הם השיקולים המרכזיים המטים את הכף לעבר הרשעה על פני השיקול השיקומי, אף כי גם שיקול זה הנו מעניינו של הציבור (ע"פ 2502/06 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3) 141 (2006) והאזכורים שם).

נוסיף ונאמר, כי על הנאשם, בהיותו שייך למיגזר החרדי, לדעת ידוע היטב, כי המעשים שביצע אסורים אף על פי הגישה ההלכתית, לבד מהאיסור הפלילי והמוסרי, ולפיכך, אף אם נציין לזכותו את התנדבותו במסגרת "עזר מציון", אין להמנע מלגנותו על ביצוע המעשים, ועליו לשאת בעונש על כך. נוסיף, כי במסגרת שיקולינו לעונשו של הנאשם רואים אנו ערך חשוב בהרתעת הנאשם ואחרים מלבצע מעשים מגונים במי שנתונים לחסדם ולאחריותם, כפי שנתון היה המתלונן לאחריותו של הנאשם, לבל יהינו לעשות מעשים דומים בכל מסגרת שהיא, גם אם המדובר במסגרת מעשה התנדבות ראוי לציון כהשתתפות בקייטנת "עזר מציון" או במעשי היתנדבות אחרים.

...

איננו מקבלים את גישתו של ב"כ הנאשם בניסיונו לתלות את ביצוע המעשים של הנאשם במתלונן בכך שלא קיבל הדרכה מתאימה מעמותת "עזר מציון". הגבול בין הענקת חיבוק וחום לנזקקים לבין ביצוע מעשים מגונים, תחומים היטב וצריכים להיות בידיעתו של כל אחד ואחד.

כך אף דעתנו, אף כי לא נוכל להעתר להמלצת שירות המבחן לעניין העונש, אשר נראה לנו כמקל במיוחד עם הנאשם ואינו ראוי בנסיבות העניין.

לאחר שנתנו דעתנו לטענות ב"כ הצדדים, לנסיבותיו האישיות של הנאשם המפורטות בתסקיר של שירות המבחן, לרבות חרטתו הנראית לנו ככנה ואמיתית, הננו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: שישה (6) חודשים של מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות.

שם נאמר בין היתר "אין לשלול לחלוטין את השמוש בחוק הפלילי כמכשיר לקידום השינוי, אולם הוא צריך להיות מכשיר אחרון, שנעשה בו שימוש באופן מינימלי, תוך הגדרה זהירה מאוד של הטרדה מינית...". כן ראה במאמרה של אורית קמיר, "החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית – איפה אנחנו במלאת לו עשור?" בפרק שכותרתו "אמצעי שאינו משרת את מטרתו כהלכה: פתיחת שלושת מסלולי התביעה הובילה לבלבול ולהפניית יתר לאפיק הפלילי ושם בעמ' 69 נאמר "כוונת החוק הייתה לעודד נשים להתלונן על הטרדות מיניות במקומות העבודה, לפתוח בהליכי פיצויים אזרחיים, ורק במקרים חמורים במיוחד – להגיש תלונות פליליות". כתב האישום והמענה לו כתב האישום מייחס לנאשם הטרדה מינית - עבירה לפי סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח - 1998 (להלן: "החוק").

הנאשם הכחיש כי נהג להעיר בתדירות למתלוננת בקשר עם לבושה ושערה, לטענתו לעיתים נדירות החמיא בקשר ללבושה, ומעולם לא הערות בעלות אופי מיני, וגם אלה הנטענות כלפיו לא נושאות אופי מיני ואין בתוכנן להוות עבירה.

לא נותר כל ספק בעיני כי לא הייתה הטרדה מינית, וכאמור בפתח הדברים אני מזכה את הנאשם מעבירה של הטרדה מינית.

...

הדר מסרה בהודעתה במשטרה כי "אחרי שעה של שיחה" (ת/7 שו' 5-4) סיפרה לה המתלוננת ש"הבוס שלה אטיאס נדמה לי, מטריד אותי, באופן מילולי, אמרה שזה התחיל ממחמאות שנראו לי לא לעניין באופן אישי, נראה לי חודרני יותר מאיזה יופי את נראית היום, ושרמז לה רמיזות תישארי אצלי בחדר בטון שהוא אחר ושלפעמים גם היה לא נחמד כלפיה מילולית" (ת/7 שו' 12-7) (ההדגשה שלי ש.ש).

בהינתן האמור, ועל רקע בחינת הראיות עולה כי האפשרות לפיה המתלוננת שהייתה בלחץ גדול סמוך לפני קבלת החלטה באשר להמשך עבודתה, חששה שתעבור להחליף את חגית באופן זמני ולאחר מכן היא עלולה למצוא עצמה ללא עבודה - השתמשה בהגשת התלונה כדי "לשמור" על עצמה ולבסס את מקומה בנמל ובהמשך באמצעות הגשת תלונתה הכבושה למשטרה - מביא למסקנה הגיונית כי מדובר במניע אפשרי, מניע מתקבל על הדעת שיכול לשמש הסבר להגשת התלונה על ידי המתלוננת ולערער עוד יותר את גרסתה.

על פניו, וגם בבחינת התנהגות הנאשם על רקע מערכת היחסים האישית הקרובה בינו ובין המתלוננת, נמצא כי זו חרגה ורחקה מגבולות מרות, לא נמצא ניצול מרות, ההיפך, התרשמותי ממכלול הראיות שבאו לפני, כי הנאשם נהג בכבוד ובהערכה רבה כלפי המתלוננת הן מהבחינה המקצועית והן כאדם ואישה.

ההליכים הקודמים ביום 19.6.2018 ניתן פסק דין של בית המשפט המחוזי באר שבע בתפ"ח 23362-03-13 (השופטים ר' יפה-כ"ץ – נשיאה, א' ואגו וי' צלקובניק – ס"נ) שהרשיע את העורר בשורה ארוכה של עבירות, אשר בוצעו בבתו (להלן: המתלוננת) בהיותה בגילאים 17-8, כדלקמן: עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע, לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיפים 347(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיפים 347(ב) ו-345(א)(1) לחוק העונשין ולפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיפים 348(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין; תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין (ריבוי עבירות); תקיפת קטין או חסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין; וכן איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

בגין מעשים אלו השית בית משפט קמא על העורר 24 שנות מאסר בפועל ומאסר על תנאי וכן חייבו בתשלום פיצויים למתלוננת בסך של 100,000 ₪.

סמכותה של הערכאה הדיונית להכריע בכל בקשה שבאה בגדריו של סעיף 74(ב) לחסד"פ, לרבות בקשה המוגשת אחרי מתן גזר הדין, איננה שונה איפוא מסמכויות אחרות הקשורות לניהול ההליך הפלילי שלפניה; ועניין הקשור לניהול ההליך יכול שיתעורר לא רק במהלכו, אלא, אם כי לעתים נדירות יותר, גם לאחר סיומו.

בהתאמה לכך, זכות הנאשם, שנימצא חייב בדינו, להליך הוגן של ערעור – בדומה לזכותו להליך הוגן של משפט חוזר – מכילה בתוכה את זכותו לקבלת ראיות אשר עשויות לתמוך בטענות העירעור שלו ושניתן יהיה להגישן במסגרת העירעור: זאת, בהתאם לסעיף 211 לחסד״פ וההלכות שפירשוהו (ראו ע"פ 334/86 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 857, 871 (1990); ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 297 (1997) (להלן: עניין פופר); וכן ע"פ 5933/11 איטל נ' מדינת ישראל, עמ' 53 (26.6.2014)).

...

בדיון בבקשת המסמכים אשר נערך לפני בית משפט קמא, טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות.

יחד עם כך, סבורני כי מדובר ברעיון מרחיק לכת שאיננו מהווה חלק מהדין המצוי.

אציין, במאמר מוסגר, כי אני כשלעצמי לא שוכנעתי שיהא זה נכון לאמץ רעיון זה בגדרם של סדרי הדין הפלילי הנהוגים בישראל.

ברצוני לשוב ולהדגיש כי ראיות אלו אינן בגדר "חומר חקירה" כמשמעו בסעיף 74 לחסד"פ. סוף דבר: בכפוף להתחייבות המשיבה שרשמתי לפניי, אני דוחה את הערר.

יישום הכללים האמורים על נסיבות המקרה הביאני לכלל מסקנה כי המערערים אינם זכאים לפצוי אף לפי חלופה זו: אופי וטיב הזיכוי; בהקשר זה הדגיש בית המשפט המחוזי כי הזיכוי לא נבע בשל אי מתן אמון בעדותה של המתלוננת או בשל מחדלי חקירה אלא בשל העובדה כי לא היתקיימו אותן נסיבות המאפשרות ביסוס הרשעה בעבירת מין על יסוד עדותה היחידה של נפגעת העבירה.

זהו נטל שכמעט לא ניתן להרימו ורק לעיתים נדירות יזכה נאשם לפצוי בעילה זו (ראו ע"פ 5097/10 הנ"ל פסקה 16).

משמע, הזיכוי מעבירת האיומים לא היה מחמת ספק, מחמת פגם טכני כלשהוא, העדר עדות או כיוצא באלה אלא מחמת שלא הוכח היסוד המרכזי מבין יסודות העבירה "יסוד האיום". בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373 (1989) מבהיר בית המשפט כי יסוד האיום, היסוד העובדתי בעבירה, ייבחן על פי מבחן אובייקטיבי, דהיינו האם אדם סביר יעריך כי בדברי הנאשם היה משום דברי איום, כלומר היה בהם דברים שנועדו להפחיד או להקניט את המאוים (שם עמ' 379).

...

המערער הגיש בקשה להקלת תנאי מעצר הבית ובהחלטה מיום 29.4.08 נעתר בית המשפט לבקשה והורה כי מעצר הבית שנקבע בהחלטה מיום 13.3.08 יהיה מעצר בית חלקי בין השעות 2000 עד 0600.

סבורני כי כל בר דעת צריך להזדעק ולשאול עצמו כיצד אירוע כזה, גם אם היה בלתי ראוי וכלל אמירות ומעשים פוגעים, הביא לכך שאדם מן היישוב יוגבל באופן כזה או אחר למשך תקופה העולה על 4 שנים.

גם כאשר בוחנים את הכרעת הדין ואת נימוקי בית המשפט לזיכוי מתחייבת המסקנה כי ראוי לזכות את המערער בפיצוי.

לאור כל האמור דעתי היא, כי יש לקבל את הערעור ולחייב את המשיבה לפצות את המערער במלוא סכום הפיצוי המגיע על פי התקנות, בגין ימי המעצר ועבור הוצאות ניהול משפטו.

בית המשפט המחוזי הדגיש כי על מנת שבית המשפט יפסוק פיצוי לנאשם שזוכה במשפטו צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון, זכוי בדין; והשני, כאשר בית המשפט משתכנע באחד מישניים אלה: "שלא היה יסוד להאשמה" ולחלופין ,שקיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בית המשפט המחוזי קבע כי הגם שהמערערים זוכו במשפטם היה יסוד להגשת כתב אישום כנגדם; בית המשפט המחוזי ציין כי בידי המאשימה הייתה תשתית ראייתית לכאורית מספקת לצורך הגשת כתב האישום.

מטבע הדברים היתממשות עילה זו צפויה להיות נדירה.

יישום הכללים האמורים על נסיבות המקרה הביאני לכלל מסקנה כי המערערים אינם זכאים לפצוי אף לפי חלופה זו: אופי וטיב הזיכוי; בהקשר זה הדגיש בית המשפט המחוזי כי הזיכוי לא נבע בשל אי מתן אמון בעדותה של המתלוננת או בשל מחדלי חקירה אלא בשל העובדה כי לא היתקיימו אותן נסיבות המאפשרות ביסוס הרשעה בעבירת מין על יסוד עדותה היחידה של נפגעת העבירה.

...

באשר לאמת המידה הראשונה, לפיה "לא היה יסוד להאשמה"; הודגש בפסיקתו של בית משפט זה כי הערכת התשתית העובדתית הלכאורית תעשה מנקודת המבט של "סיכוי סביר להרשעה": "המבחן הנדרש לקיומה של העילה הראשונה שמכוחה ניתן 'להפעיל' את סעיף 80 לחוק העונשין (דהיינו שמי שזוכה – לא היה יסוד לאשמתו), הוא מבחן 'התובע הסביר' ו'הסיכוי הסביר להרשעה'. בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום... הנה כי כן, על מנת להיכנס לקטגוריה של העילה הראשונה המצדיקה פיצוי והחזר הוצאות, יש צורך להוכיח כי כתב האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהו, או שהיסוד להאשמה היה רעוע ביותר... מדובר איפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית ובולטת...

סבורני כי אין ליתן משקל ממשי לטענותיהם של המערערים לעניין מחדלי חקירה שנפלו לטענתם בנסיבות העניין, שכן בהכרעת הדין נקבע כי אין מדובר במחדלי חקירה חמורים ומכל מקום המחדלים הנטענים לא קיפחו את הגנתם של המערערים [ראו והשוו: חוות דעתה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בע"פ 7164/07 אלהוושלה נ' מדינת ישראל (11.8.2008), פסקה 8 והאסמכתאות הנזכרות שם; עוד ראו: פסק דינו של השופט נ' סולברג בע"פ 8447/11 סולימאן נ' מדינת ישראל (24.9.2012), פסקה 23 והאסמכתאות הנזכרות שם].

יישום הכללים האמורים על נסיבות המקרה הביאני לכלל מסקנה כי המערערים אינם זכאים לפיצוי אף לפי חלופה זו: אופי וטיב הזיכוי; בהקשר זה הדגיש בית המשפט המחוזי כי הזיכוי לא נבע בשל אי מתן אמון בעדותה של המתלוננת או בשל מחדלי חקירה אלא בשל העובדה כי לא התקיימו אותן נסיבות המאפשרות ביסוס הרשעה בעבירת מין על יסוד עדותה היחידה של נפגעת העבירה.