פיצוי מרכבת ישראל על ביטול כרטיס חופשי חודשי בזמן שביתה

על פי האמור בהסכם הקבוצי, תקופת ההסכם היא עד ליום 30.6.2015, אולם אם לא תנתן הודעת ביטול להסכם - יוסיף ויעמוד ההסכם הקבוצי בתוקפו אף לאחר מועד זה. על רקע זה, במהלך חודש יוני 2015, נחתם בין הצדדים סיכום דברים לפיו התחייבו העובדים לשמור על שקט תעשייתי, לא להכריז על סיכסוך עבודה ולא לבצע כל שבושם בעבודה השוטפת של החברה, וזאת עד ליום 16.9.2015, ו"בתנאי שההנהלה לא תיפגע בעובדים" (ראו את תוספת הדברים בכתב יד בסיפא להסכם – מצורף כנספח 6 לכתב התשובה).

על מנת לתחום את גדרי המחלוקת, חשוב לציין, כי כעולה מבקשת האישור, אף שהסעד המבוקש הוא רחב, הרי שטענותיו של המבקש מתייחסות לשלושה ארועי שביתה ועיצומים שננקטו ברכבת הקלה: עיצומים שננקטו בחודש מרץ 2014; השביתה הראשונה של נהגי הרכבת מיום 2.8.2015; והשביתה השנייה של נהגי הרכבת בחול המועד סוכות מיום 29.9.2015, אשר בעקבותיה, כנטען בבקשת האישור, נאלץ המבקש לוותר על תכניתו לנסוע ברכבת הקלה באותו יום.

אכן, ביום 13.4.2016, עתר המבקש לצרוף תובע מייצג נוסף המחזיק בכרטיס מסוג חופשי חודשי, אך לא עתר לתיקון הבקשה ולא הוסיף כל טיעון עובדתי או אחר אודות תנאי הכרטיס והמחוייבות החוזית שהוא יוצר.

בנוסף, בהמשך פסק דינו של בית המשפט המחוזי צויין כי "ברכשו כרטיס נסיעה, קבל על עצמו כל אחד מהנוסעים את הוראות הנוהל, ובכלל זה את ההוראה ביחס לפצוי בגין איחור של הרכבת". בפסק הדין הנוסף שניתן בעיניין שגית פן בבית המשפט המחוזי, אשר נתן תוקף להסדר הפשרה שנחתם בין הצדדים (ת"א 1694/07, מיום 22.3.2015), צוין, כי הקבוצה עליה חל הסכם הפשרה הנה "כל מי שנסע ברכבת ביום 30.4.2007 בסמוך לשעה שמונה בבוקר, כאשר תנועת הרכבות נפסקה למשך כשעה כתוצאה מאספות ההסברה של ועד עובדי הרכבת". דומה, כי מתייתר הצורך לומר, כי הנסיבות שנידונו בעיניין שגית פן שונות בתכלית מאלו מכוחן מבוקש לטעון לעילה כאן.

בטרם אחתום את הדיון בפרק החוזי, אעמוד על טענות המבקש המתבססות על הליכים משפטיים אחרים אליהם הפנה במסגרת טיעוניו בהקשר זה. ההליך הראשון אליו מפנה המבקש, הנו פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון בעיניין שגית פן (ע"א 9494/08), אשר קבע כי נוהל הפצוי הקבוע ברכבת ישראל איננו הסדר פיצוי ממצה והחזיר את הדיון בתיק לבית המשפט קמא.

...

המסקנה העולה מהמקובץ, הינה כי לא נמצאה תשתית ראייתית ומשפטית מספקת לביסוס טענת המבקש בדבר קיומה של עוולת הרשלנות כלפי המשיבה, ולא נראים סיכויים סבירים כי הטענה תוכרע לטובת הקבוצה.

ממילא גם אין בסיס לעילת תביעה אישית מצד המבקש בגין עילה זו. סוף דבר סיכומו של דבר, דין בקשת האישור להידחות, על שום שלא עלה בידי המבקש לשכנע בדרגת הסבירות הדרושה, כי בידיו עילת תביעה אישית כנגד המשיבה, או כי קיימות שאלות מהותיות של עובדה ומשפט משותפות, אשר יש אפשרות סבירה שתוכרענה לטובת הקבוצה.

הבקשה לאישור תובענה כייצוגית נדחית אפוא.

בימים או בשעות שבהם מופסקת תנועת הרכבת, בשל שביתה, תקלה, עבודות תיחזוקה או כל סיבה אחרת, נמנעת ממחזיקי הכרטיס התקופתי האפשרות לנסוע בה והם אינם מפוצים על כך. המבקש רכש כרטיס ,חופשי-חודשי' לחודש פברואר 2012, ובאותו חודש הושבתה תנועת הרכבות למשך ארבעה ימים.

הנוהל מעניק למי שרכשו כרטיסים כאלה פיצוי של כרטיס חד-פעמי או חלק מכרטיסייה במקרים של ביטול נסיעת הרכבת, ובגין איחור הם זכאים לכרטיס נסיעה נוסף (אם הגיעה הרכבת באיחור של יותר מחצי שעה) או לשניים (אם עלה האיחור על שעה).

עניין נוסף, שעודו תלוי ועומד ואשר השפיע על הסדר ההסתלקות בפרשת דיין-לוי, הוא ת"צ (מחוזי ת"א) 1196/07 גבאי נ' רכבת ישראל בע"מ. בהחלטה בבקשה לסילוק על הסף שם (פורסם באר"ש, 09.11.2010) קבעה כבוד השופטת מיכל אגמון-גונן כי לפי שהמחזיקים בכרטיס חודשי הם בלאו הכֵי בעלי הזכות להשתמש בקוו הרכבת ללא הגבלה במהלך החודש, מבחינתם אין בקבלת כרטיס חינם על-פי נוהל הפצוי משום פיצוי על איחור בהגעת הרכבת.

...

על-כן נראה לי כי הסדר הבא לפצות בגין השבתות כאלה, המוציא מתחולתו את המקרים שבהם מעשיהם המכוונים של העובדים גרמו להפסקת התנועה, הוא הדרך הראויה וההוגנת לסיום ההליך בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה.

אני סבורה כי היקפו הכספי של הסדר הפשרה, התקופה העתידית שלה הוא נוגע, מספרם הרב של החברים בקבוצה והטרחה שטרחו המבקש ופרקליטיו, אגב הסתייעות בנציג משרד התחבורה, הם פרמטרים אשר מצדיקים פסיקת גמול ושכר טרחה שתביא לידי ביטוי את כולם.

לפיכך אני מורה לרכבת לשלם למבקש גמול בסך 10,000 ₪, ולפרקליטים המייצגים – שכר טרחה בסך 90,000 ₪, בצירוף מס ערך מוסף.

להשלמת התמונה לציין, כי עד לא מזמן, נקבעו מחירי הכרטיסים השונים בצו פקוח על מחירי מצרכים ושירותים (דמי נסיעה ברכבת וברכבל), התשס"ח-2008, ובהתאם להוראות צו פקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירי נסיעה בקוי השרות באוטובוס ומחירי נסיעה ברכבות מקומיות), התשס"ג-2003 שהסדירו השתייכות הישובים השונים למטרופולינים לעניין קביעת דמי הנסיעה (ממש לאחרונה בוטלו צוים אלה, ראו: ק"ת 10137 (2.5.2022)).

נוסעים אלו היו יכולים לבחור בין טעינת הסדר נסיעה זהה שיעמוד בתוקף לשבועיים, הנחה של חצי מחיר ברכישת חוזה עתידי חדש וזהה, הנחה בגובה 50% משעור מחיר החוזה שלא ניתן לשימוש עקב השבתת הרכבת ברכישת כרטיס תקופתי עתידי שונה, או טעינת חוזה ערך צבור בכרטיס רב קו "עם יתרה בשיעור של רבע ממחיר חוזה חופשי חודש מרץ שרכשו בעבר" (שם).

לטענתה הסדרי הנסיעה ברכבת מוכתבים לרכבת ישראל על ידי משרד התחבורה ומחירי הנסיעה מסובסדים על ידי הממשלה ובהתאם למדיניותה.

נקודת המוצא לדיון בעיניין זה היא שבכל הקשור לקביעת מחירי כרטיסי הנסיעה והסדרי הנסיעה ברכבת ישראל, החלטה על השבתת הרכבת או קיומה של מדיניות הפצוי בגין השבתת תנועת הרכבות בתקופת הקורונה ומהי אותה מדיניות, כמו גם אופן היתנהלות רכבת ישראל – כל אלה הוכתבו על ידי משרד התחבורה.

...

אני סבורה כי אין מקום לדון בעילות של עשיית עושר ולא במשפט כשהרכבת אך מיישמת את הוראות הממשלה והרגולטור, בלי שניתן לה שיקול דעת כלשהו בשאלה האם וכיצד ליישם את מדיניות הפיצוי שפורסמה על ידי השר הממונה, וכאמור, רכבת ישראל מחויבת מכח הדין לפעול בעניינים אלה בהתאם להוראות השר.

לסיכום לאור המסקנה שהובאה בהחלטה דנא, כי ניהול הליך ייצוגי אינו הדרך היעילה וההוגנת לבירור טענות המבקשים וכי נכון היה לפנות להליך המתאים חלף הגשת הליך זה, מתייתר הצורך לדון בטענות הרבות שהעלו הצדדים להליך זה. מכיוון שמסקנתי היא כי לבית משפט זה לא מסורה הסמכות לדון לגופה בשאלת הפיצוי לקבוצה הנטענת לאחר שמשרד התחבורה קבע את מדיניות הפיצוי, והורה כיצד ליישם אותה, הרי שבירור הטענות האחרות של המבקשים יוותר להליך מתאים, אם יוגש.

בכפוף לאמור לעיל, אני דוחה את בקשת האישור.

בסיכומיו מתייחס המבקש גם לטענת המשיבה כי קבלת התביעה תיגרום לקריסתה מבחינה כלכלית, וטוען כי פיצוי במנגנון שהוצע על-ידי המשיבה, שלפיו ינתן זכוי חופשי יומי לחברי הקבוצה כמספר ימי השביתות, לא יהיה השבת כספים בפועל אלא הטבה לקבוצה, שתגרום למשיבה רווח מופחת, ולא נזק שלא תוכל לעמוד בו. טיעוני המשיבה טענות המשיבה בתמצית הן: כי אין יריבות בינה לבין הנוסעים בקוי התחבורה בקשר לתשלום עבור כרטיסי הנסיעה המועבר למשרד התחבורה, אשר משלם לה לפי מימוש הנסיעות בפועל בלבד; כי המבקש לא העמיד תשתית ראייתית התומכת בטענותיו וזנח את מרביתן בסיכומיו; כי זכות השביתה היא זכות יסוד במשפט הישראלי, ולא הוכרה בפסיקה כמבססת עילה של צדדים שלישיים נגד מעסיק וודאי שלא במסגרת תובענה ייצוגית; כי כרטיס נסיעה מסוג "חופשי חודשי" מאפשר ביצוע מספר נסיעות בלתי מוגבל בתקופה של חודש ימים בהנחה משמעותית, ולכן אף במקרה של שביתה מלאה ביום מסוים בחודש, לא מיתקיים לגביו כישלון תמורה; וכי בקשת האישור אינה עונה לתנאים הקבועים בחוק, לרבות לעניין הומוגניות הקבוצה והצורך לבדוק בנפרד את ניזקו של כל נוסע.

בנוסף טוענת המשיבה כי לא הוכחו נזק וקשר סיבתי, ולמשל כי אילו היה המבקש יודע אודות השביתות לא היה רוכש את הכרטיס, ואף הוכח ההיפך משעה שהמשיך לרכוש את הכרטיס חופשי חודשי כימעט במהלך חודש בחודשו על אף השביתות החוזרות ונישנות לשיטתו, מה שמנתק כל קשר סיבתי כי היה ממשיך לרכוש את הכרטיס בכל מקרה.

המבקש טוען, כי בין המשיבה לבין רוכשי כרטיסי הנסיעה מראש ובהנחה כמוגדר בבקשת האישור קיים חוזה (אשר הוא טוען בכלליות כי הוא "מעין חוזה אחיד"), וכי ביטול נסיעות מסוימות ואיחורים במהלך ימי השביתות מהוים הפרה מסוג כישלון תמורה המזכה בהשבה.

וכפי שניסח כב' השופט ניל הנדל בעא 9494/08 שגית פן (בן מרגי) נ' רכבת ישראל עמ' 10 (נבו 27.06.13): "בקטגוריית "סוגי הכרטיסים" בהם החזיק כל אחד מהנוסעים, ניתן למנות כרטיס לשימוש חד פעמי, מחזיקי כרטיס חודשי-חופשי, חודשי-שבועי, בעלי הנחות למיניהם, ואף חיילים שהשתמשו בשרותי הרכבת חינם.

...

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני קובעת כי לא הוכח במידת הסבירות הנדרשת כי קיימת עילת תביעה למבקש, בהעדר בסיס עובדתי ומשפטי לטענותיו לפי העניין.

בנוסף לא שוכנעתי כי התובענה מעוררת שאלות מהותיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ולא שוכנעתי שתובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין.

משכך, הבקשה לאישור ניהול התובענה כייצוגית נדחית.

בתגובה לכך, שלח המבקש מכתב למשיבה ובו הודיע כי חברת ASK ביטלה את ההיתקשרות עמו וכי הוא מבקש לסיים את ההיתקשרות עם המשיבה ולממש את האופציות (נספח 5 לתגובה).

בהתאם לדין ולהלכה הפסוקה, לבתי המשפט ובכללם בתי הדין לעבודה, הסמכות לתת סעד זמני גם מקום שאין סמכות עניינית, כל עוד לא נקבע שקיימת ערכאה משפטית אחרת בעלת סמכות ייחודית (ע"ב (תל אביב-יפו) 3235-08 תרצא ברוידא נ' דוד ויסמן (4.6.08) ; בש"א (תל אביב-יפו) 3863-09 עבדולכרים קאדי ואח' נ' רכבת ישראל (8.9.09); רע"א 848-06 אשר קולגר נ' יהודה קוגלר (7.2.06)).

בהתאם לנפסק בעיניין כותה (ע"ע (ארצי) 15868-04-18 גבריאל כותה נ' מדינת ישראל (7.4.21) (להלן – עניין כותה), בית הדין רשאי לפסוק פיצוי גם למי שאינו מוכר כעובד.

המבקש לא קיבל תגמול עבור עבודתו והעובדה כי המדובר בחוקר ואקדמאי בתעשיית ההייטק, אינה נותנת "כרטיס יציאה אוטומאטי" מזכויות קוגנטיות, בפרט מקום שבו המבקש "נטע זר" בתעשיית ההייטק ואינו שייך לה או מרויח כמו יתר העובדים.

בשונה מעובד התלוי לפרנסתו בתמורה שמשולמת ממעסיקו והוא אינו רשאי לוותר שכר המינימום בהיותו חלק ממשפט העבודה המגן, הרי שהמבקש לא קיבל כלל תמורה במשך כל תקופת התקשרותו וזאת כפי שהעיד, בשל רצונו ותקוותו כי האופציות שניתנו לו "יהיו שוות יום אחד משהו". בנגוד לטענת המבקש שוכנענו כי הוא הבין היטב מה המשמעות של היתקשרות זו והתמורה שניתנה לו לרבות אי תשלום שכר חודשי ואף קיווה למקסם את הרווח שלו בדרך תשלום זו וכפי שהעיד מר אייזן: "הלקוח שלך רשאי היום לממש את האופציות שלו שלהבנתי ולאמונתי הלאה יהיו שוות מיליוני דולרים בעתיד" (פרוטוקול, עמ' 62 ש' 9 – 11).

כנזכר לעיל, המבקש היתקשר בהסכם הייעוץ מרצונו החופשי, בדומה להתקשרותו עם חברות נוספות ועם חברת ASK עימה ביקש להיתקשר ולשם כך הגיש הליך זה. איננו סבורים כי המדובר בעובד מוחלש הזקוק להגנות של משפט העבודה כי אם בעובד אשר ידע היטב על מה הוא חותם ומה הוא מקבל בתמורה, תמורת התחייבותו שלא להתחרות במשיבה.

...

לטענת המבקש, לבית הדין סמכות עניינית לדון בבקשה מהטעמים שיפורטו להלן: שאלת קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים דינה להתברר במסגרת ההליך העיקרי והיא בעלת משמעות משנית בשלב זה. הואיל ולבית הדין הסמכות העניינית לדון בתביעה העיקרית שתוגש כנגד המשיבה, הרי שסמכות זו משתרעת גם על הבקשה למתן סעד זמני.

לא שוכנענו כי מתקיימת התכלית שלשמה ניתנה הגנה על חופש העיסוק של העובד וזאת בשל העובדה שהגנה זו מבוססת, בין היתר, על חוסר השוויון בין המעסיק לעובד – אשר הינו הצד החלש כאשר הגבלה על זכותו לעבור ממקום אחד למשנהו עשויה לפגוע בזכות להגשמה עצמית (ראו בהרחבה ע"ע (ארצי) 164/99‏ פרומר וצ'ק פוינט נ' רדגארד בע"מ (4.6.99), (להלן – עניין צ'ק פוינט); ע"א 6601-96 AES System Inc.

אשר לטענות הנוגעות למאזן הנוחות – הרי שלא מצאנו מקום להידרש אליהן שכן ההלכה הפסוקה קובעת כי יש לברר תחילה את קיומה של זכות לכאורה בטרם דיון במאזן הנוחות בשאלת מתן סעד זמני (ראו בר"ע (ארצי) 55088-08-16 מדינת ישראל נ' בנימין זילברשטרום (28.9.2016)).

סיכומו של דבר על יסוד כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.