פיצוי מחברת שילוח בגין אובדן משלוח

"משלוחי הנתבעת עוברים סריקות פיזיות בכל שלב שהם עוברים. סריקה פיזית אחרונה של המשלוח היא בתחנה באיטליה, תחנה ראשית, טרם העמסה למשאית... אני רוצה להבהיר ברגע שיש העמסה למשאית המשלוח אמור להיסרק מה שמחדד שבמקרה דנן האובדן ככל הנראה טרם העמסתו למשאית" (עמוד 7 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.2019 שורות 27-32 ועומד 8 שורות 1-5) כבר עתה יצוין, כי על פי הוראות האמנה, מוגבלת אחריותם של המוביל האוירי, או אחד מסוכני המוביל, כהגדרתם באמנה – בגין אובדן מטען שארע במהלך תובלה אוירית.

זוהי לשונו: "גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22 לא יחולו אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה או ממחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו, שנעשו בכוונה לגרום נזק או מתוך לא-איכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיים." לטענת הנתבעת, עסקינן בחברת שילוח שמתייחסת לכל מיסמך, באשר הוא, ברמה גבוהה ואין הנתבעת אמונה על מתן שירות מיוחד עבור מסמכים רגישים.

לפיכך, הורה על פצויי השבה לטובת התובע ובנוסף, הואיל והנתבעת העידה כי הציעה לתובע פיצוי נוסף על הנזק שניגרם עם אבדן החבילה, יש להעניק תוקף להצעה זאת כחלק מפיצויי ההפרה ותו לא. לא מצאתי להשית 'אשם תורם' לפתחו של התובע זאת נוכח העובדה, כי בדבר דואר עסקינן והיה על הנתבעות לדאוג למשלוח דבר הדואר ככל שקבלו תמורה לעשות כן. איני מקבלת את טענת הנתבעת כי התובע שגה בבחירת "מוביל" לצורך שנוע של מעטפת יקרת ערך וכי היה עליו לברור ולאתר מוביל אחר.

...

הצדדים חזרו על טענותיהם כפי שהופיעו בכתבי הטענות והתקיים דיון נוסף ביום 30.10.19, לבקשתו של התובע, לצורך הגשת פסיקה מתאימה וסיכומים בעל פה. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים והראיות שהונחו בפני, שמעתי את הצדדים והתרשמתי מהם באופן ישיר וכן עמדתי על נסיבות התביעה והנזקים הנטענים בה, מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

אני מקבלת את גרסת הנתבעת לפיה ההסכם מהווה גבולות גזרה עבור הפיצוי שניתן להעניק ללקוח במצב של אבדן חבילה ו\או לחילופין דבר דואר.

לפיכך, הורה על פיצויי השבה לטובת התובע ובנוסף, הואיל והנתבעת העידה כי הציעה לתובע פיצוי נוסף על הנזק שנגרם עם אבדן החבילה, יש להעניק תוקף להצעה זאת כחלק מפיצויי ההפרה ותו לא. לא מצאתי להשית 'אשם תורם' לפתחו של התובע זאת נוכח העובדה, כי בדבר דואר עסקינן והיה על הנתבעות לדאוג למשלוח דבר הדואר ככל שקיבלו תמורה לעשות כן. איני מקבלת את טענת הנתבעת כי התובע שגה בבחירת "מוביל" לצורך שינוע של מעטפת יקרת ערך וכי היה עליו לברור ולאתר מוביל אחר.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע החזר בעבור דמי המשלוח בסך של 165 ₪ ופיצוי בסך 100 דולר בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, אגרת בית משפט מלאה, והוצאות בסך 500 ₪.

לטענת התובעת, בחיפה יש לנתבעת סניף מרכזי רחב ידיים, ולא רק "תחנת שירות". ביום 26.12.2022 נעתרתי לבקשת הנתבעת לאפשר לה להגיש תשובה לתגובת התובעת, וביום 28.12.2022 הוגשה תשובת הנתבעת, במסגרתה נטען: המשרדים המצויים בשדרות פלי"ם 7 בחיפה שייכים לחברת DHL Global Forwarding, שהיא חברה אחרת, העוסקת בשילוח ימי, ולכן ממוקמת בסמוך לנמל חיפה, בעוד הנתבעת עוסקת בשילוח אוירי, ולכן ממוקמת בסמוך לנתב"ג. זאת ועוד, התובעת עצמה רשמה בכתב התביעה את כתובתה של הנתבעת בנתב"ג ולכתובת זו הומצא כתב התביעה.

לנתבעת אין כל נוכחות ארגונית פיזית בעיר חיפה, ותחנות השרות המאפשרות ללקוחות לאסוף משלוחי יבוא, אינן שייכות לנתבעת, וממילא התובעת לא קיבלה בתחנות אלה שירות בגין המטענים מושא ההליך.

על מטרותיה של אמנת ורשה (הנוסח הקודם של אמנת מונטראול) בכלל ובעניין הגבלת האחריות בפרט, עמד כב' השופט לוין בע"א 192/83 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' משה נעמת, פ"ד לח (49 57 (1984) (להלן: 'עניין אל על'): 'שעה שיוזמי האמנה באו לקבוע את הכללים המחייבים בנושא ההובלה האוירית, על כל הכרוך בכך, הם ביקשו ליצור איזון בין הרצון להגן על ההובלה האוירית הבינלאומית מחד גיסא לבין הצורך לפצות נוסעים ובעלי מטענים, אשר ייפגעו במהלך ההובלה האוירית, מאידך גיסא.

נקודת המוצא היא, ש"המוביל ישא באחריות לנזק שניגרם במקרה של השמדה, אבדן או היזק של כבודה רשומה או טובין, אם המקרה שגרם לנזק ארע תוך כדי ההובלה האווירית" (סעיף 18 לאמנה).

...

תקנה 7(א) קובעת: "תובענה תוגש לבית המשפט המצוי במחוז שיפוט של מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או במקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים ...". כפי שעמדתי על כך לעיל, התובעת לא הצביעה כי מקום עסקה של הנתבעת הוא באזור השיפוט של בית משפט זה. בנוסף, לגבי האפשרות של הגשת תביעה ב"מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים", מקובלת עליי טענת הנתבעת, כי נוכח טענת התובעת, לפיה: "המטענים נמסרו לנתבעת במפעל התובעת בעכו "כשהמטענים במצב טוב, תקין ושלם" (סעיף 3 סיפא של כתב התביעה), הרי שאין כל אינדיקציה ש"מקום המעשה או המחדל" הנטענים בתביעה אירעו באזור השיפוט של בית משפט זה. נוכח המפורט לעיל עולה, כי בין משפט זה נעדר סמכות מקומית לדוּן בתובענה.

לפיכך, אני נעתרת לבקשה, ומורה על העברת התובענה לבית משפט השלום המוסמך במחוז המרכז.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בקשה זו בסך 1,000 ₪.

הנתבעת היא חברת שילוח אליה פנה התובע באמצעות אורן, אשר טיפלה בסווג הטובין ובדיקת הניירת תוך שהסתייעה באלישר שהיא עמיל מכס.

יש קשר סיבתי בין הזיוף לתפיסת המכולה, הואיל והסיבה הדומינאנטית בגינה נתפסה המכולה היא ההצהרה השקרית בדבר מספר המכונות של פופקורן ונקניקיות שמכיל המשלוח.

התובע עתר להשבת עלויות ששילם בפועל וכן לפצוי בגין אובדן רווח ונזק לא ממוני.

...

בע"א 4232/13 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נ' בלום, 29.1.15, פסקה 38 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית נקבע: "פיצוי בגין נזק לא ממוני על פי סעיף 13 לחוק התרופות נתון לשיקול דעתו של בית המשפט ולא ניתן כדבר שבשגרה, אלא במצבים חריגים בהם מדובר בהפרה בוטה של יחסי אמון או של יחסי תלות, במצבים של זדון, או במצבים של התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד (עניין אגד, בעמ' 835; עניין דלג'ו, פסקה 31)." נסיבות העניין מתאימות לפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני, נוכח המסקנה כי שאול זייף את המסמכים וגרם לתובע חרדה רבה כי יאלץ להתמודד עם הליך פלילי מול המכס וזאת מעבר לאי הנוחות והטרחה הרבה שנגרמה לו בהליך הניסיון לשחרור הטובין ובתחושת האובדן עת השקעתו אבדה.

על כן, לא הוכיח התובע ראש נזק זה. סוף דבר התובע ביקש לייבא טובין מסין ובסיוע ידידו אורן פנה לשאול שעבד מטעם הנתבעת.

על כן, אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 63,748 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה.

אכן, בבואו להעריך את הפצוי בגין אובדן רווחים, על בית המשפט לשקול לצד נתונים עובדתיים גם "הערכות לגבי מציאות שלא היתקיימה, בשל כך שההתקשרות בין הצדדים לא מומשה" (ראו ע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד מב(2) 793, 799 (1988) (להלן: עניין ברנע); כן ראו: ע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בנין ופיתוח (1994) בע"מ, פסקה 7 (3.4.2006)[פורסם בנבו] ; עניין דלג'ו, פסקה 25; שלו ואדר, 449-445).

הוא פירט בתצהירו את ההוצאות של האחסון והשילוח כאמור בסעיף 48 עלות משלוח 2,000 דולר לכל 10 משטחים (כל משטח הכיל 31,000 סכינים ועלות איחסון 19 דולר לחודש לכל משטח.

...

מכאן אקדים ואציין כי אני דוחה את הטענה להפרת התובעת לחובתה להקטין את הנזק, בכך שלא לקחה ושיווקה את הסכינים שכן יוצרו.

כן ישלמו הנתבעים 1, 3 ו- 4 שכ"ט עו"ד והוצאות בסך כולל של 30,000 ₪ .הסכום שנפסק כולל שכ"ט עו"ד על פי התעריך המינימלי בלשכה עורכי הדין, כמצוות תקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי וכן אגרה על פי הסכום שנפסק.

התביעה נגד נתבעת 2 נדחית.

תמצית העובדות וטענות הצדדים המדובר בתביעה שהוגדרה כתביעה כספית לתגמולי ביטוח ופיצויים בגין הפרת חוזה, על סך של כ- 23 מיליון ₪ עקב מה שהוגדר אובדן משלוח קאנביס במשקל ברוטו של 1.6 טון (אובדן מלאי הקאנביס: כ- 15 מיליון ש"ח, עלויות ביטוח והובלה: 177 אש"ח, הפסד הכנסות ורווחים: 2 מיליון ₪, אבדן נתח שוק ומוניטין: 5 מיליון ₪, עלויות איחסון הובלה ותקורה כ- 1.7 מיליון ₪ וכן, ריבית מיוחדת ופיצויים עונשיים).

בתשובות לתגובות מדגישות הנתבעות כולן את ההבדלים ביניהן, כאשר חברת השילוח וממן אינן חברות ביטוח וכאשר לטענתן הוציאו עד כה סכומים גדולים לצורך בדיקת המשלוח, בדיקות שהעלו שהמשלוח תקין.

...

גם לא שוכנעתי שיש להבטיח מראש שכר טרחה של עורכי הדין של המבטחות בסכום של 3 מליון ₪.

בהינתן האמור עד כאן, בשים לב לקשת השיקולים שאמורים ללוות תביעה שהינה בעיקרה תביעה לקבלת תגמולי ביטוח, שהשיקולים לחיוב בערובה בגינה הינם שונים, ואולם בשים לב שקיימת גם תביעה נזיקית, באתי לידי מסקנה שהפקדת הסכום בגובה של מאות אלפי שקלים הוא סביר ואף מקובל בפסיקה לתביעות בהיקף דומה, ולפיכך אני מעמידה את סכום הערובה על סך של 300,000 ₪ (סכום המהווה כ- 1.25% מסכום התביעה).

סוף דבר במכלול האמור לעיל, אני מחייבת את התובעות להפקיד בקופת בית המשפט בתוך 30 יום סך 300,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית לא מוגבלת בזמן, כתנאי להמשך התדיינות בתיק זה. בשולי הדברים, ואולם לא בשולי חשיבותם, יש לקוות שהצדדים כולם יצליחו להידבר ולבחון אפשרויות להקטנת הנזק, בין בהידברות למול משרד הבריאות ובין בדרכים אחרות שתאפשרנה שימוש במטען ולו שימוש חלופי בו, על פניו הדבר נדרש ומתבקש.