פיצוי מחברת ביטוח על עוגמת נפש הנגרמת מהליך סרק

כן נטען כי הנתבעת סייעה בטיפול בנושא, ובצעה פנייה לחברת פלסאון שמכרה את מיכלי ההדחה, וכן לחברת הביטוח שאחראית על המוצר ומטפלת בנזקים מסוג זה. בתאריך 7.02.18 הודיעו התובעים כי הנזילה התחדשה בשלושה מוקדים בסלון דירתם וכי הדבר מדבר בעד עצמו.

הנתבעת נשאה בהוצאות רבות כולל הוצאות ריאליות עבור שכר טירחת עו"ד. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני סבורה כי לתובעים מגיע פיצוי בגין עוגמת נפש לא מבוטלת שנגרמה להם וכי מגיע להם לקבל חזרה את ההוצאות שהוציאו בגין הצורך להגיש ולנהל הליך זה. לא מצאתי כי מדובר בתביעת סרק כפי שטענה הנתבעת.

בקביעת שיעור הפצוי על עוגמת נפש בגין ליקויי בנייה, יש לקחת בחשבון, בין היתר, את טיב הנכס בו נפלו הליקויים, טיב הליקויים, מידת חומרתם, מידת השפעת על חיי היום יום בדירה, היתנהלות הצדדים עובר להליך ובמהלכו, וכן עלות תיקון הליקויים.

...

אני סבורה בנסיבות אלו שיש מקום לפסוק לתובעים פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 12,000 ₪.

בשל כל האמור לעיל אין מקום לשלול מהתובעים הוצאותיהם, ואין מקום גם לקצץ בדרישת שכר הטרחה של ב"כ התובעים, אותה מצאתי סבירה לגמרי ואינה על הצד הגבוה.

לסיכום הנתבעת תשלם לידי ב"כ התובעים סך 750 ₪ בתוספת מע"מ; סך 12,000 ₪ בגין עוגמת נפש; סך 7,090 ₪ בגין הוצאות (ראו הפירוט בסיכומי התובעים), סך 2,299 ₪ וכן סך של 8,775 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. כל הסכומים הנ"ל ישולמו לידי ב"כ התובעים תוך 30 יום מהיום.

גם אם נקבל את גרסת הפניקס לעניין זה, הרי שההלכה הפסוקה התייחסה מפורשות לנסיבות שבהן סוכן מועל בכספים המועברים דרכו מהמבוטח למבטחת, ונקבע כי בשל האנטרס הצרכני ופער הכוחות בין חברת הביטוח למבוטח, יצר המחוקק חזקת שליחות, בגדרה מוטלת על המבטח אחריות למחדלי הסוכן.

באשר לסך של 370 ₪ בגין צלום השיקים; לסך של 5,000 ₪ עבור שכ"ט ששולם לעו"ד בטרם הגשת התביעה; ולסך של 10,000 ₪ בגין עלויות פתיחת תיק הוצל"פ כנגד הנתבע והליכי סרק שנקטה כנגדו בגין פסק דין חלקי - טענות העמותה להוצאות אלה נטענו על ידה, אך לא פורטו כדבעי, לא נתמכו בראיות מתאימות, ועל כן לא הוכחו, ודינם להדחות.

בע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה - נתניה נקבע: "לא ראינו להתערב אף בקביעותיה של השופטת של בית משפט קמא בנוגע לפצוי עבור עוגמת הנפש שנגרמה למערערת. השופטת של בית משפט קמא דחתה את תביעת המערערת בעיניין זה מהטעם שהמערערת היא חברה בע"מ וככלל אין להעניק לחברה פיצויים בראש נזק זה. השופטת בחנה האם נכלל עניינה של המערערת בגדר המקרים בהם יש לחרוג מהכלל האמור וענתה על כך בשלילה לאור הרכב בעלי המניות של המערערת". בא 1235/04 באולינג רמת השרון(3000)בע"מ נ' בלורי בע"מ, קבע השופט ד"ר עמירם בנימיני: "כשלעצמי, הייתי סבור שאין לחברה עילה לתבוע פיצוי בגין עגמת נפש, הרי אין נפש לה. במקרים חריגים, ובתנאי שהוכח כי קיימת זהות מלאה בין החברה לבין בעלי מניותיה, ניתן לפסוק לבעלי החברה פיצוי בגין עגמת נפש שהסבה להם הפרה או עוולה שבוצעה נגד החברה כך ציינה כב' הנשיאה (כתוארה אז)ד' ביניש בעיניין קני בתים הנ"ל, כי ניתן היה לשקול אולי פיצוי לבעלי החברה בגין עגמת נפש, אילו היה מצטרף לתביעה... אין זה המקרה החריג בו ניתן לשקול, אם בכלל, פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש לחברה.

ברי בעיני, כי גם לאחר הילכת אשבל, יש לבחון כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו, ולא ניתן לומר שבכל הליך בו מעורבת קופת גמל, או חברת ביטוח, העניין הנו בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

...

סוף דבר: לאור המקובץ לעיל, נחה דעתי כי שיעור הפרמיה אשר הועבר מהעמותה לסוכן, ולא הגיע לידי הפניקס עומד על סך של 143,016 ₪.

לפיכך, ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובעת סך של 143,016 ₪, בנוסף יישאו בתשלום עבור משה ווינר בסך של 8,527 ₪, ובתשלום סך של 4,830 ₪ עבור עלויות בירור על ידי הסוכן החדש, וכן סך של 5,000 ₪ עבור הזמן שהושקע על ידי עובדי העמותה לבירור החוב.

לא ראיתי לנכון להיעתר לדרישת ב"כ העמותה, לאפשר לו להגיש שומה נפרדת לשומת הוצאות מעודכנת לגבי הוצאותיה של העמותה, לרבות שכ"ט עו"ד. יובהר, בבוא בית המשפט לשקול את עניין ההוצאות ושכ"ט, במסגרת ההליך, בית המשפט מתחשב בכל אשר הובא בפניו.

יתרה מכך, ככל שחברת ביטוח גורסת כי דבק רבב בהתנהלותו של שמאי רכב פלוני, תפעל בעיניינו של אותו שמאי בדרכים המקובלות – אצל המפקח על הביטוח או בועדת המשנה לאתיקה לשמאי רכב במשרד התחבורה (ולמותר לציין שאין בדברים אלה משום חיווי דיעה שלפיה הנתבעת הציגה עילה טובה גם לפניות מעין אלה במקרה הנוכחי.

ההליך מהיר, פשוט וזול יותר, ושם ניתן לפצותם (והם שיפוצו) בגין הוצאותיהם הריאליות, תוך שדומה שזה יהיה אף המקום החריג לפצותם באופן נדיב בגין עוגמת נפש שנגרמה להם.

עם זאת, כאשר מיצוי הזכויות הדיוניות מגיע כדי הארכת ההיתדיינות שלא לצורך: "גם מימוש זכות דיונית צריך להעשות על-פי עיקרון המידתיות, במידה שאינה עולה על הנידרש במכלול הנסיבות (ובהן, בין היתר – סוג ההליך, שווי נשוא ההליך, מיהות בעלי הדין, ...). חריגה ממשית מעיקרון המידתיות עלולה במקרים מסוימים לעלות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ועילה לחיוב בהוצאות, אף לאוצר המדינה, שכן מהלך כאמור גורם לעומס מיותר על מערכת המשפט ולפגיעה באותם מתדיינים המנהלים הליכים לגטמיים והממתינים ליומם בבית המשפט, כשהטיפול בעיניינם משתהה ונדחה נוכח הצורך לעסוק בהליכי סרק. זו המשמעות האמיתית של הביטוי השחוק 'זמנו היקר של בית המשפט', שלאמיתו של דבר הוא זמנו היקר של ציבור המתדיינים ולא של בית המשפט, שאינו אלא נאמנו של ציבור זה, וזמנם של אותם בעלי דין נימסר כפיקדון בידיו ואין הוא רשאי למחול בשמם על השחתתו לשוא." (רע"א 646/14 אשטרום חברת קבלנות בע"מ נ' ניו קופל בע"מ, בפיסקה 9 (8.5.14)).

המדובר בתובע מרשים אך כזה שדרך טעונו רחוקה מלהיות סדורה דיה, וניכר היה כי יתקשה לתעל את זעפו על הפחתת התשלום השרירותית ואת רצונו האיתן לזכות בפצוי מלא לכדי הליך משפטי שאותו יוכל לנהל לבדו נגד חברת הביטוח בבית המשפט לתביעות קטנות.

...

למעלה מן הצורך אציין שאפילו לא היה התובע הכוח המניע מאחורי התביעה כי אם בא כוחו, ספק אם יש לנתון זה לבדו נפקות כלשהי לעניין זכותו של התובע לקבל את שמגיע לו, לרבות שכר טרחת עורך דין, ובלבד שמדובר בתביעה שהגשתה אכן הכרחית כדי להיטיב את נזקו של התובע (והשוו, מנגד, החלטתי בתא"מ 49439-06-15 מן נ' קווים תחבורה ציבורית (29.1.16)).

מן המקובץ עולה המסקנה הברורה: ככל שחברת הביטוח לא פעלה מראש על מנת לברר את טענות הניזוק, ודאי זה הפרטי, באשר לשכר טרחת השמאי שנאלץ לשאת בו, וככל שאין בידי חברת הביטוח נתונים ונימוקים סדורים שיבססו את סברתה כי שכר הטרחה הוא בלתי סביר עד כדי כך שמצופה מן הניזוק שלא לשלמו ובהתאם סבורה חברת הביטוח שיש להפחית הימנו – תתכבד ותשלם את שכר הטרחה.

סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע את מלוא סכום התביעה, 244 ₪, שכ"ט עורך דינו בסך 1,500 ₪, מלוא אגרות המשפט בהן נשא (756 ₪), ומלוא שכר בטלתו של השמאי בגין התייצבותו לדיון (650 ₪ בתוספת מע"מ).

התובעת טענה שזו עדות נוספת לזלזול של המבטחת כלפיה ובחובותיה בהתאם להנחיות המפקח על הביטוח.

עוד טענה כי פעלה כפי שחברת ביטוח זהירה וסבירה הייתה פועלת ו/או צריכה הייתה לפעול בנסיבות העניין, ומכל מקום אין כל קשר סיבתי, עובדתי או משפטי בין פעולותיה ובין ניזקי התובעים הנטענים והמוכחשים.

פיצוי בגין עוגמת נפש התובעים ביקשו לחייב הנתבעות לשלם להם פיצוי בגין גרימת סבל רב ואובדן הנאה מהנכס בסך של 50,000 ₪.

הבקשה לחייב הנתבעות בריבית עונשית התובעים טענו בסעיף 23 לסיכומיהם כי יש לחייב הנתבעות בריבית עונשית שכן היתנהגותה של המבטחת הגיעה לכדי חוסר תום לב במגמה לנהל הליך סרק.

...

לנוכח חלוקת האחריות, הנתבעות ישלמו לתובעים הסך של 30,000 ₪.

בימ"ש לא מצא שיש לקבוע כי התנהלות הנתבעות עלתה כדי רשלנות פושעת וזדונית, כטענת התובעים בסעיף 22 לסיכומיהם, ולכן לא מצא להיעתר לבקשת התובעים לחייב הנתבעות בסך של 50,000 ₪.

סוף דבר בימ"ש מחייב הנתבעות לשלם לתובעים כלהלן: · פיצוי בסך של 150,026 ₪ אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

עשרות ואולי מאות פסקי דין מוכיחים את חברות הביטוח על התשת מבוטחים, על התנהלת שלא בתום לב, משיכתם לבית המשפט כדי "שיאלצם" להתפשר וכו', אך "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" וכאילו כלום.

היות והנתבעת הסכימה כי יש לקבל את התביעה, אין צורך לנתח את כל העדויות והמסמכים אשר הוגשו לבית המשפט, ולמעשה אכן מדובר בהליך סרק שלא היה צריך להתנהל, בודאי לא כאשר הוכח כי הנתבע מס' 2, סוכן הביטוח, הודיע לנתבעת מס' 1 על הארוע יום לאחר התאונה.

הנתבעת תשלם לתובעת בגין עגמת הנפש שנגרמה לה, כמתואר לעיל, 6,000 ₪ (סכום זה נקבע באופן יחסי לסכומים הנקבעים כפצוי בגין עגמת נפש בתיקי בנייה.

...

לאחר ההחלטה מיום 16.3.14 הנתבעת 1 הסכימה לשלם לתובעת את כל תביעתה, אך סברה כי אין מקום להשית עליה ריבית מיוחדת או הוצאות עונשיות ופיצוי בגין עגמת נפש כטענת התובעת, שכן הנתבעת 1 ניהלה לדעתה את התביעה בתום לב. לאחר החלטתי מיום 19.6.14 הגישה הנתבעת 1 הוספת טיעונים, והתובעת הגישה תגובה לכך.

משהתקבל דו"ח החוקר הנתבעת ראתה או היתה חייבת לראות, ואם לא ראתה התרשלה בכך כי הדו"ח חלקי מאוד, חסר, ולא מקצועי ולא ניתן לגבש לגביו כל מסקנה, ועל כן היה עליה או להשלים חקירה או לשלם את תגמולי הביטוח ולייתר את הצורך בתביעה זו. עוד ניתן לומר כי מלכתחילה, התנהלות הסוכן אשר לו ולתובעת היתה טבעית ואנושית, בנסיבות אירוע טראומטי של שריפת מכונית בחצר הבית, נראית לנתבעת היושבת הרחק מהמקום מחשידה וזאת ניתן לקבל.

הנתבעת 1 המשיכה לעמוד על טענה זו לא רק בעדותו של מר צור אלא גם בתוספת לטיעונים, למרות שכבר ברשותה היה אישור בזק (בנוסף לאישור הפקס) כי אכן ממשרדו של הנתבע 2 נשלח אליה פקס, מה שמוסיף חומרה על התנהלות בחוסר תום לב. משכך הדבר, והוכח כי הנתבע מס' 2 פעל כשורה בהמצאת ההודעה על האירוע לנתבעת מס' 1, אישור הפקס אצלו ואישור חברת בזק, איני רואה מה עילת תביעה שיש לתובעת כנגד הנתבע מס' 2 והיא נדחית.

נכון לעומת זאת לחייב את הנתבעת 1 בהוצאותיו ושכ"ט עו"ד של הנתבע 2, ועל כן הנני מחייבת את הנתבעת 1 בנוסף, לשלם לנתבע 2 סך של 5,000 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב הגנתו ועד ליום התשלום בפועל.

בגין המשך המשפט וניהול הליכי סרק תשלם הנתבעת 1 הוצאות לאוצר המדינה בסך 10,000 ₪.