כאמור, התביעה הנוכחית – שהוגשה בסדר דין מקוצר – עניינה יתרת הפצוי המוסכם בגין חודשי איחור נוספים ברשום הזכויות, שכן סכום הפצוי המוסכם הקבוע בחוזה עומד על 20,000 ₪ לחודש אך לא יותר מאשר עבור 14 חודשי איחור, היינו לכל היותר 280,000 ₪.
כך נקבע בפסה"ד הקודם כי עדות מנהל התובעת הצביעה על חוסר תום לב (רישת פסקה ג' בפרק הדיון וההכרעה, עמ' 9), אך גם לנתבעת לא קשרתי כתרים ואף התייחסתי לכך (סיפת פסקה ג' בפרק הדיון וההכרעה, עמ' 11) –
"... ההליך שלפני אינו היחיד שמנהלים הצדדים ביניהם ונוכח העובדה שהם לפותים האחד בשני, בהיותם בעלים במשותף של זכויות בנכס מקרקעין, הם מהוים צדדים גם להליכים משפטיים נוספים אשר סביר להניח כי לא יסתיימו גם עם מתן פסק הדין בהליך זה.
...
בשים לב להוראות התקנות שהבאתי לעיל ולמכלול התנהלות התובעת שפורט לעיל באריכות יחסית, ולא בכדי, אני סבור כי זהו מקרה בו יש להטיל על התובעת הוצאות לטובת אוצר המדינה עקב התנהלותה, הכבדתה על בית המשפט בהליך נוסף וגם בגדרו, אם כי הדבר יהיה במידה מתונה בשים לב לתוצאה.
סיכום
לאור כלל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ביחס לסך של 88,563 ₪ מיום הגשת התביעה – 27.7.20 – ועד מועד הפקדת בסכום המלא על ידה בקופת בית המשפט – 1.2.23.
למרות האמור ובהתאם לנימוקים שפורטו לעיל, לא תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בגין הליך זה.
מנגד, וכפי שנומק לעיל, אני מחייב את התובעת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 5,000 ₪, ואף זאת על דרך בית הלל.
