פיצוי מוסכם בגין אי פירעון משכנתא

הם עתרו לחייב את הנתבע להשיב את ההלוואה לאלתר וכן לשלם להם פיצוי מוסכם בשל אי-פרעונה במועד.

בזאת באו על מילואם שני התנאים, שנקבעו בסעיף 5.11 להסכם-הקומבינאציה: "אם לא [י]בוטל[ו] הערת האזהרה וההסכם שנחתם עם [ד.מ.ו] על ידי בית המשפט [המחוזי] וינתן פסק דין הדוחה את הבקשה [לביטול], מתחייב [הנתבע] להחזיר ל[תובעת] את מלוא הכספים ששולמו לו [לנתבע] על ידי [התובעת] בתוספת ריבית מוסכמת כאמור בהסכם ההלוואה. סכום ההלוואה בסך מליון ש'ח וכן הסכום ששילם הקבלן לבנק הבנלאומי לפדיון המשכנתא הרשומה על שם הנכס יוחזרו לקבלן בתוספת ריבית כאמור לעיל[,] תוך 60 יום מיום דחית התביעה [בבית המשפט המחוזי]". הוראה מפורשת זו ועליה הסכימו הצדדים שניהם שׂמה, להשקפתי, קץ למחלוקת בדבר המועד לפרעון-ההלוואה.

...

סבורני כי ענינה של ד.מ.ו, והצורך לפתור את התסבוכת המשפטית שנוצרה בקשר אליה, היו חיצוניים להסכמי-ההלוואה והקומבינציה.

סבורני כי יש להעמיד את חלקה של התובעת בשכר-הטרחה על 30 אחוזים.

המחלוקת בתביעה העיקרית היא האם חייבת הנתבעת לשלם לתובעת סך של 300,000 ₪ פיצוי מוסכם עקב אי פרעון ההלוואה במועד המקורי, או שמא הסכם מאוחר יותר ביטל סעיף פיצוי זה. המחלוקת בתביעה שכנגד היא בטענת הנתבעת שהתובעת גרמה לה נזק בסך 400,000 ₪ בכך שמנעה הלכה-למעשה את פרעונה של ההלוואה בשלבים מסוימים עקב אי מתן מכתב כוונות, שסיכל קבלת משכנתא, ועקב הטלת עיקול מיותר על הנכס, שסיכל את מכירתו.

...

בסעיף 8 בהסכם השני הוסכם והובהר מפורשות כי תשלום מלוא סכום ההלוואה והריבית לתובעת באמצעות עו"ד רבינוביץ' "ייחשב כפירעון מלא של ההלוואה ולא יהיו לצדדים, האחד כלפי משנהו, כל תביעה, טענה ו/או דרישה". בסעיף 10 הובהר למניעת ספק כי במידה שהנתבעת תשלם לתובעת באמצעות עו"ד רבינוביץ' "באופן מלא או חלקי" את סכום ההלוואה בצירוף הריבית וכן הוצאות המכירה כולל שכ"ט בהתאמה לעבודה שנעשתה וכפי שיוסכם בין הצדדים, "כי אז יהיה הסכם זה בטל ומבוטל ולא תהיה לצדדים, האחד כלפי משנהו, כל דרישה שהיא". בסעיף 11 בהסכם השני נקצבו 8 חודשים לניסיונות המכר ונקבע כי ככל שלא יצלחו ניסיונות המכר תוך חצי שנה (פער הזמנים נובע מטעות בהסכם אך משמעותו לא באה לידי ביטוי בענייננו), "יחזרו לעמוד בעינם כל תנאי הסכם ההלוואה לרבות לעניין אופן מכירת הבית כאמור בסעיף 9 להסכם ההלוואה, כאשר עו"ד רבינוביץ' ימונה ככונס נכסים...". לטענת הנתבעת לא ניתן היה למכור את הנכס בתקופה האמורה כיוון שהיה באמצע הליכי רישום לפיצולו לשתי יחידות, ולכן הסכימו הצדדים לדחות את הפירעון והמכר בשמונה חודשים.

במצב זה, ולו היה נפסק פיצוי מוסכם, היה מקום לייחס לתובעת אשם תורם לעיכוב זה. סוף דבר עניינו של הליך זה בתביעות הדדיות בין מלווה ולווה לאחר שסכום ההלוואה נפרע עד תומו ועתה פונים הצדדים לסוגיות פריפריאליות ביחסיהם.

תביעת התובעת לפיצוי מוסכם נדחית משעה שנקבע כי במערכת ההסכמים בין הצדדים ויתרה התובעת על פיצוי זה, ומסקנה זו נתמכה הן בהסדר בלשכת ההוצאה לפועל הקובע את השבת יתרת הכספים לנתבעת ללא סייג והן מכח דיני תום הלב השוללים את אפשרותה של התובעת לדרוש כעת פיצוי כאמור.

תביעתה הנגדית של הנתבעת לפיצוי מהתובעת נדחית אף היא.

ד. להסכם הגישור, נקבעה סנקציה בזו הלשון: "אי פרעון אחד מהתשלומים במועד, יעמיד לפרעון מיידי את מלוא היתרה הבלתי מסולקת, וכן יקנה לתובעת (המערערת כאן), את הזכות לפצוי מוסכם ומוערך מראש בסך 10% מהיתרה הבלתי מסולקת, אולם איחור של עד 60 ימים בבצוע כל תשלום, לא יהווה הפרה ולא יפעיל את הסנקציה". (תוספת לא במקור, ר.ג'.

לטענת המערערת, אין מקום ליישם את עקרון תום הלב מקום שבו קיים הסכם ברור בכתב המעגן את הסכמות הצדדים ואת זכות המערערת לפצוי מוסכם בגין הפרה.

לגופו של עניין: המשיבים טענו כי הם פעלו בשקידה בכדי לעמוד בהסכם הגישור ונטלו הלוואת משכנתא שהתעכבה בשל הקורונה.

...

מכאן, שדין טענת המערערת בעניין זה להידחות.

מטעם זה, לא מצאתי לנכון לחייב את המערערת בהוצאות הליך זה, ואני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

לאור האמור לעיל הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

בתביעת דסאו ולבא: החזר "גזל" דמי השכירות של 24 חודשים עבור 32 דירות, לפי חישוב של 2,500 ₪ לחודש לכל דירה – 1,920,000 ₪; פיצוי מוסכם בסך 1 מיליון ₪ עבור הפרת הסכם המכר בשל אי השלמת התמורה ופצוי מוסכם נוסף בסך 1 מיליון ₪ עבור ביטולו שלא כדין של אחד ההסכמים שנחתמו בין הצדדים (יפורט בהמשך) – סה"כ 2 מיליון ₪; תשלום יתרת התמורה בסך 1,400,000 ₪; סה"כ – 5,320,0100 ₪.

החלטה זו נומקה בעיקר בכך שדמי השכירות משמשים לתשלום החזרי הלוואות משכנתא שנטלו כהן ושבע לצורך התשלום לנושים.

יש להצטער על כך, שלמרות זאת, הקדישו הצדדים זמן רב בכתביהם ובחקירותיהם לסוגיה זו. כן אין להדרש למחלוקת שהתעוררה בקשר למועד התשלום ששלמו כהן ושבע לעו"ד יגאל כהן, אחד הנושים, כשאין חולק שהוא נפרע בסופו של דבר.

...

יחד עם זאת, אינני נעתר לסעד הנוסף שהוזכר בעניין זה בסעיף 53.12, מינויו של ב"כ כהן ושבע לכונס נכסים לרישום הבית המשותף, משום שלצורך בקשה כזו נדרש לצרף את כל יתר בעלי הדירות בניין, שאינם צד בתביעה זו, מה גם שסעד זה אינו נזכר עוד ברשימת הסעדים שהתבקשו בסוף התביעה (תחת הכותרת "ריכוז הסעדים").

יש להצטער על כך, שלמרות זאת, הקדישו הצדדים זמן רב בכתביהם ובחקירותיהם לסוגיה זו. כן אין להידרש למחלוקת שהתעוררה בקשר למועד התשלום ששילמו כהן ושבע לעו"ד יגאל כהן, אחד הנושים, כשאין חולק שהוא נפרע בסופו של דבר.

אשר על כן אני מחליט כדלקמן: דסאו ולבא יוציאו לכהן ושבע חשבונית מס על מלוא התמורה שהתקבלה עד כה: 15,229,940 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום; כהן ושבע יפקידו במשרד סחרוב-זליגמן את יתרת התמורה בסך 770,060 ₪ בתוך 30 יום מהיום; דסאו ולבא יוציאו לכהן ושבע חשבונית מס בגין סכום זה בתוך 7 ימים מהפקדתו כאמור.

הוסכם כי בכפוף לתשלום סך של 100,000 ₪ בהמחאה אישית זמן פרעון 30.09.18 שנמסרה במעמד חתימת ההסכם על ידי התובע לאלקטרו סליל לשם ביצוע התיקונים כמפורט בדו"ח הליקויים, תימסור אס לתובע את המסמכים הרלבאנטיים לצורך רישום הזכויות של מחצית המיגרש, על שם התובע וכי מוסכם שהתובע ימשיך להיות אחראי לפי כל דין לתיקון ליקויי בנייה בדירה, מלבד העניינים שפורטו בדו"ח הליקויים.

לפיכך, מתבקשת המסקנה שזיו לא זכאי לפצוי מוסכם בגין אי מסירת המסמכים.

בנוסף זיו אישר שבסמוך למועד התשלום הודיע עורך דינו כי הוא יוכל לשלם מהלוואת גישור או לקבל משכנתא (ע' 29) ומכאן שגם אם היה מוכח שניגרם נזק, יתכן שמעשיו של זיו, אשר לא נטל הלוואת גישור או משכנתא, מנתקים את הקשר הסיבתי.

...

על כן, אין לתובע הגנה מפני השיק שנתן בסך 100,000 ₪ ועליו לפרוע את השיק וממילא דין התביעה שכנגד להידחות, שכן לא הונחה תשתית ראייתית לטענת התובע בדבר עוגמת הנפש וממילא השיק נמסר כדין.

הטענה כי בוצעה הבנייה וכי היה על אלקטרו סליל לשלם סכום של 40,000 ₪ קיבלה מענה בדמות הפיצוי המוסכם שנפסק לתובע בסך 50,000 ₪ מכאן שאין לזיו טענות של ממש בגין השטר האמור ועל כן דין התביעה האמורה להתקבל והליכי הוצאה לפועל ישופעלו.

סוף דבר התביעה בתא"מ 13957-03-19 מתקבלת והליכי הוצאה לפועל ישופעלו.

התביעה והתביעה שכנגד בת"א 65053-11-18 נדחות.