פיצוי למפונים מדיור ציבורי

אשר לדרישה לקבלת דיור חלוף או פיצויים בשל הפינוי.

אין בטענת הנתבעים כאמור משום הגנה מפני תביעת הפינוי ואציין למעלה מהדרוש כי התובעת 1 איננה רשות ציבורית וזכותה לנהל משא ומתן מסחרי עם מחזיקים שונים כהבנתה.

...

מכל האמור לעיל עולה כי דין טענת הנתבעים לבעלות במקרקעין דינה דחייה.

אין בידי לקבל טענה זו של הנתבע 1 ואנמק.

אחרית דבר בהינתן האמור לעיל, התביעה מתקבלת.

מהמסמכים שהציגה המבקשת לא ניתן ללמוד לעומק מהו האנטרס הצבורי המיוחד אשר יצדיק את פינוי המתנגדים שהם חסרי כל. המבקשת פעלה בחוסר תום לב עת הגישה את הבקשה כנגד בעל דין "לא ידוע", כאשר בפועל היה ידוע לה זהות המתגוררים במבנה.

במקרה דומה, בעיניין פינוי דיירים ששוכנו בשכונת ליפתא, ניתנו לדיירים פיצויים בגין הפינוי.

...

לאחר שמיעת סיכומי המאשימה, נעתר בית המשפט לבקשתו של ב"כ המתנגדים, להגיב לסיכומי המאשימה.

דא עקא, אין במסקנה בדבר העדר זיקה קניינית של מתנגדים למקרקעין כדי להביא לאישור אוטומטי של הבקשה.

סוף דבר משלא הוכח קיומו של עניין ציבורי מיוחד במתן הצו שנתבקש ומשאין הגדרה מוצקה ומהימנה של המבנה אשר מבוקשת הריסתו, נדחית הבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה.

עדות זו תומכת למעשה באימוץ חוו"ד יצחקי לא רק מבחינת הערכת השווי שנקבעה בסופה – כ'שורה תחתונה' גרידא, אלא גם מבחינת ההנחות, ההנמקות והתחשיבים מהם נגזר שווי זה. אם ציפיה להליכי פינוי ארוכים היו ניצבים ביסודם של התב"ע והמכרז, ולא פיצוי המחזיקים, אזי היה על יצחקי להפחית משווי הקרקע את העלות של הליכי פינוי ארוכים שתחול על היזם, ולא רכיבים אחרים שהופחתו ועיקרם העמדת דיור חלוף לבעלי החנויות על-ידי הזוכה במיכרז.

על תנאי המיכרז עמדתי לעיל, כמו גם על משמעותם של חיובי הפינוי והפיצוי שהושתו בהם על מי שיזכה בו. עמדתי על האיזון שביטא מחיר המיכרז בין האנטרס הצבורי המשותף למינהל ולעירייה לממש את התב"ע באמצעותו ולהביא להסדרת תא השטח שנכלל בה לבין ההבנה כי מימוש הבינוי כרוך בפנוי בעלי החנויות, כי פינוי בעלי החנויות כרוך בפצוי, וכי יש לקבוע את מחיר הקרקע וזכויות הבניה באופן שיאפשר לזוכה במיכרז לשאת בפצוי זה בלי לפגוע בהיותו של הפרויקט ריווחי למבצעו.

...

בשל דחיית התובענות, תשלם התובעת לכל אחד מבעלי החנויות שנמנו שם שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 20,000 ₪ בערכי יום פסק-הדין, ובסך-הכל (במכפלת שלוש-עשרה חנויות) 260,000 ₪ (למען הסר ספק, לאחים יחזקאל שחולקים חנות אחת ישולם סכום זה לשניהם יחד).

עוד תשלם התובעת לנתבעים בעלי החנויות סך של 45,000 ₪ בגין הוצאות ניהול ההליך, בערכי יום פסק-הדין; הסכום כולל שכר עדים שבו חויבו הנתבעים במהלך הבירור [ר' עמ' 822, עמ' 887, עמ' 991, עמ' 1073, עמ' 1158 ש' 2-1].

נוכח דברים שנאמרו לעיל בשולי ההתייחסות לנתבע ניסים זליאט, אני מורה על העברת פסק-דין זה בהתייחס לזליאט ולפי חלק טו(2)(ט) לעיל לכונס הנכסים במחוז חיפה, למנהל המיוחד שמונה לזליאט בהליך הפש"ר – עו"ד אילן חזני, ולתיק בית-המשפט המחוזי בהליך הפש"ר (כב' הרשמת ציגלר) בתיק פש"ר (מח' חי') 44089-10-16.

הבקשה שלפניי מכוונת להחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופטת ח' מרים לומפ) שלא להעתר לבקשת המבקש למתן צו ביניים שיעכב את פינויו מדירה בה הוא מתגורר – שמיועדת לדיור צבורי – עד להכרעה בעתירה (להלן: הדירה).

צוין כי הבקשה הוגשה פחות מ-48 שעות לפני מועד הפינוי, וממילא ככל שתתקבל עתירתו יהיה על המשיבים למצוא לו דיור חלופי וניתן יהיה לפצותו לו יגרם לו נזק כספי.

...

הבקשה שלפניי מכוונת להחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת ח' מרים לומפ) שלא להיעתר לבקשת המבקש למתן צו ביניים שיעכב את פינויו מדירה בה הוא מתגורר – שמיועדת לדיור ציבורי – עד להכרעה בעתירה (להלן: הדירה).

משאלה הם פני הדברים, ובלא שאני נדרש לסיכויי ההליך העיקרי, בקשת הרשות לערער נדחית אפוא.

"; "בעת פינוי כנ"ל ו/או במקרה של הפקעה ו/או שינוי ייעוד המקרקעין ייחשבו הדיירים כדיירים מוגנים ע"פ "החוק" ולצורך הפצוי, ייחשבו כדיירים אשר שילמו דמי מפתח, אשר מחזיקים בבית המגורים שעל "המקרקעין" ובחצרים שמסביבו כפי שהם תחומים במסגרת הכחולה שבתשריט נספח "א" (בית המגורים והחצרים כפי שהם תחומים במסגרת הכחולה שבתשריט נספח "א" יכונו להלן – "הנכס") מאז 1947 ברציפות ואשר אינם חייבים בתשלום שכר דירה ו/או דמי שימוש.

כמובן, שכאשר מדובר במדינה או ברשות מקומית, "הצורך העצמי" אינו יכול להיות בדרך של מגורים או עיסוק "עצמיים", ולכן נוצר לס"ק (7) סעיף מקביל בדמות ס"ק (8): "בעל הבית הוא המדינה או רשות מקומית, והמושכר דרוש לו לצורך צבורי חיוני...". כך נקבע על-ידי בית המשפט העליון ב-ע"א 361/66 מדינת ישראל נ' ארבספלד, פ"ד כ(3) 526, שם נדון העניין לפי החוק הישן, חוק הגנת הדייר, תשט"ו -1955: "זכות הפינוי לפי סעיף 36(8) לחוק תשט"ו היא זכות מיוחדת שניתנה למדינה או לרשות מקומית כבעלת בית והיא מקבילה לזו שניתנה לבעל בית פרטי לפי סעיף 36(7)" (עמ' 531).

...

קמיל קבע (בסעיף 14 לחוות דעתו) כי שווי זכויות הדיירות המוגנת, כלומר הפיצוי עבור הפינוי במעמד של דיירים מוגנים (קמיל קבע גם שמאויות כבעלים וכחוכרים, שאינן מענייננו לאור המסקנה דלעיל) יעמוד על 80% משווי זכויות בעלות מלאה, כשאחוז זה כבר כולל בתוכו את הוצאות הפינוי (80% מבעלות מלאה הם 4/3 מדמי מפתח מלאים שהם 60%).

הפיצוי לאור כל האמור לעיל לאור כל האמור לעיל, לדעתי, זהו סכום הפיצוי שיש לפסוק לתמר ולודמילה כנגד פינוי כל החלקות: שווי מ"ר למגורים בבעלות מלאה – 55,000 ₪ למ"ר, שווי פיצוי למ"ר לפינוי דיירים מוגנים, כולל הוצאות פינוי – 44,000 ₪ למ"ר (55,000 X 80%), שטח המתחם לצורך הפיצוי – 844.5 מ"ר, סכום הפיצוי – 37,158,000 ₪ (844.5 X 44,000).

התוצאה המוצעת לאור כל האמור לעיל, אני ממליץ לחברי לקבל חלקית את ערעורה של העירייה, באופן שסכום הפיצוי יופחת ל – 37,158,000 ₪ (להלן – "סכום הפיצוי"), וערעוריהן של תמר ולודמילה יידחו.