פיצוי לבעל הרכב בגין אובדן שימוש

משכך, התובעים עותרים לתשלום פיצוי בגין הסך של 18,000 ₪ שנטען כי שילמו לתובע; סך של 3,000 ₪ בגין ימי עבודה של התובע; 2,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה בהם הרכב לא עמד לרשותם; סך של 1,000 ₪ בגין גרירת הרכב ובדיקת הרכב במוסך; 29,700 ₪ בגין אובדן הרכב והוצאתו משימוש וכן עותרים התובעים לתשלום פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 10,000 ₪.

חובת ההוכחה המוטלת על בעל דין הנושא בנטל השיכנוע היא עמידה ברמה של מאזן ההסתברויות.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובנספחים המצורפים להם, שמעתי את העדים והתרשמתי מהם באופן ישיר, כן נתתי ליבי לסיכומי ב"כ הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

סבורני כי יש לראות בעסקה זו כעסקת מכירת רכב, שכן התובע קיבל תמורת רכבו רכב אחר השווה כסף.

סוף דבר התביעה נדחית.

השופט אלכס שטיין סבר כי חישוב שיעור הפיצויים בגין אובדן דמי חכירה לפי סעיף 13 לפקודה צריך להעשות על בסיס אחת משתי מתודות: האחת, עניינה בחישוב הרווח שהמדינה הפיקה בפועל מהשמוש במקרקעין, והיא מעוגנת לשיטתו בדיני עשיית עושר ולא במשפט (להלן: תחשיב על בסיס רווח המדינה); השנייה, עניינה בחישוב הרווח שבעל המקרקעין שהופקעו יכול היה להפיק מהשכרת המקרקעין, כעניין שבעובדה, במהלך התקופה שבה לא קיבל פיצוי אף שהיה זכאי לכך (להלן: תחשיב על בסיס הפסד הנפקע).

ראו גם: בר"ם 10212/16 דלי דליה ועוד 333 אח' נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה הרצליה (1.4.2020), שם הוסכם עיקרון זה בין כל חברי ההרכב).

...

אוסיף ואציין כי בנסיבות העניין שלפנינו, לא ניתן לומר שהתנהלות המדינה הקנתה לה יתרון דיוני כלשהו על פני הנפקעים – וגם בכך יש כדי לתמוך במסקנה ששינוי העמדה לא נבע מחוסר תום-לב במישור הדיוני.

בשים לב למכלול הטעמים הללו, לא שוכנעתי כי יש מקום לכבול את המדינה לעמדתה השמאית הקודמת, לפיה שיעור התשואה של כל חלקי המקרקעין הכפופים לתכנית המנדטורית עומד על 5%.

עם זאת, אני סבורה כי עצם שינוי העמדה מטעם המדינה, בצירוף ההסבר העמום שסיפקה לשינוי זה, מצדיקים מתן משקל ראייתי מסוים לעמדתה הקודמת (ראו והשוו בהקשר זה: ע"א 7497/07 רינגל נ' לינדאור, פסקה 18 (22.2.2010)).

מבירור שנערך עלה, כי המבקשת חויבה בשל זהוי שגוי של מספר הרכב על ידי המצלמות המוצבות בכביש ומערכת הפיענוח בה המשיבה עושה שימוש.

המבקשת הגישה תביעה ובה עתרה לפצותה בגין אבדן זמן שהיה כרוך בפנייה למבקשת לצורך ביצוע ההחזר וכן בפצוי עבור אבדן נוחות וטירחה שהפרשה הסבה לה. כן עתרה המבקשת לאשר את תביעתה כייצוגית, לאור הטענה כי מדובר בהתנהלות סדרתית של המבקשת, המפירה את חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה-1995 ואת חוזה הזיכיון שלה עם המדינה.

בתום תהליך הזיהוי מופקת ונשלחת לבעל הרכב דרישת תשלום.

...

על אף זאת, רשאי בית המשפט להורות כי המשיב ישלם את חלקה השני של האגרה וישפה את המבקש על סכום האגרה ששילם בעד חלקה הראשון, בתוספת הפרשי הצמדה למדד, או לפטור את המבקש מתשלום חלקה השני של האגרה מטעמים מיוחדים שיירשמו.

סיכום לנוכח כל האמור לעיל, אני מאשר את ההסתלקות מהבקשה ואת דחיית תביעתה האישית של המבקשת כמפורט לעיל, ללא צורך בפרסום וללא תשלום שכר טרחה וגמול.

כן אני מורה על פטור מתשלום המחצית השניה של אגרת המשפט.

לטענת המבקש אין מדובר בארוע נקודתי, ומשניסתה המשיבה להמנע מלפצות את הלקוחות בגין הנזקים העקיפים (אובדן שימוש ועוגמת נפש), ומשלא הציעה מתוה לפצוי נזקים עתידיים שיכולים להגרם לרכבים של חברי הקבוצות, יש לאשר את התובענה כייצוגית בעילות תביעה של הטעה צרכנית, הפרת חובה חקוקה, הפרת חובת תום לב במשא ומתן, הפרת הסכם והטעיה חוזית, רשלנות, והכול כמפורט בסעיפים 37 – 74 בבקשת האישור.

המשיבה הבהירה באמצעים שונים אשר הובאו לידיעת הציבור הרחב ובכללו ציבור המתדלקים בתחנה, כי בכוונתה להשיב ללקוחותיה את העלויות שנגרמו כתוצאה מן התקלה, וכך אכן נעשה על ידיה, לרבות פיצוי לפנים משורת הדין, אשר כלל החזר הוצאות (לרבות עלויות תידלוק, נסיעות במוניות, בדיקת או תיקון הרכב במוסך ועוד); כלל הלקוחות אשר תדלקו באמצעות האפליקציה או באמצעות כרטיס אשראי, קיבלו בחזרה את סכום התידלוק, אף אם לא הלינו על תקלה כלשהיא, לרבות המבקש (סעיף 56 בתשובת המשיבה); כן ניתנה ללקוחות הטבה בסך 200 ₪ לשימוש באמצעות האפליקציה.

בתשובתו הבהיר המבקש כי הוא עומד על בקשת האישור, וטען כי זו לא "מיצתה את עצמה", משום שהמשיבה לא צרפה אסמכתות לתשובתה בדבר כמות הרכבים שתדלקו, ולא פירטה בתשובתה אם פעלה לאתר את כלל בעלי הרכבים שפרטיהם נמצאים בידיה.

...

בשים לב לכל האמור לעיל, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית.

מעבר להעדר מנגנון לפסיקת גמול, שכר טרחה והוצאות במסגרת דחייתה של בקשת אישור, לא שוכנעתי כי הגשת התובענה הייצוגית היא שהובילה להחלטת המשיבה לחזור בה מנוסח כתב הוויתור.

כזכור, בקשת האישור הוגשה בתאריך 16.6.2022, כאשר האירוע התרחש כשבוע קודם לכן, וכיומיים לאחר תכתובות בין המבקש לבין המשיבה, מבלי שטרח להמתין לתשובת המשיבה לעניין זה. סבורני כי לו היה ממתין לתשובת המשיבה בעניין זה, כפי שנמסרה לו ב – 20.6.2022, לא מן הנמנע כי התובענה בכללותה הייתה מתייתרת [ראו והשוו: ע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ (22.8.2018), בסעיף 30].

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה התובעת הנה הבעלים של רכב מס' רשוי 7701526 אשר משמש כמונית (להלן: "הרכב").

עוד יש לציין בהקשר זה כי ס' 2.6 לתעודת האחריות קובע כי האחריות אינה חלה על נזק עקיף ובכלל זה "אובדן השמוש ברכב". התובעת כמובן הייתה זכאית להוכיח כי הנתבעת התחייבה לפצוי כאמור ללא שום קשר לתעודת האחריות אך היא לא עמדה בנטל להוכיח זאת.

...

לנוכח האמור סבורני כי בנסיבות המקרה הנוכחי אין תחולה לתעודת האחריות ומכאן שדין התובענה להידחות.

סיכומו של דבר לנוכח האמור אני מורה על דחיית התובענה.

אני מחייב את התובעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪.