פיצוי כספי בגין ניהול משא ומתן בחוסר תום לב

לאחר מכן אדון בעילת התביעה לפצוי בגין אובדן כספי התמיכה מהמשרד להגנת הסביבה, אותה מצאתי לדחות.

קרי: על התובעת להוכיח, שהנתבעת ניהלה עימה משא ומתן בחוסר תום לב והציגה בפניה מצגי שוא, כי נגרם לה נזק וכי הנזק נגרם לה בעקבות אותם מצגים.

אומנם, מר לחמי העיד (לראשונה) בחקירתו כי התובעת הגישה בקשה לקבלת כספי התמיכה בזמן אמת, אולם טענה זו מעלה תהיות ולא מצאתי לקבלה: ראשית – טענה זו לא נטענה בכתב התביעה ואף לא בתצהירו של מר לחמי; שנית – התובעת לא צרפה את הבקשה שהגישה ואת דחייתה, באותו מועד, על ידי המשרד (ונימוקיה) הגם שעסקינן בלב ליבה של התביעה; שלישית – טענה זו אינה מתיישבת עם עדותו של מר טל ועם הנימוקים שפורטו במכתב המשרד להגנת הסביבה (נספח ו') לפיהם ההיתחייבות בטלה בהיעדר בקשת תשלום; רביעית – משנשאל מר לחמי בחקירתו בדבר הגשת הבקשה, הפנה מר לחמי לבקשה הראשונה שהגישה התובעת, במענה ל"קול קורא" שעניינה באישור העקרוני שניתן לתובעת ולא לבקשה לקבלת הכספים בפועל (ראו ציטוט לעיל, עמוד 10 לפרוטוקול, שורה 17 עד עמוד 11, שורה 3).

...

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, משמצאתי כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח תביעתה , מצאתי לדחות התביעה.

לפיכך: התביעה נדחית.

בשים לב לתוצאות ההליך, לסכום התביעה, לבקשות שהוגשו בתיק ולנימוקי פסק הדין, התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח, אשר ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

גם אם תוכיח המבקשת, כך אליבא דמשיב, חוסר תום-לב במשא-ומתן, אזי תוכל, לכל היותר, לזכות בסעד כספי בגין פיצוי הסתמכות.

בעניינינו, טען המשיב, ההסכמה היחידה שלו הייתה לנהל עם המבקשת משא-ומתן, וכי חוסר תום-לב כביכול, קצוני ככל שיהיה, לא מרפא העידר גמירות-דעת ומסוימות.

ר' הודעתהּ של באת-כוחו של המשיב, מיום 11.01.2022: "לבקשת מרשי הריני מתכבדת להודיעך על הקפאת המשא ומתן בין הצדדים בשלב זה, בין היתר לאור המשכות הליכי המשא ומתן, אי עמידת הקונה בתנאים המקדמיים אותם העמיד המוכר (בין היתר כי מלוא כספי התמורה יופקדו בחשבון בארץ טרם חתימה על ההסכם) ולאור התנודות בשוק הנדל"ן בארץ.

...

גם אם אכן כטענת המבקשת, טען המשיב, היא פעלה רבות ושילמה הוצאות בסך גבוה במהלך המשא-ומתן, אין בכך כדי להקנות לה זכויות במקרקעין הואיל ורק גמירות-דעת ומסוימות מצד כל הצדדים בעסקה מובילים למסקנה, לפיה מדובר בהסכם מחייב.

יפים לענייננו דבריו של כב' השופט בדימוס י. דנציגר, ב-רע"א 5711/12 מצה בע"מ נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ (25.02.2013), פסקה 11: "יחד עם זאת, מוצא אני לנכון להדגיש את הרציונאל שעובר כחוט השני בכל ההחלטות שהוזכרו דלעיל – ואשר מקובל עלי במלואו – לפיו הסעד הזמני נועד לשמור על המצב הקיים בהתאם לחוזה ערב ההפרה, וכי הזכות החוזית הינה זכות שראוי להגן עליה כבר בשלב הסעד הזמני, ככל שסיכויי התביעה טובים וככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. בנסיבות אלה סבורני כי יש להיזהר מליתן משקל יתר לטענה – הנטענת במסגרת מאזן הנוחות – כי כאשר מדובר בחוזה מסחרי, הנזק תמיד ניתן לפיצוי כספי ולכן אין הצדקה למתן סעד זמני". שלישית, לא שוכנעתי, כי קיים סעד חלופי אשר ישיג את מטרת הצו, וכי גם נוכח שיקולים נוספים, אשר צריכים להיבחן בעת הכרעה בסוגית מתן סעדים זמניים, לרבות "תום לבם של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין והן בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני, והאם המבקש לא השתהה יתר על המידה בנסיבות העניין בהגשת כתב התביעה או בהגשת הבקשה לסעד הזמני", סבור אני, כי מטים הם את כף-המאזניים אל עבר קבלת בקשת המבקשת, וזאת בשים-לב למועד הגשתהּ, שעה שהמבקשת לא השתהתה ומיהרה לפנות אל בית המשפט, לאחר שנודע לה, כי המשיב מבקש לחזור בו מן העסקה הנטענת, וכן לאור תום-ליבהּ, לכאורה, של המבקשת.

על יסוד האמור לעיל ובאיזון הכולל, סבור אני, כי תביעתהּ של המבקשת מעוררת שאלות מהותיות, כי אין מדובר בעילה קלושה, וכי מאזן הנוחות נוטה אל עבר המבקשת, ולפיכך אני מורה על הותרת צו-המניעה הארעי על כנו, כצו-מניעה זמני, עד למתן החלטה אחרת.

יחד עם זאת, סבור אני, כי אין להקל ראש בנזק, אשר עלול להיגרם למשיב, אם בסיום ההליך תדחה תביעת המבקשת, ולפיכך סבור אני, כי יש לאזן חשש זה על-ידי הפקדת ערובה משמעותית.

התובע טען כי הנתבעת חבה לו סך זה בשל הפרת התחייבויותיה, כמו גם בשל עשיית עושר שלא במשפט ובשל ניהול משא ומתן בחוסר תום לב כלפיו.

עוד הצהיר כי ההצעה הנ"ל היתה יקרה ו"נפלה" ו"התחילו לנהל משא ומתן על פיצוי כספי זעום, כאשר בילל יקבל את אותם דברים שהובטחו לו קודם".

...

סוף דבר תביעת התובע לא הוכחה ועל כן היא נדחית.

בהתאמה, נדחית גם הודעת צד ג'.

בפסיקת ההוצאות לקחתי בחשבון כי הגשת הודעת צד ג' נדרשה עקב טענות התובע כי הנ"ל התחייב בפניו בשמה של הנתבעת, שעה שלטענת הנתבעת לא הוסמך הצד השלישי לעשות כן. לאור האמור אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום כולל של 40.000 ₪ וכן מחייב את התובע לשלם סך 40,000 ₪ לצד השלישי , עו"ד חורי.

סעדים כספיים: התובעת עותרת לפצוי בסך 300,000 ש"ח "בגין הפרת זכויות היוצרים הכלכליות והמוסריות אשר הפר הנתבע, ובגין ניהול מו"מ בחוסר תום לב אשר גרם לתובעת לנזק ממוני ולנזק שאינו ממוני". התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק ממוני, ועל כן יש לידון אך בשאלת הנזק הלא ממוני.

אוסיף, כי גם ללא פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק על פי סעיף 56 לחוק, התובעת זכאית לפצוי בגין הפרת ההסכם וניהול משא ומתן בחוסר תום לב על ידי התובע.

...

התובעת לא הביאה כל ראיה לתמיכה בטענות אלו וממילא דינן להידחות.

סוף דבר: משמצאתי כי הנתבע הפר את ההסכם ואת זכות הקניין הרוחני של התובעת ביצירה המשותפת, ואף פעל בחוסר תום לב במשא ומתן לקראת חתימת ההסכם השלישי, תוך שהפיץ את הספר מבלי ליידע את התובעת על כך, מצאתי ליתן צווי עשה ולא תעשה כמפורט בסעיפים 129-122 לעיל.

כן מצאתי לחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי, בגין הפרת זכות היוצרים, הכלכלית והמוסרית, הפרת ההסכם והתנהלותו בחוסר תום לב במו"מ בסך כולל של 30,000 ש"ח. כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך של 7,754 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

בבקשתו עתר להוספת סעד של פיצוי מוסכם על סעד האכיפה, ולחילופין ככל שלא תעתר תביעתו לאכיפת ההסכם, עתר לסעד של פיצויים בגין הפרת ההסכם ולפצוי מוסכם, ולחילופי חילופין עתר לסעד של פיצויים בגין ניהול משא ומתן בחוסר תום לב. בהחלטתו מיום 17.1.2023 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ש' גלר) את הבקשה.

בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי "יש לדחות את הבקשה במתכונתה הנוכחית. משלא פורט בה באופן מספק מהו גובה הסעד הכספי שמבוקש להוסיף לכתב התביעה". כן הוסיף כי "דברים אלה נאמרים בשים לב לדין הקיים בנוגע לבירורם של סעדים כספיים בבית המשפט המחוזי, וכן בשים לב לאמור בעיניין זה בהחלטתי בפרוטוקול מיום 4.7.22". בהחלטה האמורה ציין בית המשפט המחוזי "כי במסגרת תביעת אכיפה בבית המשפט המחוזי, לא ניתן ל[ת]בוע סעד כספי ולו כסעד חלופי, ממילא סעד כאמור לא יינתן ולא ייפסק בהליך זה". לנוכח קביעותיו אלה, לא ראה בית המשפט המחוזי צורך להכריע בשלב זה בטענות הצדדים לגופן, וקבע הוראות לקידום ההליך.

...

יש לקבוע אפוא כי בית המשפט המחוזי מוסמך לדון גם בסעדים כספיים בסכום המסור לסמכותו של בית משפט השלום, אם אלו נלווים לתביעה לסעד במקרקעין הנתון לסמכותו.

סוף דבר הגעתי אפוא לכלל מסקנה כי אין להחיל את הלכת פיצול הסעדים במקרה שבענייננו, וכי בית המשפט המחוזי מוסמך, בגדרי תביעה שבמקרקעין, לדון אף בסעדים כספיים המצויים בתחום סמכותו של בית משפט השלום כאשר אלה נובעים מעילת התביעה.

דומה אם כן, כי אף בענייננו, שיקולי יעילות הדיון מובילים למסקנה כי הסעדים הכספיים יישמעו יחד עם התביעה לסעד במקרקעין.