נטען כי לכך יש להוסיף כי ירידה בערך נכסים סמוכים אינה נגרמת בשל חסימתו של נוף לים, אלא בשל חסימת נוף אף אם אינו נוף ים, הצללה, פגיעה באור, אויר וכיוצ"ב.
נטען כי השאלה האם בסופו של הפרויקט תהיה פגיעה במקרקעין סמוכים או תהיה עילת תביעה שמקורה בפרויקט תתברר בפני הגוף המוסמך – ועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה, בתי המשפט וכיוצ"ב. ועדת הערר אינה מוסמכת לקבוע בכל מקרה בו נדונה בפניה בקשה להיתר קביעות שהנן בסמכותה של ועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה, דהיינו, האם קיים צפי לירידת ערך בפרויקט.
נטען כי גם אם נקבל את טענת המתנגדים כי יישום הוראות תמ"א 38, ובעניינינו אישור הזכויות הנוספות ושינוי כללי המרווחים עליהם החליטה ועדת הערר בהתאם לסמכותה, מביאים להגדלה משמעותית במימדי המבנה, הן לגובה והן בצדדים, וגם אם נסכים כי הגדלה זו עלולה להביא לפגיעה מסוימת בדיירי הבניינים הסמוכים, בין אם בשל הסתר נופי ובין אם בשל צימצום המרווחים בין הבניינים, הרי שאין בכל אלה כדי לגרוע מסבירות החלטת ועדת הערר.
...
על כן, סבורני כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר.
סיכום:
בסיכומו של דבר ומהטעמים שפורטו אני קובע כי ועדת הערר שקלה בהחלטתה את השיקולים הרלוונטיים וביצעה את האיזונים הדרושים כאשר קבעה כי בנסיבות העניין, ולאור השינוי שהוכנס בתוכנית, אין מקום לדרוש כתב שיפוי כתנאי לאישור התוכנית.
העתירה נדחית.