ביחס לטענה כי בוצעו צילומים בחדר המיון ואין אינדיקאציה לשבר, הרי שבמסמך רפואי מיום 23.4.17 נרשם: "הסתכלנו שוב על צלום הרנטגן שלאחר התאונה בחדר מיון והצילום לא כלל את אזור השבר."
עולה, כי טענת הנתבעים באשר להיעדר קשר סיבתי בין השבר שאובחן ברגלה הימנית של התובעת לבין התאונה היא טענת שוא, הנסתרת במסמכים הרפואיים ונסתרת גם בחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט.
באין כל תקבול מן המעביד בחודשי אי הכושר, יש להוסיף לסכום האמור הפרשות סוציאליות בשיעור של 12.5% ובסך של 1,050 ₪.
בגין אלה היא עותרת לפצוי בגובה 7,000 ₪.
...
האם ביום 2.3.17 נחבלה בגופה התובעת, ילידת 1952 מפגיעתו של רכב נהוג על ידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") ומבוטח על ידי הנתבעת 2? ככל שכן, מהו הנזק שנגרם לה כתוצאה מן הפגיעה?
כפי שיובהר להלן, מסכת הראיות והעדויות מביאה למסקנה כי התובעת אכן נפגעה על ידי רכב נהוג על ידי הנתבע.
דיון והכרעה
כאמור, לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו לפניי, התרשמתי מן העדים ומן העדויות ושקלתי את מכלול הטענות, הגעתי לכלל מסקנה כי התאונה התרחשה בנסיבות ובאופן להם טוענת התובעת ועל כן, כי הנתבעים חבים בגין נזקיה.
התוצאה היא שהיה צורך במועד נוסף (שנדחה) על מנת להשלים שמיעתן של העדויות, על הכרוך בכך הן מבחינת זמנו של בית המשפט והן מבחינת זמנו של ב"כ התובעת.
זאת ועוד, חקירתה הנגדית של התובעת התארכה שלא לצורך תוך שימת דגש על נתונים שאינם מעלים או מורידים מבחינת המסקנה הסופית.
סוף דבר
הנתבעים – באמצעות הנתבעת מס' 2 – ישלמו לתובעת סך של 37,450 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,696 ₪ ואגרת משפט כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה וכן יישאו בהוצאות התובעת בשל אופן ניהול ההליך על ידיהם בסך של 5,000 ש"ח.
הנתבעים יישאו גם בהוצאות העד מטעמם, כפי שנפסקו.
