פיצוי בר רשות בגין השקעות במקרקעין

לכן ככל שיוכיחו התובעים, כל אחד מהם, כי הם ברי רשות ולא פולשים, שהחזיקו החזקה ארוכת שנים במקרקעין, הם יהיו זכאים לפצוי בגין השקעותיהם במקרקעין והשבחות במקרקעין שפינו.

...

על כן אני מורה על דחיית התביעה שכנגד.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה העיקרית והתביעה שכנגד.

במצב דברים זה אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו, לרבות עמרם (שניתן להניח כי תרוויח גם היא מעסקת הרכישה של מקרקעי המתחם מהנתבעת, הגם שהרווח לא יגיע כדי התעשרות שלא כדין).

מנגד, כשעסקינן ברשות מכללא: "הרי שבידי המשיבים לפנותו, ואין רשות זו מעניקה לו זכות כלשהיא כלפיהם מיניה וביה, לרבות הזכות לפיצויים [...] כן קבעה הפסיקה, כי זכות הפינוי העומדת לבעלי קרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה בזכות הפיצויים של בני הרשות, וכי האחרונים זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון... במקום אחר צוין, כי במקרים, בהם נפסקו פיצויים למי שהיה בר רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרישיונו בוטל, נפסקו הפיצויים רק בעבור השקעותיו בנכס" (עניין אביטן נ' באום, שם).

תביעת הנתבעים לפצוי בגין שווי המחוברים והשבחת הנכס (התביעה שכנגד): פועל יוצא מכך שאין לראות בנתבעים בני רשות במקרקעין הוא שהם לא זכאים לפצוי בגין השקעותיהם במקרקעין.

...

עם זאת, משלא הסתייע הדבר, אין מנוס מלפסוק לפי שורת הדין – וזו, להבנתי, מובילה לתוצאה שלעיל.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה נגד דגמי מתקבלת במלואה.

התביעות שכנגד נדחות.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט י' אנגלרד ברע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' יוסף כדורי (פורסם בנבו, 25/11/2002) לפיהם: "זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה במקרה זה בזכות הפיצויים של בני הרשות. סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת ההחזקה בחלקה מידי בני הרשות; בני הרשות מצידם זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון. בתביעה זו ייקבעו המבחנים לקביעת הקף הפיצויים, וזאת על רקע הנסיבות המיוחדות, ביניהן ההשקעות שבוצעו על ידי בני הרשות." הכלל הנו כי זכותו של בר רשות לקבל פיצויים עבור השקעותיו בעת פינויו מהמקרקעין אינה זכות שבדין וכי ככל שהיא קיימת היא מבוססת על הסכמה חוזית בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות.

בתא"ק (שלום ת"א) 23824-06-12 עריית תל אביב נ' ערמי (פורסם בנבו, 3/3/2015) עמדה כב' השופטת ע' ברקוביץ, על מכלול הנתונים עליהם יש ליתן את הדעת שעה שנבחנת סוגיית הפצוי בגין השקעות במקרקעין: "מקור הזכות – האם מדובר בחזקה אשר מקורה הוא בזכות חוזית או במתן רשות מפורשת או שמא מדובר ברשות מכללא. כך גם יש להתייחס למועד בו ניתנה אותה רשות נטענת.

...

לסיכום, מבקשים הנתבעים לדחות את התובענה ולחייב את העירייה בהוצאות משפט, ולחלופין, להורות על מתן פיצוי כספי לנתבעים חלף זכותם במקרקעין, לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ. במענה לטענות הנתבעים מוסיפה התובעת כדלקמן; ביום 17/12/1957 פנה מר וודש לרשות הפיתוח וביקש להעביר למר יחיא את זכותו בדירת וודש (ראו נספח 1 לכתב התשובה), מכוח החוזה שנכרת בין וודש לבין יחיא, אולם בקשה זו מעולם לא נענתה בחיוב.

באשר לנתבעים 3-6, אני קובעת פרק זמן של 12 חודשים לפינוי יתר השטח, לרבות מבנים מספר 722, 722א, 723, 723א, 724 , 724א, 725, 726, 727, 728, 729, 730, 731, 732, 737, 739, 743, 743א, 744.

משכך, אני דוחה את טענת הנתבעים בעניין זה, ומכל מקום, טענה זו לא בא זכרה במסגרת עיקרי טענותיהם שבסיכום של הנתבעים, ומשכך נראה כי נזנחה על ידם.

סוף דבר לכל היותר רכשו הנתבעים מעמד של ברי רשות מכללא בשטח שבהחזקתם.

כך גם יכול בר-הרשות לזכות בפצוי בגין ההשקעות שהשקיע במקרקעין במקרה בו ניתנה לו על ידי הבעלים רשות להקים בו מבנה.

...

עם זאת, אני סבורה כי יש מקום לחשיבה ולהפקת לקחים מהתנהלותה של המדינה במקרה זה. כפי שכבר ציינתי, הנכס, שהמחלוקות כולן נסבו עליו, הוכרז פעם אחת כנכס נפקד, מבלי שהיה לכך בסיס בדין, שהרי הבעלים היה ללא ספק תושב ירושלים במועד ההכרזה הראשוני עליו.

סוף דבר – לנוכח כל האמור, ובשים לב לנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן, לשיטתי יש לראות במערערים שבפנינו – הם בני משפחתו של מוחמד – בני-רשות בנכס מושא ההליך.

מסקנה זו מבססת טעם חלופי נוסף לדחיית תביעת הפינוי שהגישה הימנותא, לצד ההנמקה שהציגה חברתי השופטת רונן הנסמכת על הכלל של מעשה בית דין.

זכאות לפיצויים המסגרת הנורמאטיבית בפסק הדין שניתן ברע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' אלון לידאי, פד נז (3) 949 (להלן: "עניין חיר") היתייחס בית המשפט לסוגיית הזכות לפיצויים עבור ביטול רשות וקבע כי ישנם מקרים בהם יהיה בר הרשות זכאי לפצוי אך לא בגין ביטול הרשות אלא בגין ההשקעות במקרקעין בלבד, בע' 955 לפסק הדין נקבע: " מקום שנפסקו פיצויים למי שהיה בר-רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרישיונו בוטל, נפסקו הפיצויים רק עבור השקעותיו של בר-הרשות בנכס והשבחתו...". ייאמר כי בעיניין חיר, ביטל בית המשפט העליון את הפיצויים שפסק בית המשפט המחוזי למבקשים שם, אולם הדבר נבע מכך שדרישת הפיצויים הועלתה רק בעירעור לבית המשפט המחוזי ולא נטענה בכתב ההגנה בבית משפט השלום ומכך שלא הונחה תשתית עובדתית לפיה ניתן היה לפסוק פיצויים.

במסגרת סיכומי התשובה מטעמה, מתייחסת התובעת לטענת הנתבע, לפיה בית המשפט קיבל בעצם הרשות לתקן את כתב ההגנה את טענתו בדבר השבת השקעותיו נוכח היותו "בר רשות מכללא" וטוענת כי טענה זו שגויה תוך שהיא מפנה ללשון ההחלטה במסגרתה הודגש כי אין במתן הרשות לתיקון כתב ההגנה משום הכרעה לגופו של עניין בשאלה אם הנתבע זכאי לפצוי כלשהוא.

...

אוסיף כי אינני מקבלת את טענת הנתבע כי לא יכול היה לפנות את המקרקעין עד עדות המומחה מטעם בית המשפט, או אפילו עד ביקורו בשטח.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מורה לנתבע לפנות את המקרקעין בהתאם לסעדים שתבעה התובעת בסעיף 37 (א) עד (ג) לכתב התביעה.

היות שהנתבע נדרש לפנות מן המקרקעין עצים בהיקף גדול, אני קובעת כי הפינוי יבוצע בתוך 6 חודשים מקבלת פסק הדין.