פיצוי בנזיקין בגין עוולת כליאת שווא, בהתאם לחוק איסור לשון הרע

 נראה כי יש לערוך הבחנה בין עיקול המוטל על ידי רשות מנהלית בהתאם לסמכותה לבין עיקול המוטל במסגרת הליך שפוטי.

על-כן, אפילו לא מיתקיים יסוד זה או אחר של עוולת הנגישה, עדיין יש מקום לבחון, אם אין מקום לגבש אחריות בנזיקין על-פי עוולות אחרות, כגון איסור לשון הרע או רשלנות.

ולעומת זאת, בעיניין כרמלי הנזכר לעיל (=ע"א 558/84 מזל כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757 (22.7.1987) – א.ב.), הכיר ביהמ"ש העליון (ברוב דיעות) בהגנה סטאטוטורית מסוימת לעניין כליאת שוא של הלוקה בנפשו, כהסדר שלילי המוציא את העוולה של הפרת חובה חקוקה.

להשלמת התמונה אזכיר, כפי שצויין בפרק הרקע, כי בכתב התביעה דנן אף לא ננקבו סכומים כלשהם המשקפים את גובה הנזקים הנטענים ואף לא נידרש פיצוי קונקריטי בגין עוולת הרשלנות אשר – בשונה מעוולת לשון הרע – אינה כוללת את האפשרות לקבלת פיצוי סטאטוטורי ללא הוכחת נזק.

נמצא כי למעשה, זולת האיזכור האגבי של עוולת הרשלנות בכתב התביעה, לא נתבע בתובענה זו פיצוי כלשהוא בגין נזק בעטייה, והפיצוי היחיד המבוקש בכתב התביעה בנוגע לעצם פתיחת תיק ההוצאה לפועל והגשת השטר לבצוע הוא הפצוי הסטאטוטורי מכח חוק איסור לשון הרע.

...

לטענת המבקשת ההגנה חלה גם אם יתברר בסופו של דבר שפתיחת תיק ההוצאה לפועל היתה שגויה, נוכח הפסיקה ביחס לתחולת הגנה זו. באשר לעילת התביעה בגין קבלת דבר במרמה ופיצוי בגין הפרת חוזה טוענת המבקשת כי מדובר בעילה שעדיין לא נולדה מאחר שלא קבלו מאומה מכח אותו שטר בשלב זה. עתירת המבקשת לעיכוב ההליך נשענת על העובדה שההתנגדות לביצוע השטר אמורה להידון לפני כב' הרשם הבכיר חג'וג' כאשר מדובר בעניין שר לטענתם בינו לבין ענייננו מתקיימת חפיפה מלאה.

האמור עד כאן מוליך למסקנה כי ביחס לענייננו חלים הן הסדר שלילי והן חפיפה מלאה בין העובדות עליהן בוססו עילות לשון הרע ורשלנות בכתב התביעה ועל כן יש להחיל את כלל הדחיקה ולקבוע כי מאחר שחלות על התביעה בעילת לשון הרע ביחס לעובדות מקרה זה הוראות סעיף 13(5) לחוק לא ניתן לתבוע בגין אותה תשתית עובדתית מכח עוולת הרשלנות.

בנסיבות אלה דין התביעה לפיצוי בעילת הפרת חוזה להמחק על הסף.

סיכום לאור האמור, התביעה במלואה מסולקת על הסף, כאשר העילה בגין עצם פתיחת תיק ההוצאה לפועל – אם מכח עוולת פרסום לשון הרע ואם מכח עוולת הרשלנות – נדחית על הסף וביחס לעילות הנוספות נמחקת על הסף.

כמו כן טוען התובע לעוולת תקיפה, כליאת שוא ומעצר שוא, רשלנות כוחות המישטרה, לרבות רשלנות מח"ש בבצוע חקירתה וכן להפרת חובות חקוקות דוגמאת חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, סעיפים שונים מחוק העונשין, הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 ועוד.

מעשים אלו עונים על הגדרת עבירת תקיפת שוטר בהתאם לסעיף 273 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), וחמור מכך, כעולה מן העובדות, התובע תקף את השוטר בן סעדון, על מנת להפריע או להכשיל אותו במילוי תפקידו, תוך כדי שהוא מנסה לברוח ולהימלט מהשוטרים, ובכך עונה הוא גם על הגדרת סעיף 274(1) לחוק העונשין לעניין תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות.

ראו בעיניין זה למשל, ע"א (מחוזי ירושלים) 3238/09 מדינת ישראל נ' טלי בן-לולו (נבו): "... אין מקום להצר את צעדיה של המישטרה על-ידי הרחבת האפשרות למצאה חייבת בנזיקין מעבר להכרחי, ויש להישמר מפני קביעת נורמת זהירות שתביא ליצירת מישטרה הססנית שתירתע להפעיל שיקול דעת ולממש את סמכויותיה במקרים הראויים (או שתמהר להפעיל סמכותה במקרים שאינם ראויים)". לאור המסקנה האמורה, ומשלא עלה בידי התובע להניח תשתית ראייתית לקיומו של נזק שנבע ממעשה שאינו כדין, הרי שאין מקום לפסוק לו כל פיצוי בגין המעצר (שלא הוכח כי היה מעצר שוא שנבע ממעשה רשלני), או בגין האלימות שלטענתו הופנתה כנגדו.

...

לנוכח כל האמור, לא שוכנעתי כי השוטרים השתמשו בכח לא סביר ואני מוצאת כי התנהגותם היתה מידתית בשים לב למציאות בה פעלו כפי שתואר לעיל.

ראו בעניין זה למשל, ע"א (מחוזי ירושלים) 3238/09 מדינת ישראל נ' טלי בן-לולו (נבו): "... אין מקום להצר את צעדיה של המשטרה על-ידי הרחבת האפשרות למצאה חייבת בנזיקין מעבר להכרחי, ויש להישמר מפני קביעת נורמת זהירות שתביא ליצירת משטרה הססנית שתירתע להפעיל שיקול דעת ולממש את סמכויותיה במקרים הראויים (או שתמהר להפעיל סמכותה במקרים שאינם ראויים)". לאור המסקנה האמורה, ומשלא עלה בידי התובע להניח תשתית ראייתית לקיומו של נזק שנבע ממעשה שאינו כדין, הרי שאין מקום לפסוק לו כל פיצוי בגין המעצר (שלא הוכח כי היה מעצר שווא שנבע ממעשה רשלני), או בגין האלימות שלטענתו הופנתה כנגדו.

עוד אעיר, כי נוכח תוצאת פסק הדין, לא ראיתי להידרש לטענות הנתבעת בדבר אשם תורם בשיעור 100% של התובע, והטענה לפיה "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה". אם כן, ולאור האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובעים טענו כי בפעולות החיילים, ובהם גם בפתיחת התיק הפלילי נגד התובעים, נגרם לתובעים נזק המזכה אותם בפצוי לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ומזכה כל אחד מהם בפצוי בסך של 50,000 ש"ח. כמו כן נטען כי התובעים זכאים לפצוי בגין עוולה חוקתית בשל הפגיעה החוקתית בחרותם, בכבודם ובעוגמת הנפש שנגרמה להם.

הנתבעת טענה כי פעלה כנדרש ובהתאם לסמכותה וחובתה, הן בהחלטה לעצור את התובעים לאחר שהפרו צו אלוף המורה כי מדובר בשטח צבאי סגור, והן בהחלטה לפתוח בחקירה נגד התובעים, וזאת על רקע התלונות שהיו בידה באותה עת. לחלופין טענה הנתבעת כי פעלה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית, ולא התרשלה או ביצעה עוולה אחרת כלפי התובעים, כאמור בסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1955.

תביעתם התייחסה לטענות נזיקיות של רשלנות, תקיפה, כליאת שוא ולשון הרע.

...

המסקנה מכל האמור לעיל היא שלא עלה בידי התובעים להוכיח כי במכלול נסיבות העניין הנתבעת – בעצמה או באחריותה השילוחית – התרשלה כלפי התובעים באופן המזכה אותם בפיצוי.

המסקנה היא, איפוא, כי דין התביעה להידחות.

בשים לב למכלול נסיבות העניין ולכל האמור לעיל, מצאתי לנכון לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

" ובהמשך: "אין מקום לתביעה שמחוץ לגדרי חוק איסור לשון הרע, בנזיקין או עילה אחרת, מקום שהמחוקק נעל את שערי איסור לשון הרע". הנני סבורה כי צדק בית המשפט קמא בכך שלא סילק על הסף את התביעה כולה בקבעו כי קיימות טענות נוספות ביחס להתנהלות המבקשת כלפי המשיב בעטיין הוא טוען לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה, כעילה נפרדת.

טול לדוגמא מקרה שבו רשות מוסמכת מפרה הסכם שנחתם בינה לבין מאן דהוא, היעלה על הדעת שתביעתו של האחרון תידחה על הסף בטענה שהפרת ההסכם תוכח באמצעות מכתב שנשלח שתוכנו מוגן מפני תביעת לשון הרע על פי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע?! כך גם לגבי תביעה לפצויי פיטורין ונזקים בגין פיטורים שלא כדין.

המאבטח הגיש תביעה נזיקית בגין כליאת שוא, נגישה, הפרת חובה חקוקה ולשון הרע.

...

בחינת הדברים גם מזווית נוספת מובילה לאותה מסקנה.

על יסוד האמור, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשת תשלם למשיב באמצעות בא כוחו הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪.

תמצית פס"ד תמ"ש בית המשפט לעינייני מישפחה נצרת בפני כבוד השופט אסף זגורי 1. בית המשפט דן בתביעה של אב כנגד בתו המכהנת התפקיד שפוטי וכנגד הפסיכיאטר המחוזי בשל נזקים שנגרמו לו בעקבות בדיקה פסיכיאטרית כפויה שנערכה לו. 2. בית המשפט קיבל את התביעה כנגד המדינה וסגנית הפסיכיאטר המחוזי ודחה אותה כנגד בתו של התובע ופסק: הוראת הבדיקה הכפויה ניתנה שלא כדין: 2.1. הוראת סעיף 6(א) לחוק טפול בחולי נפש מכוח ניתנה הוראת הבדיקה הכפויה קובעת תנאים מצטברים שכולם צריכים להתקיים כדי שהצו יהיה חוקי. לעניין סעיף קטן ( 1) הכוונה היא לאדם החולה במחלת נפש שבעטיה נפגם כושר שיפוטו וכושרו לבקורת המציאות. לעניין ס"ק ( 2) יש צורך בראיות לכאורה שהאדם מסכן עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי. ולעניין ס"ק ( 3) יש צורך בראיות לכאורה שהאדם סרב להבדק בידי פסיכיאטר. 2.2. לענין סעיף 6(א)( 1) הדגש בפסיקה ובמדריכים המקצועיים עבר מבחינת שאלת קיומה של "מחלת נפש" לשאלת הפגימה בכושר השיפוט ובוחן המציאות בעקבות הפרעה נפשית. 2.3. לעניין סעיף 6(א)( 2) נידרשות ראיות לכאורה לסיכון עצמי או של הזולת, כאשר על הסיכון להיות מיידי. בית המשפט עומד על הקושי בהערכת מסוכנות וניבויה על ידי רופאים. מובהר כי בשל הצורך לפרש את חוק טפול בחולי נפש באופן מצומצם ודווקני בטרם נקיטת אמצעים דרסטיים על הסיכון להיות ממשי ומוחשי. 2.4. לעניין סעיף 6(א)( 3) סרוב לבדיקה פסיכיאטרית הוא אך ורק סרוב ישיר להזמנה מפורשת לעריכת בדיקה פסיכיאטרית כאשר הסרוב צריך להימסר לפסיכיאטר באופן אישי וישיר ולא באמצעות צדדי ג' כגון בני מישפחה ואף לא באמצעות רופא מישפחה. ראיות לכאורה ומבחן בוזגלו: 2.5. לעניין התיבה "ראיות לכאורה" מובהר כי בדומה לאנגליה (ובשונה מארה"ב) מידת ההוכחה היא כנהוג במשפט אזרחי. עם זאת, ברור כי אין די בפניית בן מישפחה לפסיכיאטר המחוזי כדי שהדבר ישמש לבדו עמידה בתנאי של "ראיות לכאורה" לקיום תנאי סעיף 6 לחוק טפול בחולי נפש. בטרם מתן הוראה לבדיקה פסיכיאטרית כפויה, חובה על הפסיכיאטר המחוזי לוודא היטב כי במסגרת "הראיות לכאורה" המוצגות בפניו, יכללו מסקנות של בדיקה רפואית שבוצעה באדם שמבוקש להוציא כנגדו את הצוו, ואין די בתאור קשה של בני המשפחה (אף אם התאור בכתב כולו אמת). 2.6. במקרה הנוכחי הסתמכו הפסיכיאטרים המחוזיים באופן עוור ובלעדי על דיווחה של הבת תוך שייחסו לה רמת אמינות מוחלטת בשל העובדה שמדובר בשופטת מכהנת. בית המשפט נידרש ל"מבחן בוזגלו" ומבקר את היתנהלות הפסיכיאטרים בקובעו כי היה חובה עליהם לנהוג בדין זהה כלפי הדיווח של הנתבעת אילו היה נימסר מאדם שאינו מכהן בתפקיד שפוטי. גם אם הדיווח אמין הוא לא יכול להספיק לבדו כדי לענות לתנאי החוק. הפסיקה המנחה קובעת כי אין מקום להסתפק רק בפניית בן מישפחה ואינה מתייחסת למעמד בן המשפחה או קובעת דרגות אמינות שונות למדווח שהוא "המובטל בטיטו", "יוחנן הסנדלר", "פרופ' ליבוביץ'" או "שופט מכהן". 2.7. הוראת סגנית הפסיכיאטר המחוזי פסולה מאחר וברור לחלוטין שלא מיתקיים תנאי סעיף 6(א)( 3) לחוק טפול בחולי נפש שכן הייתה רק סברה שהתובע יסרב לבדיקה פסיכיאטרית אך אין ספק כי זו לא הוצעה לו על ידי הפסיכיאטר המחוזי. לעניין התנאי הקבוע בסעיף 6(א)( 2) בדבר סיכון אובדני מיידי, מוטל ספק רב עד כמה ידיעה מצד שלישי אודות איומים אובדניים שבוע לפני הדיווח יכול לעמוד בתנאי הסעיף. מכיוון שמדובר בתנאים מצטברים, והשלישי שבהם לא מיתקיים באופן וודאי, ברור שהוראת הבדיקה הכפויה הדחופה ניתנה שלא כדין. העוולות הנזיקיות והעדר פטור למדינה מאחריות: 2.8. כפועל יוצא חבה המדינה מכוח הפרת חובה חקוקה, רשלנות וכליאת שוא. בשל התרשלות המדינה לא חלה החסינות מפני חיוב בנזיקין הקבוע בחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) כל עילות התביעה כנגד הבת נדחות: 2.10. התביעה כנגד הבת מכוח פירסום לשון הרע, נדחית בשל קיומה של הגנת פירסום 8) לחוק איסור לשון הרע. בית המשפט התרשם כי ) ,(2) בתום לב מכוח סעיפים הבת הנה בעלת תפיסה מצפונית ומוסרית ממדרגה ראשונה והיא התכוונה להגן על חייו של אביה בכל מחיר (כבד אשר יהיה) למרות כל מה שעולל לה ולבני משפחתה. ניכר כי היא הייתה בדיעה אמיתית שהוא זקוק לעזרה והיא לא פעלה במזיד ובמתכוון כדי להרע לאביה. 2.11. משנקבע כי הבת פעלה בתום לב בדווח שמסרה ואין בדווח משום לשון הרע, הרי שאין לייחס לה רשלנות כלשהיא שכן אין להזקק לעוולת הרשלנות מקום שמדובר בסוג הנזקים שעוולת לרשון הרע אמורה להגן מפניהם. 2.12. כן נדחתה עילת התרמית שייחס התובע לבתו שכן לא התקיימנו יסודות העוולה ובפרט לא נטען ולא הוכח קיומו של נזק ממון או העדר אמונה של הנתבעת באמיתות דיווחה לסגנית הפסיכיאטר המחוזי. 2.13. מטעמי מדיניות שיפוטית נדחה הטיעון כי יש לראות בבת מעוולת במשותף של עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה יחד עם הפסיכיאטר המחוזי. מקום שהבת פעלה בתום לב מתוך להגן על טובת אביה וחייו וגם לא ביקשה או הייתה מוסמכת לבקש את טיב וסוג הוראת הבדיקה הנדרשת ניתק הקשר הסיבתי בין הדיווח לבין התוצאה. הבת אך דיווחה על הידוע לה בבקשת היתערבות בלבד בהתאם לסמכות הפסיכיאטר המחוזי. ההחלטה בדבר אופן ההתייחסות לדווח ובחירת דרכי הפעולה

במקרים אחרים בהם נדונו תביעות נזיקין בגין מעצר או עיכוב שלא כדין נקבע כי כאשר עסקינן בפצוי על נזק לא ממוני, הקפו ייקבע על פי כמה שיקולים: טיב הפגם שנפל בהתנהלות המישטרה, אופיה של שלילת החרות (מאסר, מעצר או עיכוב), משכה של שלילת החרות ואופן התרחשותה.

...

במקרה שלפניי סבורני, מדובר במקרה שבו ההכרעה השיפוטית היא בעלת חשיבות ציבורית ומשפטית כשלעצמה.

באיזון בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים במקרה שלפניי, אני סבור שהכף נוטה בבירור לעבר פרסום פסק הדין.

התובע ערער על החלטתי בה דחיתי בקשתו לפסול עצמי מלשבת בדין ובית המשפט העליון דחה את ערעורו במסגרת פסק דין שפורסם.

בנסיבות אלו סבורני, כי האיזון הנכון הוא חיסוי כל פרט בדבר בני משפחתה של הנתבעת 1, מקום עבודתה המדוייק, ציון הממונים עליה והכפופים לה בשמם, זהותם או פרטיהם וחיסוי פרטי ילדיה ואף חיסוי שמות הפסיכיאטרים ובית החולים בו בוצעה הבדיקה.