וכן ע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן פ"ד ל"ט (4) 734, קבע כב' השופט ד. לוין כי:
"המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדברים שבאותו פירסום...
לגבי שאלה אחת – נמצא כי "אובחנו תגובות המאפיינות דוברי אמת".
ולגבי שאלה שתיים – "אובחנה מגמה לאמירת אמת".
אין לדעת מכתב התביעה (סעיף 5 ג' – ד') או מדו"ח הבדיקה של מכון "אמסל", (אין היתייחסות לכך בפרק 1 לדו"ח הנושא כותרת-"כללי" או בפרק 2 – "מהלך הבדיקה") אם נאמר למכון "אמסל" בטרם ערך את הבדיקה, כי אין מדובר בבדיקת פוליגראף ראשונה שנערכה לתובעת בגין אותו מקרה, וברור, וגם מר עוזרי אישר בחקירתו הנגדית, כי העובדה שנבדק נשאל במספר בדיקות פוליגראף באותו ענין יש בכדי להביא לשינוי תוצאה של בדיקת פוליגראף.
לענין אי הוכחת הנזק, ראה: ע"א 355/80 אנסמוב נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה (2) 800 בעמ' 809 שם נקבע:
"…באותם מקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה לא יפסק לו פיצוי".
(א.2) החזר הוצאות בדיקת פוליגראף במכון "אמסל":
אינני סבורה, שמכון גזית הורביץ לא פעל באופן מקצועי.
...
(9.3) לסיכום ענין זה:
לאור האמור לעיל, דין התביעה בעילת לשון הרע – להדחות.
אינני סבורה, כי מעשי הנתבעים או מי מהם היו מעשים לא סבירים; שנכנסים לגדר רשלנות ויש לדחות התביעה גם בעילה זו.
עילת האשמת שווא:
לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה ולפיה דווקא התובעת היא זו שסכלה את האפשרות להגיע לחקר האמת, בכך שיצאה מחדר ההלבשה לפני שהגיעה משטרה ולפני שנערכה בדיקה על גופה, ולא הנתבעים הם אלו שסיכלו את האפשרות להגיע לחקר האמת.
ב) הנזק הלא ממוני:
משנדחו עילות התביעה הרי שאין זכאות לפצוי, ואין צורך להרחיב בעיניין זה.
לסיכום:
א) לאור האמור לעיל דין התביעה להדחות.
