פיצוי בגין תאונת דרכים: קביעת גובה הנזק בדרך פשרה

הינה כי כן, כך או אחרת, הארוע הוא "תאונת דרכים". זכות החזרה והשיפוי כלפי הנהג משנקבע כי אירעה תאונת דרכים שבה הנתבע אשר נהג ברכב ללא ביטוח פגע בנפגעות, ומאחר שלפי סעיפים 9(א)(1) ו - 7(5) לחוק הפיצויים קרנית זכאית לשיפוי מ"מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח.

יובהר כי דוח חקירה זה אינו הדוח המקורי שאותו הוא עצמו ערך, אלא דוח שהודפס על יסוד כתב ידו (שלא נשמר) ושאותו הוא העביר למשרד החקירות שערך עליו "הגהה". החוקר הפרטי לא זכר האם לאחר אותה "הגהה" ביצע השוואה בין כתב ידו לבין דוח החקירה, אך לדבריו משרד החקירות אינו מבצע שינויים בכתב היד על דעת עצמו ודוח החקירה בדרך כלל משקף אותו (עמ' 46 שו' 18-22; עמ' 47 שו' 5-7; עמ' 54 שו' 22-30).

הנזק הכלל, פרי פסיקת בית המשפט העליון, הוא כי בתביעת שיפוי של קרנית, אין להעמיד לפני בית המשפט מחלוקת כאילו היתה זו תביעת פיצויים של הניזוק נגד המזיק, אלא יש להיתמקד בבחינת סבירות שיקוליה של קרנית בחתימתה על הסכם הפשרה (ריבלין, בעמ' 554); ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4) 567, 569-571 (1997)).

חישוב אקטוארי מלא בראש הנזק של אובדן כושר הישתכרות לבדו מגיע לסכום של כ - 151,000 ₪, מבלי שהוספנו הפסדי פנסיה (12.5%), הוצאות נוספות (רפואיות, נסיעות ועזרת הזולת) ונזק לא ממוני כקבוע בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו – 1976.

כחלק מברור חבותה כמובן שעל קרנית לפנות לנהג כדי לקבל את גירסתו, אולם היא אינה חייבת לגבש את עמדתה רק על יסוד גירסתו, ובמקרה דנן היו לה מספיק אינדיקאציות כדי לקדם פשרה מול הנפגעות שאילמלא כן הסכומים שהיה עליה לשלם היו עלולים להיות גבוהים הרבה יותר.

...

לאחר קבלת חוות הדעת, דרישת הנפגעת י' עלתה ל – 274,000 ₪ לא כולל שכר טרחת עו"ד (נספח י), כך שסיום ההליך מול שתי הנפגעות בסכום כולל של כ – 146,000 ₪ גם הוא סביר ומשקף ניהול משא ומתן הלוקח בחשבון את האינטרסים של קרנית, ובסופו של דבר גם את אלו של הנהג שעתיד להיות משובב.

בסופו של דבר, בית משפט זה ביסס את הכרעתו על מכלול הראיות בתיק - עדותם של הנפגעות והנתבעים, ועל המסמכים השונים שהוגשו.

סוף דבר דין התביעה להתקבל.

הוסיף בית המשפט והתייחס למצב המיוחד בתביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וקבע, כי שעה שבתביעות אלה הוכחת עניינים שברפואה מסורה למומחים רפואיים המתמנים על ידי בית המשפט, גובה הנכות ופרטי מיגבלות הנפגע אינם ברורים לעיתים עם הגשת התביעה ואלה מתבררים רק לאחר קבלת חוות דעת של המומחים הרפואיים, משכך צפויים מקרים בהם רק לאחר קבלת חוות הדעת ניתן יהא לאמוד את סכום התביעה.

בדומה לכך, ברע"א 37040-05-11 לריאונוב נ' עמר רפי ואח' [פורסם בנבו] (23/8/2011) (להלן: "עניין לריאונוב"), אישר בית המשפט המחוזי בנצרת העברת התביעה לפצוי בגין נזק גוף לבית המשפט המחוזי, אף שמדובר היה בהליך בו כבר החלו ההוכחות בבית משפט שלום.

אכן, לא ניתן להיתעלם מן העיתוי בו מוגשת הבקשה, כפסע ממועד ההוכחות, זמן רב לאחר שבית המשפט נתן הצעת פשרה בתיק (שלא השביעה רצונה של התובעת- כך נלמד מתגובותיה) ובחלוף שנתיים ממועד הגשת חוו"ד מומחה בימ"ש. ואולם אם אכן סברה התובעת בעת הכנת התחשיב, מועד בו וודאי כבר הייתה מודעת לשעור הנכויות בעטיו של הארוע, כי נזקיה עולים על סמכותו העניינית של בית המשפט השלום, שומה היה עליה לפעול כבר אז ועוד בטרם הכנת תחשיבי הנזק וקבלת הצעת פשרה מבית המשפט ולעתור בבקשה להעברת מקום הדיון בהיעדר סמכות עניינית.

] ליבראליות: הפסיקה שקדמה לתקנות החדשות קבעה שאמת המידה לתיקון כתבי טענות בשלב קדם המשפט היא ליבראלית, וככלל ייעתר בית המשפט לבקשה לתיקון ברוחב לב, ובילבד שניתן לפצות את הצד שכנגד בדרך של פסיקת הוצאות.

...

לאחרונה ניתן פסק דין בבית המשפט העליון אשר חזר על הדברים ואף הוסיף, אם כי המדובר היה בתביעה לנזקי רכוש: כבוד השופט גרוסקופף ברע"א 8892/20 פורטמן נגד צורי שדי ניהול ואחזקות מבנים בע"מ (8.4.2021) כותב: "כידוע, לבית המשפט שיקול דעת רחב בהפעלת סמכותו להיעתר "בכל עת" לבקשות לתיקון כתבי טענות, "בדרך ובתנאים הנראים צודקים" לשם הכרעה "בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין" (תקנה 92 לתקסד"א הישנות; וכן תקנה 46 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018 (להלן: תקסד"א החדשות)).

התובעת אזכרה את החלטתה של כב' השופטת יעקובוביץ ברע"א 34768-01-19, אולם דומה כי יש לאבחן את האמור מענייננו שכן שם הבקשה הוגשה בסמוך למתן חוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, והרציונלים להיעתר לבקשה שם היו שונים בתכלית מבענייננו.

בנסיבות העניין נחה דעתי כי איזון ראוי בין זכות הגישה לערכאות לבין אינטרס הציבור להקצאת משאבי שיפוט במידה סבירה מטה את הכף אל עבר מחיקת התביעה ככל שהתובעת סבורה באופן רציני כי נזקיה עולים על גבול סמכותו של בית המשפט השלום.

הפצוי שנפסק לתובע במסגרת התביעה כנגד חברת הביטוח בגין תאונת הדרכים – בתום הליך משפטי ניתן פסק דין על ידי בית משפט השלום בתל אביב (ת"א 21314-09-10) בו נפסק לתובע פיצוי בסכום של 51,906 ש"ח (לאחר הפחתת התשלומים התכופים) כמו כן נפסקו הוצאות בגין תשלום אגרה ושכ"ט עו"ד בסכום של 7,827 ש"ח. בעקבות הגשת ערעור על פסק הדין שניתן בבית משפט השלום, הוחלט על ידי ערכאת העירעור (ע"א 14935-07-12) להגדיל את הפצוי בסכום של 30,000 ש"ח ובתוספת שכ"ט עו"ד כדין על סכום זה. תביעה לקבלת גמלת נכות מעבודה – בעקבות תביעה שהוגשה לביטוח הלאומי נמצא התובעת כזכאי לקבלת דמי פגיעה החל מחודש אוקטובר 2008, כאשר גובה הקצבה החודשית אינו קבוע והוא משתנה בין שנה לשנה.

בנוגע לטפול בתביעה לפצוי בגין תאונת הדרכים נקבע בהסכם כי על התובע לשלם לנתבעת 8% מהפצוי שייפסק לתובע במקרה של הסכם פשרה לפני הגשת תביעה לבית המשפט, 11% במקרה של הסכם פשרה לאחר הגשת תביעה לבית המשפט או 13% אם הפצוי ייפסק לאחר דיון בבית המשפט באמצעות מתן פסק דין – תנאים אלו תואמים את האמור בכללי לישכת עורכי הדין (תעריף מאקסימאלי לשכר טירחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977.

בנוסף על כך זכאית הנתבעת לקבל תשלום גם בהתאם לפיצויים שנפסקו על ידי ערכאת העירעור ולכן זכאית לשכר טירחה נוסף בסך 4,602 ש"ח. דהיינו בסך הכל התובע נידרש לשלם לנתבעת בעבור הגשת התביעה לפי חוק הפלת"ד שכר טירחה בסכום כולל של 12,429 ש"ח. שכר טירחה בגין התביעה לנכות מעבודה בביטוח הלאומי לטענת התובע , בנגוד להסכם שכר הטירחה שנחתם עם הנתבעת, נאמר לו שהוא לא ישלם שכר טירחה מעבר להסכמת הצדדים לגבי התביעה לפצוי שהוגשה מכוח חוק הפלת"ד. התובע טוען כי הוא הבין מדברי הנתבעת שהטיפול בתביעה לביטוח לאומי נעשה כחלק מהטיפול המשפטי בתביעה לניזקי גוף בעקבות התאונה.

בהעדר טענה נגדית מצד התובע לעניין סכום ההוצאות ומשלא מצאתי כי גרסת הנתבעת נסתרה בדרך כלשהיא, אני מקבלת את טענת הנתבעת באשר לזכאותה לתשלום ההוצאות בסכום של 4,906 ש"ח. התשלומים שהתקבלו על ידי הנתבעת והקיזוז שבוצע על ידה הנתבעת מאשרת בסעיף 1 לתצהירה שקבלה סכום כולל של 101,341 ש"ח (פיצויים מחברות הביטוח בגין תאונת דרכים משנת 2008, פיצויים בגין תאונת דרכים משנת 2014, החזרים שונים מחברת הביטוח וקופ"ח וכן החזר ערבות שהופקדה בבית המשפט).

...

מעבר לעובדה שעסקינן בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב שהתובע כלל לא דרש את ביטולו ולחזקה המשפטית הקיימת לפיה מי שחתם על מסמך גם יודע את תוכנו, הרי שכאשר מדובר בשתי תביעות שונות שלגבי אחת מהן - התביעה לפי חוק הפלת"ד נקבעה בחוק מגבלה לעניין גובה שכר הטרחה, אינני מקבלת את הטענה שלפיה הנתבעת הסכימה להגביל את שכר טרחתה גם עבור טיפול בתביעה שאיננה מכוח חוק הפלת"ד. התובע אמנם טען כי אינו דובר את השפה העברית או האנגלית שכן הוא דובר את השפה הטיגרית (שפת אם) ולכן לא הבין את תוכן הסכם שכר הטרחה שנכתב בעברית.

לא מצאתי בטענות התובע, בעדותו ובראיות שהוצגו לבית המשפט על ידי התובע, ביסוס כלשהו לכך שהנתבעת לא תהא זכאית לשכר טרחה בגין הטיפול בהגשת התביעה לביטוח לאומי בגין נכות מעבודה ואני דוחה טענה הגנה זו. אשר לשכר הטרחה לו זכאית הנתבעת בגין התביעה לביטוח הלאומי: על פי הסכם שכר הטרחה, נקבעו מס' חלופות לבחירתה של הנתבעת באשר לסכום שישלם התובע כשכר טרחה עבור הטיפול בתביעה לביטוח הלאומי (1/3 מגובה שכר הטרחה בטיפול בתביעה לפי חוק הפלת"ד, 20% מכל סכום שיקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי או שכר טרחה שווה ערך ל – 24 תשלומים חודשיים שיהיה התובע זכאי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי).

אינני מקבלת את טענות הנתבעת בעניין זה. בין הצדדים נכרת הסכם שכר טרחה בו נקבע מפורשות כי פעולות שאינן נוגעות לתביעות שנדונו לעיל יחויבו בנפרד בתעריף שעתי .משכך הנתבעת איננה יכולה לשנות את ההסכם תוך קביעת סכום "סמלי" בסך 17,000 ש"ח ובכך לייתר את הצורך בהצגת פירוט לתובע לעניין הפעולות בהן נקטה ומהו היקף השעות שנדרש לפעולות אלו, שכן לו רצתה לעשות כך היה עליה לקבל את הסכמתו של התובע לשינוי תנאי ההסכם.

בהיעדר טענה נגדית מצד התובע לעניין סכום ההוצאות ומשלא מצאתי כי גרסת הנתבעת נסתרה בדרך כלשהי, אני מקבלת את טענת הנתבעת באשר לזכאותה לתשלום ההוצאות בסכום של 4,906 ש"ח. התשלומים שהתקבלו על ידי הנתבעת והקיזוז שבוצע על ידה הנתבעת מאשרת בסעיף 1 לתצהירה שקיבלה סכום כולל של 101,341 ש"ח (פיצויים מחברות הביטוח בגין תאונת דרכים משנת 2008, פיצויים בגין תאונת דרכים משנת 2014, החזרים שונים מחברת הביטוח וקופ"ח וכן החזר ערבות שהופקדה בבית המשפט).

סיכום לאחר שבחנתי את טענות התובע, מצאתי כי יש לדחות את רוב רכיבי התביעה למעט חיוב הנתבעת לשלם לתובע סכום של 17,000 ש"ח מהטעם שלא נוכחתי על פי הראיות שהובאו בפניי כי אכן נדרש החייב לשלם על פי תנאי הסכם שכר הטרחה, את התשלום אותו הגדירה הנתבעת כסכום "סמלי" ביחס לפעולות שנדרשה לבצע במסגרת הטיפול המשפטי.

המשיב 3 – התובע הגיש תביעה בסדר דין מהיר בסך 35,275 ₪ לקבלת פיצוי בגין נזקים שארעו לרכבו בתאונת דרכים מיום 31.8.2022.

אשר למחלוקת בעיניין הנזק הנטען, הרי שמאחר שהנזק תואם את נסיבות התאונה, ונתמך בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצדדים שכנגד לא הגישו שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, הרי שסכום התביעה בדין יסודו".

נקבע ע"י כב' השופט גרוסקופף בסעיף 16 לפסק דינו ,כי סעיף 79 א לחוק לא מפרש מהי אותה פסיקה בדרך של פשרה אך לפי פסיקת בתי המשפט "...התגבשה העמדה כי משמעותה של אפשרות זו היא שיחרור בית המשפט מכבלי הדין הפרוצידורלי והמהותי, והנחייתו לפסוק באופן הנראה לו הוגן וצודק בנסיבות העניין, בהתאם למכלול החומר שהונח לפתחו...". נקבע כי משהוסמך בימ"ש לפסוק על דרך פשרה ללא הנמקות (בין אם באמירה מפורשת ובין אם באופן משתמע מברירת המחדל לפיה בהיעדר קביעה אחרת הכרעתו האופרטיבית ללא הנמקות), הוא לא רק משוחרר מהחובה לתת הנמקות אלא ראוי שיימנע ממתן הנמקות.

...

בית משפט נימק ב- 7 נימוקים , מדוע הגיע למסקנה זו. ובתמצית – נתן משקל מכריע לעדות נהגת רכב התובע.נקבע כי עדותה תומכת בעדות נהג רכב מנורה ואי מתן אמון בעדות נהגת רכב כלל.

עוד נקבע בסעיפים 6.6 ו- 6.7 לפסק הדין: "6.6 לא מצאתי כי היה באפשרותם של נהג רכב התובע ונהג רכב מנורה לנקוט בכל פעולה, יותר מכפי שנקטו, כדי למנוע את התאונה. לפיכך, אני סבור כי מלוא האחריות לקרות התאונה מוטל על נהגת רכב כלל.

דין הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבות, שכן אין לו סיכוי להתקבל: א) בית המשפט העליון בע"א 6780/19 מדינת ישראל נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (16.8.20) דן בהרחבה במהותה של פסיקה על דרך הפשרה.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל נדחה הערעור.

בפסק הדין נקבע כי הארוע בו נפגע המנוח הוא תאונת דרכים וכי על הנתבעת, קרנית, לפצות את האלמנה, כיורשת המנוח, בהתאם להוראות הדין.

ומכאן להכרעה בטענות שנותרו במחלוקת בין הצדדים - הבסיס הנורמאטיבי לבחינת המחלוקת בין הצדדים הנו הוראת סעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה- 1995, שזוהי לשונו: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששלמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף, רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור". סעיף זה הוא העומד בבסיס משולש היחסים מזיק-ניזוק-מל"ל, אשר תואר ונדון בפסיקה פעמים רבות: הניזוק סובל נזק; התרופה לחלק מן הנזק ניתנת באמצעות גמלאות המשולמות לניזוק על ידי המל"ל; והמל"ל זכאי לחזור על המזיק בתביעה לפצוי בגין התגמולים ששילם וישלם לניזוק עקב הפגיעה מושא התביעה (ראו ע"א 7453-12 אלחבאנין נ' אברהם (פורסם ביום 9.9.14)).

בקשתו התקבלה מהנימוקים הבאים: "ההסדר שהושג בין המזיק לניזוק אינו פוטר את המזיק מחובת תשלום למוסד על הפיצויים שהלה משלם לניזוק, ואולם הללו מוגבלים עד לגובה הנזק. כך מתיישבים הדברים עם העקרון לפיו אין לידרוש מהמזיק לפצות בשיעור העולה על הנזק שגרם - וככל שאין מדובר בתרמית (או סיטואציה קרובה לכך) אין זה מעלה ומוריד מבחינת המזיק אם חלק מהפצוי הועבר ישירות לניזוק וחלקו למוסד. יש להבחין בין הפשרה כיוצרת (או שאינה יוצרת) השתק, לבין ניכוי הסכום שנפסק בפשרה מהסכום הנפסק בתביעת המל"ל.

הינה כי כן, המטרות של הדינים החלים על המזיק אל מול אלו החלים על המל"ל שונות ויש גם בהן כדי להכתיב את התוצאה בעת היתנגשות בין זכותו של המזיק לזכאותו של המל"ל. הדין החל על יחסי המזיק-ניזוק מחייב הכרעה (אם בפסק דין ואם בדרך הפשרה) שלאחריה יוצא המזיק מן התמונה.

...

הנה כי כן - אני סבורה כי פסיקת בית המשפט העליון הייתה עקבית בהבהירה כי אחד העקרונות החשובים במשולש המזיק-ניזוק-מיטיב הינו מניעת חיובו של המזיק בכפל פיצוי.

אלא שסבורני כי בהשוואת מעמדו של המזיק אל מול מעמדו של המל"ל, ובנסיבות המקרה דנן, תוצאה זו הינה סבירה והגיונית יותר.

יוער לעניין זה כי אמנם עיקרו של פסק הדין עסק בסוגיות ספציפיות למחלוקת בין הצדדים הנוגעות ליכולתו של המל"ל לחזור למזיק בגין שיפוי שניתן לאלמנה עבור גמלת שיקום לימודים, אולם הדברים הכתובים בפסק הדין מתייחסים גם לעקרון הכללי לפיו אין לחייב את המזיק לשלם מעבר לנזק שגרם לניזוק, כפי שנכתב על ידי כב' השופט שנלר בהמשך פסק הדין שלעיל: "אכן, כפי שגם נקבע בע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (12.3.2018) (להלן: עניין פלונית) מפי כב' השופט עמית, באותו מקרה אכן לא נשמר האיזון אך הצד "החסר" היה המל"ל וכשאכן הניזוקה שם קיבלה מעבר לניזקה אולם בית המשפט מצא זאת לנכון מאשר מצב בו ייגרע מחלקו של הניזוק.