פיצוי בגין שמלת כלה לא צנועה עקב הפרת הסכם

עוד טען הנתבע כי למרות שמלכתחילה הכלה לא ביקשה ולא הסכימה לצילומים שלה בוידאו בעת צלומי הנוף, הצלם הגיע לצילומי הנוף גם עם מצלמת וידאו למקרה שהתובעים ישנו דעתם ויסכימו לצילום הכלה בוידאו אך הם לא הסכימו וצילומי החוץ נעשו בצלומי סטילס בלבד כפי שהוזמן מראש.

"ביום החתונה נקבע שהוא מצלם את החתן לבד ואותי לבד ,מסריט אותנו, את החתן הוא הסריט ראשון ואלי הוא הי צריך להגיע לקתרין המאפרת בשעה ארבע וחצי ולהתחיל את הצילומים. הנתבע הגיע פתח את הדלת הגיע בצורה של מהר מהר שאלתי למה מהר ואמר שאחד הצלמים שאתו שבר את הרגל והוא מאוד ממהר. כשיצאנו מהבית של קתרין הוא עבר ליד מד"א הוריד את הצלם השותף. הצטלמנו גם בראש פינה וגם באחוזת דוברובין ,שם הוא רק צילם אותי, כל הדרך הוא כעס הוא רק צילם ולא הסריט , חשבתי שאולי במקום הבא הוא יסריט אותי אבל הוא רק צילם ולא הסריט, לא אותי ולא את בעלי .הוא היה צריך להסריט ולחבר את קטעי הסרטים. כשהגענו לאולם בסרט של החתונה שנימצא איתי כאן ואפשר לצפות בו, המוזיקה שם עצובה , הוא אמור לערוך את הסרט שאלתי אותו למה הוא אמר לבעלי "אתה יתום זו המוסיקה.." אשר לטענת הנתבע שהתובעת היא שביקשה שהנתבע לא יסריט אותה אמרה כי :" למה להוציא אותי לצילומים בחוץ ביום חם ,אם כך שיצלם אותי בסטודיו שלו. בשביל צילומים לא צריך לצאת לראש פינה ביום חם בשמלת כלה ,למה המזכרת של היום הכי חשוב בחיי לא יסריטו אותי". "אם הוא טוען שמטעמי צניעות למה לא להסריט את בעלי". "אין בהסרטה את השבע ברכות שזה בסוף שאלנו אותו למה? הוא אמר ,זכותי ללכת מתי שאני חושב , הלכתי כשהזמר הלך. ישנם שני קטעים של יותר מחצי שעה שהמצלמה רק על הזמר". " אני טוענת שזו עוולה שאי אפשר לתקן אותה כי לא ניתן לתקן יום של חתונה". העידה מטעם התובעים גם אמה של התובעת הגב' חנה בן איטח שמסרה בעדותה כי הנתבע התחייב להגיע להיכל הכלה ולהסריט אותה "היה שיא החום ארבעים מעלות . אם היינו חושבים שזה יהיה צלום כזה בלי רקע היה צריך לקחת אותה לסטודיו" .

הנתבע ,בתור צלם מקצועי, היה צריך לדאוג להחתמת התובעים על הסכם בכתב בו תפורטנה התחייבויתיו.

הקף ההפרות של הנתבע משתרע הן על איכות התמונות הרגילות , הן על אי עריכת סרט וידאו מחוץ לסטודיו( הנוף) , והן על איכות העריכה של סרט החתונה לרבות אי צלום טקס שבע ברכות.

הפצוי צריך לשקף את הנזק ואת החובה של צלמי אירועים שלא לשכוח בלהט העבודה כי החתונה שהם מצלמים היא אומנם עוד חתונה ביום עבודה עמוס אך מבחינת החתן והכלה מדובר במזכרת בלתי ניתנת לשיחזור של ארוע חשוב ביותר , ולעתים החשוב ביותר, בחייהם של בני הזוג.

...

במחלוקת לגבי תוכן התחייבויותיו של הנתבע , לרבות השאלה אם התחייב או לא התחייב להסריט את הכלה והחתן בנוף מחוץ לסטודיו אני מקבל את הגרסה של התובעת בה אני נותן אימון מלא , ושנתמכת בעדות של אמה הגב' חנה בן איטח.

על סמך עדויות אלה אני קובע כי הנתבע התחייב להסריט את הכלה והחתן מחוץ לסטודיו ולא עמד בהתחייבות זו. אני דוחה את טענת הנתבע לפיה התובעים הם שסירבו להצטלם בווידאו מחוץ לסטודיו.

בהתחשב בכל אלה, ולאחר שקלא וטריא, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשם לתובעים את הסך של 12,000 ש"ח. כמו כן, ישלם הנתבע לתובעים הוצאות משפט בסך של 500 ש"ח. ניתן היום, כ"ד תמוז תשע"ו, 30 יולי 2016, בהעדר הצדדים.

בענין שימלת הכלה, הנתבע טען כי סבתו נתנה לאימו 1,000 ₪ כהשתתפות, מדובר בתופרת שהיתה מכרה של הסבתא, ולכן גם לתובע לא היתה כל ראיה לתשלום זה, בכל מקרה, תביעת התובעת היא לגבי יתרת התשלום שהיא נשאה בו ובהנחה שהתופרת שניתן היה לקבל ממנה אישור, לא גבתה יותר מהמוסכם, הרי שאין משמעות לסכום שטוען לו הנתבע ולהיעדר הראיה בדבר תשלומו, אותו הדבר לגבי 500 ₪ ששילמה אמו לצלם מסיבת האירוסין, וגם זאת עשתה מכסף שניתן כמתנת אירוסין.

גם לאחר שחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קבע את עצמאותו, הכיר בית המשפט העליון בעילה זו. מדובר בתביעה חוזית, להבדיל מתביעת נזיקין בעילת תרמית או מצג שוא, לגביה נקבע כי "אפשר לזכות בפצוי בגין הפרת הבטחת נישואין גם בהעדר כל כוונה לרמות מצד המבטיח". (ע"א 647/89 ראלף שיפברג נ' תמר אבטליון, פ''ד מו(2) 169, והפסיקה שם, וכן עוד פסיקה מרחיבה בעיניין הכוונה בהפרת הבטחת נישואין תא (טב') 23996-04-10 מיטל פחימת נ' גילי אביכזר 20.06.2012 [נבו]).

ראו גם בע"א 647/89 ראלף שיפרברג נ' תמר אבטליון שנזכר לעיל, שם נאמר: "צודק המערער בטענתו, כי הלכה פסוקה היא, כי "הפצוי על הפרת הבטחת נישואין צריך להיות צנוע ביותר..."..

טענת ב"כ התובעים לפיה הציג הנתבע מצג שוא רשלני כלפי ההורים, אין לה על מה לסמוך מבחינה משפטית ועובדתית, שהרי לא מדובר ברשלנות, אלא בהפרת הבטחת נישואין – חוזה בין החתן והכלה המיועדים ולא בינו לבין בני משפחתה, ומכל מקום, טענה זו לא נטענה בכתב התביעה ומהוה הרחבת חזית.

...

לאחר שנדחתה בקשתו הודיע הנתבע כי יכבד את פסק הדין החלקי אך הבהיר כי מעולם לא מסר שהוא זה שהפר את הבטחת הנישואין "אלא ההפרה נעשתה במשותף ובהסכמה הדדית של שניהם יחד לאחר שהגיעו למסקנה כי אינם מתאימים זה לזו. ממילא יטען הנתבע כי הפרת הבטחת הנישואין וכל המשתמע מכך לרבות עוגמת הנפש הינם מנת חלקם של שני הצדדים בשווה". (מסמך שהגיש ביום 24.5.16).

סוף דבר אני מקבלת את תביעת התובעת וקובעת כי הנתבע הפר את הבטחת הנישואין, איני באה אליו בטרוניה על כך שלא אזר אומץ לעשות זאת בשלב מוקדם יותר, טרם נקבע מועד ואולי טרם מסיבת האירוסין, נוכח גילו הצעיר והיותו מבולבל וחסר תמיכה כלכלית או אחרת מצד משפחתו, העובדה שלאחר מכן גם הסיר הכיפה מראשו וחזר בשאלה (עמ' 24 ש' 25), תומכת בסערת הנפש שהיה מצוי בה באותה עת, יחד עם זאת, אין בכך כדי לפטור אותו מהוצאות שהוצאו לחינם ומעוגמת הנפש שגרם לתובעת, לפיכך אני מחייבת את הנתבע בהוצאות הבאות: החזר חלקי בגין התשלום לאולם האירועים - 8,650 ₪.

אני דוחה את תביעת ההורים בגין עוגמת הנפש, בהעדר עילת תביעה.

את התביעה להחזר הוצאות האירוסין ששילמו ההורים דחיתי גם כן, ולכן תביעת ההורים כולה נדחית, על אף שאולי היה מקום לחייבם בהוצאות, איני עושה כן, הן בשל אחריותו הכוללת של הנתבע לקרות האירוע שבשלו הוגשה התביעה, והן משום שההורים לא נשאו בהוצאות משפט, אלא הסיוע המשפטי, ואף ניתן פטור לתשלום האגרה (את תמיהתי בענין שיקולי הסיוע המשפטי במתן ייצוג לתובעים ולנתבע, הבעתי כבר לעיל).

ביום 9.11.05, ניתנה החלטה המאשרת את הסכמת הצדדים, על פיה יוותרו הצדדים על חקירת המצהירים, ויסכמו בעל פה. ביום 20.11.05, התקיימה ישיבת ביהמ"ש, המצהירים לא נחקרו, ביהמ"ש צפה בקלטת שהוצגה על ידי ב"כ הנתבעת, ובאי כוח הצדדים סיכמו טענותיהם בל פה. טענות התובעים: התובעים טוענים כי ביום 7.1.04 התקשרה התובעת מס' 1 עם הנתבעת בהסכם לרכישת שמלת כלה.

בפנינו, מקרה שבו קולר השימלה גרם לתובעת שטף דם בצוארה, אין ספק כי כלה אינה מוכנה לשאת שטף דם בצוואר, ואולם הקולר בנוי ממחרוזת של חרוזים, וניתן היה לשנות את רמת הידוקו לגוף.

ביחס לקריעת הקולר, וקריעת המחוך, טוענת הנתבעת התובעת בחרה דגם חושפני, ולכן אינה יכולה להעלות טענת צניעות בפני ביהמ"ש. עוד מפנה הנתבעת לכתב האימות.

אכן, אין זה סביר כלל, כי פיצויים בגין כאב וסבל בתחום הנזיקין חייבים לעמוד במסגרת מבחנים אלה, ואילו פיצוי במסגרת דיני החוזים יהיה פטור מהם.

בעניינינו, קבעתי כי הנתבעת אחראית לאיכות וטיב השימלה שמכרה, וכי הנתבעת הפרה התחייבותה זו כאשר השימלה נקרעה, הן במחוך והן בקולר והכל בעת ארוע החתונה.

...

בפועל הוצגו תמונות בהן הקולר אינו מחובר, והתובעת טענה כי הואיל והקולר נקרע מספר פעמים בסופו של דבר הפסיקה לחזקו.

נראה לי כי יתכן בהחלט מצב בו התובעת חזקה את הקולר בחוזקה רבה מדי, כאשר הקולר נפתח, יתכן כי הדבר הוא שגרם לשטף הדם בצווארה, עוד נאמר כי לבישת שמלת כלה, כרוכה באי נוחות מסוימת, עקב השמוש בחומרים בלתי שיגרתים, כגון קולר העשוי מוחמר שאינו נוח ללבישה.

אני דוחה טיעון זה, כתב האימות אינו יכול לשחרר את הנתבעת מחובתה לתפור את השמלה באיכות כזו, שלא תקרע במהלך החתונה, אם מאחר המדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, ואם משום שבודאי לא לכך כיוונו הצדדים, דין תנאי זה להידחות.

זוהי תביעה לקבלת פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין.

התובעת טוענת כי מלבד הפגיעה העצומה שחשה מביטול החתונה נגרמו לה נזקים ממוניים בגין תשלום דמי הקדימה למארגני הנישואין בסך של 10,000 ₪ וכן הוצאות ארוחת טקס האירוסין בסך של 3,700 ₪ וכן מקדמה ששילמה על שמלת כלה בסך של 2,500 ₪-סה"כ: 16,200 ₪.

דיון חרף כל ההסתייגויות הכרוכות בכך, הוכרה עילת התביעה בגין הפרת הבטחת נישואין כעילה לתביעה בגין הפרת חוזה (ראו למשל: ע"א 647/89שיפברג נ' אבטליון, פ"ד מו(2) 169; ע"א 416/91 ממן נ' טריקי, פ"ד מז(2) 652;ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 209).

אלא שהלכה פסוקה היא כי "הפיצוי על הפרת הבטחת נישואין צריך להיות צנוע ביותר" (ראו: ע"א 58/73, שקד נ. זילברפרב, פד"י כ"ט(1) 151, ע"א 609/68, נתן נ. עבדאללה, פד"י כ"ד(1) 455, וכן ע"א 647/89 שיפברג נ' אבטליון, פ"ד מו(2) 169).

...

אין בידי לקבל את טענת הנתבע, לפיה, התובעת ובני משפחתה עשו "מחטף" עליו וכאילו כפו עליו את הכל.

בשוקלי את כל הנתונים בהקשר זה, שוכנעתי כי יש להעמיד את סכום החיוב בגין הוצאה זו על מחצית הסכום.

לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 14,950 ₪ בגין הנזק הממוני שניגרם לתובעת, וכן סך של 3,000 ₪ בגין עוגמת הנפש, ובסה"כ הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 17,950 ₪.

בע"א 647/89 שיפברג נ' אבטליון פ"ד מו (2) 169 נקבע: הלכה פסוקה היא כי "הפיצוי על הפרת הבטחת נישואין צריך להיות צנוע ביותר" (ע"א 58/73, שקד נ. זילברפרב, פד"י כ"ט(1) 151, 153.

בניגוד להפרת הסכמים מסחריים, במקרה של הפרת הבטחת נישואין הנפגע אינו זוכה לפיצויים המעמידים אותו במצב שהוא היה אילו המפר קיים את החוזה, אלא פוסקים על הנזק הספציפי, וכן הנזק הכללי שנגרם לנפגע בעקבות ההפרה (ראה: פרופ' נ. כהן, "סטטוס, חוזה וגרם הפרת חוזה", הפרקליט ל"ט (התש"ן), עמ' 304, 311, הערה 34).

הסכום של 50,000 ש"ח, השווה להכנסה ממשכורת של המשיבה במשך כשנתיים, מעבודתה בחברת הביטוח, הינו סכום סביר הן מבחינתה והן מבחינתו, ואין לנו כל סיבה להתערב בשאלת גובה הפיצויים (ראה: ע"א 473/75, רון נ. חזן, פד"י ל"א(1) 40, 48; א. שוחטמן, "עוד לשאלת החיוב בפיצויים על הפרת הבטחת נישואין", משפטים ט', 109 (התשל"ט); השווה ר. גביזון, "אכיפת המוסר, פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין וחובת ההנמקה", משפטים ח', 282 (התשל"ח)).

הדין הוא איפוא שיש לפסוק את נזקי הממון הממשיים, וכן פיצוי נוסף צנוע בלתי ממוני המבוסס על הכרעה בשאלה האם היתה הצדקה לביטול הנישואין.

ואולם, ביום 1.10.00, במוצאי ראש השנה, שינתה שירי את עורה והודיעה שהיא מתכוונת להמשיך בחתונה ולבוא לאולם לבושה בשמלת הכלה.

...

ז.המתווך קיבל משירי שיק ביטחון, אבל בסופו של דבר שיק זה לא הוצג לפרעון ועופר שילם לו את חלקו בסך 2,849 ₪ ביום 11.10.00.

התוצאה היא שמעבר למה שכל אחד שילם שווה בשווה, שילמה שירי 500 ₪ ואילו עופר שילם 14,194 ₪.

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה בת"א 10273/01 ומקבל בחלקה את התביעה בת"א 10274/01 ומחייב את הנתבעים בת"א 10274/01 לשלם לתובעים בתיק הנ"ל 6,847 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום 24.10.00 ועד לתשלום המלא בפועל וכן אגרות ששלמו בת"א 10274/01 ועוד שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים ניתן היום ד' באייר, תשס"ד (25/04/2004) בהיעדר הצדדים.