פיצוי בגין רשלנות רפואית המובילה לנכות מלאה

לעניין זה אפנה לפסק הדין המנחה בסוגיה ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, מיום 29.8.99, פ"ד נג' (4) 526 בעמ' 548-549 ששם קבעה כב' השופטת בייניש: "ככלל, שאלה זו אינה פשוטה. ניתן לומר כי ככל שהניתוח או הטיפול אינו מיועד למנוע סכנה מיידית, וככל שניתן לדחות את הטיפול בלי להחמיר את המצב, כדי שהחולה יוכל לגבש את הסכמתו כשהמידע הרלוואנטי בידיעתו, כך חובת הגילוי של הרופא רחבה יותר. מובן שמידת הסיכונים הצפויים מהטיפול רלוואנטית אף היא להקף חובת הגילוי, ומובן גם כי יש חריגים הפוטרים את הרופא ממתן מידע מלא ומפורט בנסיבות ובמצבים מיוחדים; כך, למשל, במקרה של דחיפות הטיפול בשל מצב חרום, או כאשר הסיכון הצפוי הוא שולי וזניח, לעומת התועלת שבטיפול, או כאשר החולה נתון במצב שעצם הגילוי עלול לגרום לו נזק..." ראה בעיניין זה גם ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו (4) 746, 757 (2002) : "...הסכמה מדעת לטפול מבוססת על שיקלול של חיוניות הטיפול וסכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד שני. זהו מאזן הסכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו, גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. כן סביר הוא, כי המטופל יתנגד לקבלת טפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עימו כאשר סכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה. הזיקה בין פרטי המידע הרלוונטיים מגדירה את הקף הגילוי הנידרש, ומחייבת מתן מידע מלא על סכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר". ראה גם ע"א 718/06 אליהו סתחי נ' מדינת ישראל מיום 30/10/2007 (כב' השופט גו'בראן): "... בבחינת השאלה האם אי מסירתו של סיכון מסוים הכרוך בבצוע הליך רפואי יש משום הפרה של חובת היידוע, יש לבחון את מידת שכיחותו של סיכון זה ואת מהות הסיכון המגולם בו, אל מול מידת דחיפותו של ההליך הנידרש, סכויי הצלחתו והאלטרנטיבות המצויות לו.." הנתבעת בסיכומיה הפניתה לפסק דינו של בהמ"ש העליון בעיניין ע"א 2278/16 פלונית נ' מ"י (עליון; י' עמית, ע' ברון, י' וילנר; מיום 12/03/18), שם נקבע כי מקום בו נפסק פיצוי בשל נזק לא ממוני בעילה של העדר הסכמה מדעת או כאב וסבל בשל התרשלות בטיפול, אין מקום לפסיקת פיצוי נוסף בשל הפגיעה באוטונומיה מכיוון שהדבר יוביל בהכרח לכפל פיצוי.

ראה דבריו של כב' השופט הנדל בעיניין פלוני הנ"ל בפיסקה 7 לפסק הדין: " יש לנכות מהפצוי הנזיקי בגין רשלנות את סכום התגמולים של המל"ל, כך כשמדובר בפגיעה פיזית כך כשמדובר בפגיעה באוטונומיה. מכאן כי בהתאם לסעיף 328(ג)(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה, 1995 ועל פי הכלל המונע כפל פיצוי, יש לנכות מסכום הפצוי בגין פגיעה באוטונומיה את סכום גמלאות המל"ל". הנתבעת לא צרפה חוו"ד אקוטארית בנוגע להוון גמלה זו ועל כן הצדדים יערכו את ההיתחשבנות הסופית ישירות ביניהם בהתאם לעקרונות אלו.

...

על רקע האמור לעיל, היה המנוח מועמד להשתלת כבד, והצורך בניתוח כאמור אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים.

אז כיצד ניתן לטעון כי בית החולים "טייח" את האמת ברישומיו?! אין בידי לקבל טענה זו. הוא הדין לגבי הטענה המועלית בסעיפים 18-20 לסיכומי התביעה לפיה לא הוצע לבני המשפחה לבצע נתיחה לאחר המוות.

סוף דבר- דין התביעה בכל הנוגע להתרשלות במתן הטיפול הרפואי להידחות.

התביעה מתקבלת אך ורק בטענה לפגיעה באוטונומיה בשל אי מתן הסבר כנדרש בנוגע לסיכון הטמון בביצוע ההרדמה.

][] לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופט צבי ויצמן) מיום 18.1.2022 בת"א 16156-01-14, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה נגד המבקש בעילה של רשלנות רפואית, והאחרון חויב לשלם לראשונה פיצויים בגובה 1,036,750 ש"ח בתוספת שכר טירחה בשיעור של 23.4%, וכן לשאת בעלויות חוות דעת המומחה מטעם המשיבה בצרוף הפרישי הצמדה וריבית.

ביום 8.1.2014 הגישה המשיבה (להלן: המשיבה) תביעה נגד המבקש, המרכז הרפואי צאנז – בית החולים לניאדו (להלן: המבקש או בית החולים), בטענה כי קיבלה טפול רפואי רשלני בשנת 2010, עת פנתה לחדר המיון של המבקש, דבר אשר הוביל לארוע מוחי בו לקתה, ובעקבותיו לנכות גופנית משמעותית עמה נותרה.

על בסיס האמור, העריך בית המשפט קמא את הפסד השכר וכושר ההישתכרות של המשיבה, ההוצאות בעבור עזרת הזולת, הוצאות רפואיות ונסיעות וכן פיצויים בגין כאב וסבל.

לבסוף, גורסת המשיבה כי ככל שייקבע כי יש לעכב את תשלום הפיצויים, אין להורות על עיכוב מלוא הסכום, ומכל מקום – מבקשת היא כי הסכום המעוכב יועבר לחשבון נאמנות שינוהל על ידי בא-כוח המשיבה.

...

עוד טוען המבקש כי למרות שעל דרך הכלל אין לעכב ביצועו של פסק דין המטיל חיוב כספי, במקרה דנן מוצדק להיעתר לבקשה מן הטעם שייווצר קושי להשיב מידי המשיבה את כספי הפיצויים, ככל שהערעור יתקבל, בעוד שמנגד למשיבה לא ייגרם כל נזק מעיכוב התשלום, שכן אין כל חשש כי המבקש לא יישא בתשלום בסופו של ההליך, ככל שכך ייקבע.

בענייננו, סבורני כי יש להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע באופן חלקי.

בהתחשב בכל אלה, סבורני כי יש מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע כך שכמחצית מסכום הפיצויים תשולם למשיבה, ואילו היתרה תעוכב עד להכרעה בערעור, בכפוף לכך שהמבקש יבטיח את האפשרות לגבותה באמצעות הפקדה מתאימה בקופת בית המשפט.

סוף דבר: הבקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין מתקבלת באופן חלקי, כמפורט להלן: (א) סכום של חצי מיליון ש"ח מתוך הסכומים שנפסקו בפסק דינו של בית המשפט קמא לא יעוכב, וכן שכר טרחה בשיעור של 23.4% מסכום זה בתוספת מע"מ. עוד מצאתי כי אין לעכב את תשלום עלויות חוות דעת המומחה מטעם המשיבה.

כפי שיפורט להלן, בנסיבות ענייננו, מצאתי כי נפלו כשלים באופן בו נוטר ואובחן מצבו של המנוח ובאופן בו טופל על ידי הצוות הרפואי, המקימים לתובעים עילה לפיצויים בגין התרשלות שגרמה לנזק שבגינו זכאית לפצוי אלמנתו – שהיתה תלויה בו בחייו גם ירשה את עיזבונו.

ההערה לגבי לוחות הלמ"ס מובאת על ידי, בעיקר, כמענה לטענת הנתבעות שיש לייחס לתובעים עמדה לפיה תוחלת החיים של המנוח היתה 7.5 שנים, שהוא הממוצע בין 5 ל-10 שנים שהמומחה מטעמו ייחס לו. תחושתי היא שגם המומחה מטעם התובעים היתלבט לנוכח המורכבות של ההערכה שנדרשה ממנו, ואני מוצא כי בהיתחשב בניתוח הדברים בפרק זה לעיל, יהיה נכון לייחס למנוח את המאקסימום שמצא המומחה מטעמו לייחס לו. לאור האמור, ובהיתחשב בטענות הצדדים, ברקע הרפואי של המנוח ובחוות הדעת שעמדו לפניי (אם כראיות ואם כטענות), אני מוצא לנכון לקבוע כי תוחלת החיים שהייתה צפויה למנוח אילמלא הארוע הרשלני - היא עשר שנים (קרוב ל-56% מתוחלת החיים המלאה שהיתה מיוחסת לאדם בגילו לפי לוחות תוחלת החיים לאותה שנה).

פיצוי בגין כאב וסבל ופצוי בגין אובדן תוחלת חיים כאמור, נמצא כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות בטיפול שניתן למנוח בבית החולים מרגע אשפוזו כשהוא צלול, לבין היתדרדרות מצבו למצב של חוסר הכרה, שכלל נזק מוחי אנוקסי, ובסופו של דבר הוביל לפטירתו לאחר כחודשיים.

סך הפיצויים סך הפיצויים בגין נזק הגוף שניגרם בעניינינו בשל התרשלות הנתבעת 1, כשלוחה של הנתבעת 2, הוא 813,895 ₪ (לפני נכויים), הכולל את סכומם של סך הפיצויים בראשי הנזק השונים, כדלקמן: הפסד שכר לעבר 170,633 ₪ הפסד שכר לעתיד 168,262 ₪ הוצאות קבורה ומצבה 15,000 ₪ עזרת הזולת 10,000 ₪ אובדן שירותי בעל 100,000 ₪ כאב וסבל 350,000 ₪ סך הכל (לפני נכויים) 813,895 ₪ נכויים בעקבות הפטירה, משולמת לאלמנת המנוח קצבת שארים.

...

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: התביעה הנדונה מתקבלת כך, שהנתבעות ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 681,135 ₪.

עוד ישלמו הנתבעות לתובעים, ביחד ולחוד, החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 159,386 ₪.

כמו כן, ישלמו הנתבעות לתובעים, ביחד ולחוד - החזר הוצאות המומחים שהוצאו בתיק זה (לפי חשבוניות), וכן, בגין החזר הוצאות אגרה בסך של 712 ₪, כשלכל הוצאה המוחזרת, יש להוסיף ריבית והצמדה כדין מיום הוצאתה.

העובדות הרלבנטיות שאינן במחלוקת אין חולק כי לנתבעים 3-4, שני הוריה של הקטינה הנתבעת 5 (הנתבעים 3-4, להלן גם – הנתבעים), קמה עילה לתביעה בגין רשלנות רפואית.

בכל הקשור ליחסיו עם עו"ד ג'אבר טוען התובע, כי זה אינו נתבע בתביעה דנן וכי ממילא העובדה שהיה לו הסכם עימו, לפיו הוא זכאי לקבל 40% משכר הטירחה שיגיע ללקוחות, אינו מעניינם של הלקוחות ועל כן הם חייבים לשלם לו את מלוא החלק המגיע לו בהתאם להסכם שכר הטירחה שנחתם עמם.

עוד טענו הנתבעים, כי עו"ד ג'אבר נקלע לעימות עם התובע, עימות שהוביל לנתק ביניהם.

לטענת התובע, יש ללמוד מעדות הנתבע 3, לפיו נוכה מסכום הפצוי סך של 30% לטובת הוצאות ושכר טירחת עורכי הדין שטיפלו בתיק (עמ' 35, ש' 2, עמ' 42, ש' 23, עמ' 44, ש' 26), כאילו בפועל נוכה מסכום הפצוי גם שכר הטירחה המגיע לו. אלא שלטענת התובע כי הוא כלול בין אותם עורכי הדין (מעבר לעורכי הדין וייל וג'אבר) לא נמצא שום תימוכין בעובדות (גם לנתבע 3 לא היתה ידיעה מפורשת על כך) וטענתו זו של התובע נותרה השערה גרידא.

...

אין בידי לקבל גם את טענת התובע לפיה הנתבעת "התנגדה" לעיונו בתיק הנתבעים.

התביעה נגד הנתבעת 5 (הקטינה) - נדחית.

התביעה נגד הנתבעים 1-2 (הנתבעת) - נדחית.

השופט י' עמית: ] ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' בולוס) בת"א 8929-12-16 מיום 1.11.2021, במסגרתו נפסקו למערערת פיצויים בתביעה בגין רשלנות רפואית.

לשיטתה של המערערת, יש לייחס למשיבה אף את מלוא הנכות בגין הנויריטיס (20%) ולא רק שליש מנכות זו כקביעתו של בית משפט קמא (7%), זאת לנוכח הסיכון החריג שהמשיבה העמידה בפני המערערת ולפי העקרון של "גולגולת דקה". אשר לגובה הפצוי, המערערת טענה כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט בין היתר בנוגע לקיומה של התרשלות לא מתיישבות עם שיעור הנזק שנפסק; כי יש להניח שהמערערת היתה חוזרת למעגל העבודה ועל כן יש לחשב את הפסדי השכר לכל הפחות לפי שכר מינימום; וכי גם אם בסופו של יום נכותה של המערערת הקשורה בהתרשלות המשיבה עומדת על 10% בלבד, חישוב ניזקי המערערת צריך להביא לפצוי בסכום גבוה יותר.

סכום הפצוי בגין הניתוח המיותר כשלעצמו הוערך על ידי המשיבה בסך של 75,000 ₪, אך נטען כי היה על בית המשפט לנכות מסכום זה תגמולי מל"ל יחסיים בסך 41,358 ₪ אותם קיבלה המערערת לאחר הניתוחים במשך קרוב לשנתיים שבהן התחזתה והעצימה את נכותה בפני המל"ל (נטען כי שיעור נכותה הכללית המשוקללת עלה מ-70% ל-88%, עד אשר התברר כי לא היה לכך בסיס רפואי, אז שיעור הנכות הורד ל-65%, כמפורט בסיכומי התשובה מטעמה).

אלא שכריתה שלמה של הדיסק גורמת לאי יציבות עמוד השידרה ומחייבת קיבוע של החוליות, מה שמוביל בתורו להגבלה משמעותית בתנועות הגב (עדות פרופ' מירובסקי, עמ' 202 לפרוטוקול; חוות דעת ד"ר גורן, עמ' 279 לתיק המוצגים).

...

בכל הנוגע לאירועי הניתוח השני מתחייבת מסקנה אחרת.

לסיכום, המשיבה התרשלה באי אספקת המקבע המתאים (מקבע קשיח) במהלך הניתוח השני, ובשל כך המערערת נאלצה לעבור כחודש לאחר מכן ניתוח נוסף שבו הותקן המקבע המתאים.

לא מצאתי ממש בערעור המשיבה על גובה הנזק וניכויי המל"ל, ועל כן, דין שני הערעורים להידחות.