פיצוי בגין רשלנות עירייה במתן רישיון עסק

התובע והמל"ל טענו כי יש לחייב את סרגיי בתשלום ניזקי התובע, וזאת, בין היתר, בגין רשלנות והפרת חובה חקוקה שביצע בהזמינו את התובע לעלות אל גג המוסך, בהדרכת התובע כיצד לעלות אל הגג, וכן בהמנעות מהצבת שלטי אזהרה מפני עלייה כאמור.

עוד נטען כי הערייה התרשלה והפרה חובות חקוקות המוטלות עליה, וזאת נוכח מתן היתר הבניה למבנה המוסך בשנת 1970 (להלן: היתר הבניה או ההיתר) חרף שלובם של לוחות פרספקס בגגו, נוכח המנעות הערייה מפיקוח ראוי על מפגעי בטיחות בגג המוסך, וכן לאור העובדה שהעירייה העניקה רישיון עסק למוסך חרף הליקויים האמורים.

במקרה דנן, אילו אכן הייתה חריגה מהיתר הבנייה באופן בניית גג המוסך, איני פוסל את האפשרות העקרונית לקבוע כי בעוד שלא היה על מנהל המוסך לצפות כי אדם כלשהוא יעלה על גג המבנה וייפגע כתוצאה מאופן בנייתו – על הערייה היה לצפות אפשרות זו ולהמנע ממתן היתר עסק למוסך בשל הסכנה הגלומה בו. השופטת וילנר הדגישה בחוות דעתה כי הרחבת אחריות רשויות המדינה בנזיקין במקרים בהם המזיק הישיר פטור מאחריות עלולה להביא ל-"הצפתן" בתביעות נזיקין רבות ולפגוע בציבור משלמי המסים המממן את תשלום הפצוי.

...

נוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי אין מקום להטיל על העירייה אחריות לנזקי התובע.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נדחה את ערעור התובע והמל"ל. כן אציע כי נקבל את ערעוריהן של העירייה ושל הראל, כך שהעירייה לא תישא בכל אחריות לנזקיו של התובע.

מכל מקום, כחברתי השופטת וילנר אף אני סבור כי במקרה דנן לא נפל פגם במתן היתר העסק למוסך, ומשכך אין מקום לקבוע כי העירייה גרמה ברשלנותה לנזקי הנפגע.

בע"א 1203/13 שמואל טומשובר נ' ארט אופיק בע"מ נקבע: "בהליך אזרחי, דרך המלך לחישוב גובה הפיצויים היא בחינת חומר הראיות ועמידה ברף הראייתי הנידרש לקבלת התביעה - הוכחה על פי מאזן הסתברויות. כפי שנפסק בהקשר של דיני החוזים, והדברים נכונים בעקרם גם כאן: "כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שניגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפצוי... נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט" סכומי העתק שפורטו לעיל המגיעים לכדי 3,000,000 ₪ לא הוכחו בכל צורה שהיא.

לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות לזכות רשות הכבאות וזאת עקב היתנהלותה הרשלנית, לא בסרוב ליתן אישור לעירייה להפיק לתובע רישיון עסק, אלא עקב רשלנותה עת נתנה לתובע בטעות אישור להנפקת רשיון עסק ולפטור מהתקנת מתזים, אישור שבעקבותיו הוציאה הערייה לתובע רישיון עסק למרות שהתובע לא היה זכאי לכך.

...

סוף דבר העולה מהמקובץ הוא כי מדובר בתביעה שהוגשה מלכתחילה בלא שהייתה לתובע עילת תביעה אמיתית, כאשר התובע ניסה להפרע מהנתבעות את תוצאות כשלון עסקיו וירידת השקעתו לטימיון עת ניסה למצוא בנתבעות "כיס עמוק" מהן יוכל לגבות את הפסדיו.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה נגד שתי הנתבעות.

לעניין ההוצאות התובע ישלם לעירייה הוצאות בסך של 80,000 ₪.

בשאלה העקרונית הנוגעת לקיומה של עילת תביעה למי שניפגע מאופן ביצוע פרויקט תשתית כנגד מבצעי הפרויקט וכנגד הערייה היוזמת קבע בית המשפט העליון שאין לחסום תביעות כאמור: "באשר למטרדים שנגרמו בעת סלילת הכביש, הצדק עם בית המשפט המחוזי כי ניתן עקרונית לפצות את המערערים בגין ראש נזק זה. כאמור לעיל, אין מדובר בנזק הנובע במישרין מן התכנית, אלא במטרדים אירעיים שנגרמו בתקופת הוצאתה של התכנית אל הפועל. מטרדים אלו אינם זהים למטרדים שהתכנית יוצרת ואשר בגינם מוענק הפצוי מכוח סעיף 197, וממילא אין זהות בין התביעה מכוח סעיף זה ותביעת הפצוי בגין מטרדים אלו. באשר למערערים שלא היו זכאים להגיש תביעה מכוח סעיף 197, הרי שלאור העובדה שמערערים אלו אינם באים בשערי הסעיף כלל, אין לשלול מהם לחלוטין את זכות התביעה הנזיקית, בין אם היא מבוססת על עוולת המיטרד, קל וחומר אם היא מבוססת על עוולת רשלנות." (רע"א 6483/15 ‏נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ' רות קטן ו- 56 אח'‏ (2.8.16)) וכן ר' החלטה מיום 29.7.15 בת"א (מח' ת"א) 48848-07-15 אוליב קרליבך בע"מ ו-22 אח' נ' נת"ע - נתיבי תחבורה ערוניים להסעת המונים בע"מ, אשר אושרה ברע"א 5267/15 אוליב קרליבך בע"מ ואח' נ' נת"ע בע"מ, וכן החלטה בבקשה לסילוק על הסף מיום 19.10.16, ובנוסף ת"א (מחוזי ת"א) 9310-09-16 בר בריאות ואח' נ' נת"ע - נתיבי תחבורה ערוניים להסעת המונים בע"מ (נבו 12.06.2018)‏‏.

אמנם, התובע לא החזיק ברישיון עסק תקף למועד תחילת העבודות, אולם שוכנעתי שעיכוב בהוצאות רישיון העסק נבע מהעובדה שעל פי נהלי העיריה לא ניתן לקבל רישיון לעסק לפני תחילת הפעלתו, ועקב הסגרים התכופים והאטת הפעילות במשק בשל משבר הקורונה, במועד תחילת העבודות בפרויקט התובע לא החזיק ברישיון תקף.

...

אמנם, התובע לא החזיק ברישיון עסק תקף למועד תחילת העבודות, אולם שוכנעתי שעיכוב בהוצאות רישיון העסק נבע מהעובדה שעל פי נהלי העיריה לא ניתן לקבל רישיון לעסק לפני תחילת הפעלתו, ועקב הסגרים התכופים והאטת הפעילות במשק בשל משבר הקורונה, במועד תחילת העבודות בפרויקט התובע לא החזיק ברישיון תקף.

לסיכום, כאמור לעיל, אני סבורה שעל הנתבעות מוטלת החובה לפצות את התובע בגין מקצת נזקיו, וזאת עקב אופן ביצוע הפרויקט, ואופן החסימה של הכניסה לבית העסק.

בנסיבות אלה, ובשים לב לסכום התביעה, אני סבורה שנכון וראוי לפצות את התובע בסכום של 16,000 ₪.

לטענת הנתבעת 2 יש לה רישיון עסק תקף, וכל פעילותה הנה בהתאם לדין, ובהתאם להנחיות עריית ת"א למתן רישיון עסק, ובייחוד לעסק לממכר מזון ומשקאות המיועד להכיל כמות גדולה של אנשים, לא יינתן רישיון אם אין במקום העסק שירותים ראויים ומרווחים.

נזקים ״ הלכה למעשה נוהגים, לעניין הנזק מהפרת חוזה, אותם השיקולים והכללים, הנוהגים לעניין הנזק, כשהוא נימנה עם מרכיבי עוולה בנזיקין: גם בשל עוולת רשלנות, למשל, אין אתה יכול לזכות בפיצויים, כל עוד לא הוכחת, שניגרם לך נזק כתוצאה מן המעשה או המחדל הרשלני, שניתן היה לצפותו מראש; אבל משהוכחת, שניגרם לך נזק אשר כזה, רשאי בית המשפט לפסוק לך פיצויים על-פי אומדנא דדיינא, ובילבד ששעור הפיצויי יואמד לפי מידת הנזק המשוערת״ [ע״א 355/80 נתן אניסימוב בע״מ נ׳ מלון טירת בת שבע בע״מ, עמ׳ 805].

אני מחייב את הנתבעות , ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בגין אובדן דמי שכירות סך 46,200 ₪ , צמוד ונושא ריבית כחוק מיום הגשת התביעה, ועד לתשלום בפועל.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

אני מחייב את הנתבעות , ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בגין אובדן דמי שכירות סך 46,200 ₪ , צמוד ונושא ריבית כחוק מיום הגשת התביעה, ועד לתשלום בפועל.

אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד , לשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד, בסך 13,000 ₪ צמוד ונושא ריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום בפועל.

כמו כן ניתן לפצותו אף ללא הוכחת נזק ועל דרך האומדן על פי סעיף 49 לפקודת הנזיקין היא עוולת "עיכוב נכס שלא כדין". ראו ניתוח העוולה בפסק דינו של כב' השופט אמיר דהאן בת"א (י-ם) 31543-10-17 אליהו גרינבוים נ' עריית ירושלים (22.10.2020) עמוד 29.

אשר לתביעה כלפי נציבות הכבאות נכתב בפסק הדין ש"ככל הנראה" טענת המערער היא שהתברר לו בדיעבד, כי מלכתחילה לא היה מקום להתנות את הוצאת רישיון העסק בקיום מערכת מתזים, ולכן התרשלה נציבות הכבאות בהצבת הדרישה המיותרת, דבר שגרם לכך שהוצאת רישיון העסק על ידי הערייה התעכבה זמן רב, ובכך לקריסת עסקו ולנזקים שלטענתו נגרמו לו. בפסק הדין נקבע שהמערער ובעלי המיקצוע מטעמו הם שהגישו את הבקשה לרישיון עסק והם אלו המגדירים עבור איזה עסק הם מבקשים רישיון, ופקידי הרשות אינם יועצים מקצועיים מטעמו כדי לייעץ לו איזה סיווג של רישיון עסק עליו לבקש.

תמצית טענות הערייה כל עוד נציבות הכבאות לא נתנה את אישורה לא יכולה הערייה לתת רישיון עסק ואף שינוי הגדרת העסק לא משנה את הדרישות.

...

עוד איני מקבלת את הטענה לפיה היה על המערער לטעון את הטענות שטען בתביעתו זו בעתירה המנהלית, שאם לא כן הרי הן בבחינת טענות כבושות.

לטענתו הוא הוציא לשווא סכומי כסף משמעותיים בניסיונות לתקן את סוגיית לחץ המים, למרות שבסופו של דבר הנושא כלל לא נדרש.

סוף דבר הערעור בנוגע לעירייה (המשיבה 1) בסוגית העיקולים – יתקבל.