בית הדין האיזורי הקדים וציין כי "כל אחת מהגרסות שהניחו בפנינו הצדדים – גרסאות שונות בתכלית - לא הייתה ברורה דיה או קוהרנטית עד תומה ומצאנו כשלים ו'חורים', הן בזו והן בזו. בסופו של דבר היה עלינו לקבוע האם פוטרה התובעת שלא כדין על רקע מכלול נסיבות סיום העסקתה, כפי שהוכחו בפנינו והאם היא זכאית לפצוי בשל האופן בו הסתיימה העסקתה" (סעיף 23 לפסק הדין).
עם זאת שוכנענו כי התובעת ויתרה על שימוע כיוון שאף היא באותה נקודת זמן רצתה לסיים את העסקתה ועל כן למרות קיומם של פגמים טכניים באופן פיטוריה - שכן מכתב השימוע לא כלל את הסיבה האמיתית לפיטורים - בסופו של יום, לא מצאנו כי מדובר בפיטורים שאינם כדין.
משכך, העירעור כנגד אי פסיקת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, לרבות אי פסיקת פיצוי בגין עוגמת הנפש – נדחה.
העסקה פוגענית
בית הדין האיזורי ציין כי מן העדויות עולה שהמשיב 1 הנו איש לא קל "אך לא מצאנו ולא הובאה בפנינו ראשית ראיה אודות היתנכלות תעסוקתית או היתעמרות בתובעת, כמפורט בפסיקה שהובאה לעיל". בהמשך נדחתה טענה זו על בסיס ראייתי.
...
אשר להוצאות בבית הדין האזורי – לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת בית הדין אשר לפי שיקול דעתו לא מצא לנכון לפסוק לזכות המערערת הוצאות משפט.
יובהר ולו לשלמות התמונה כי הסכמת המשיבים לאיסור פרסום שמה של המערערת אין די בה כשלעצמה כדי להיעתר לבקשה, שהרי עקרון פומביות הדיון אינו נתון להסכמת הצדדים וגלומים בו אינטרסים החורגים מעניינם של הצדדים, כגון זכות הציבור לדעת וההיבטים המוסדיים של עקרון פומביות הדיון.
סוף דבר
משרוב ערעורה של המערערת נדחה, מצאנו לחייבה לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, זאת נוכח הפער בין היקף הערעור לסכומים שנפסקו לזכותה.
