פיצוי בגין עגמת נפש מהפקדת צ'קים בניגוד להסכמה

התובעים הסכימו לוותר על כל טענה נוספת בענין זה, בנוסף, לפי עדותה של נציגת המנהל, הגב' מיכל אמיר, גם ללא העיכוב, משתכנים אחרים שרכשו מגרשים במהלך 2010 דמי ההוון שנדרשו מהם חושבו בשנת 2011, שכן לוקח בין חצי שנה לשנה מיום המלצת האגודה על המשתכנים החדשים ועד קביעת דמי ההוון, ובאותה תקופה אף יותר, כיוון שבבת אחת שווקו מאות מגרשים במושבים ברחבי האזור.

בת שבע פירס ואיצקוביץ הציגו העתק שיק "למוטב בלבד" שמשמעותו שרק המינהל יכול היה להפקיד השיק בחשבונו, ולכן אם המינהל לא גבה הסכום כטענתו בכתב ההגנה (שאינו מהוה ראיה), השיק כלל לא נפרע, ולא ניתן לידרוש השבתו מהנתבעת משום שלא לקחה הסכום לכיסה (אי הוצאת חשבונית מס לגבי סכום זה, בשונה מיתר הסכומים, תומכת אף היא בטענה כי הסכום לא נפרע על ידי הנתבעת, אלא שיק הופקד בידיה הנאמנות למסירה למנהל.

האם מגיע לתובעים 1-5 פיצוי בגין עוגמת נפש ב"כ התובעים טוענת בסיכומיה כי גביית כספים אסורים והשוני בין הסכומים שננקבו בתצהירים לבין הסכומים ששולמו בפועל בגין עבודות פיתוח תשתית על הם שהביאו את המינהל להורות על עיכוב הפרוייקט ולכל הנזקים שנגרמו להם בהמשך.

...

נוכח האמור לעיל אני קובעת כי מדובר בחוזה אחיד.

לפיכך אני קובעת כי את סעיף 12.3 יש לשנות כך שבמקרה שלא יימצא משתכן חלופי בתוך שישה חודשים, יושב הכסף למשתכן הראשון.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים 1 ו-2 ביחד ולחוד את הסכומים הבאים: סך של 76,800 ₪ גביית יתר של סכום שהוחבא ב"דמי הרשמה".

בגדר התובענה התבקש ליתן צו הצהרתי לפיו ההסכם שנערך בין הצדדים תקף, להורות על אכיפתו ולחייב את הנתבעת בתשלום דמי השכירות החל מהתקופה בה הפסיקו להשתלם ועד למועד פסק הדין, בצרוף פיצויים בגין עגמת נפש.

לטענת הנתבעת, בספרי החברה לא מופיע כל תקבול מהתובעים, אלא קבלה לטובת מר רוזנטל שהפקיד שיק כהלוואת בעלים לחברה (בסכום דומה לתקבול שצורף כנספח 4 לכתב התביעה על סך 819,000 ₪) ועל כן, ככל ששולם סכום כשלהו (טענה המוכחשת), הוא שולם למר רוזנטל כאדם פרטי וללא קשר לחברה.

התובעים מוסיפים כי הגילוי נחוץ גם על מנת להזים את טענת הנתבעת כי לא ידעה על כך שתשלומי השכירות מועברים לתובעים; הפרוטוקולים של ישיבות דירקטוריון החברה והאסיפה הכללית, על מנת להזים את טענת הנתבעת בנוגע להליך קבלת ההחלטות ביחס למכירת החנות לתובעים ובפרט הטענה כי ההסכם הנטען נחתם אל מול מר רוזנטל בחוסר סמכות; ההסכמים שבין הנתבעת לבין ההקדש, על מנת לבדוק בין היתר תקפות טענת הנתבעת לפיה הסכם החכירה נחתם בנגוד להסכמים מול ההקדש; כרטסת הנהלת החשבונות וכרטסת הקבלות של הנתבעת, על מנת להזים את טענת הנתבעת לפיה לא קיים בספרי החברה תקבול ו/או קבלה כלשהיא על סך של 1,200,000 ₪ ועל מנת לבדוק האם תשלומי השכירות מופיעים בכרטסות השונות; החלטות ההקדש לגבי החנות, על מנת לבחון אם אכן לא ניתן אישור למכירת החנות לתובעים וכן האם ניתן אישור להסכמים אחרים שנחתמו בין הנתבעת לצדדי ג' אחרים לגבי החנות; תיכתובות שבין ההקדש לנתבעת ביחס לחנות, על מנת לשפוך אור על ידיעתו של ההקדש אודות ההסכמים השונים ביחס לחנות בכלל, ועל ההסכם שבין התובעים לנתבעת בפרט.

סעיף יג' – החלטות ההקדש לגבי החנות- הנתבעת תגלה ההחלטות המצויות ברשותה, בפרט נוכח הצהרת ב"כ הנתבעת בדיון מיום 17.6.20 לפיה: "כשהשיקים נגמרו ואז גילינו את הטענה הזו שיש טענה שהחברה מכרה נכס בלי שבסמכותה לעשות זאת... ההקדש לא הסכים ויש לי תעוד לזה" (עמ' 3 שו' 2-4).

...

אני ערה לטענת הנתבעת שפרוטוקולים של ישיבות דירקטריון ואסיפות כלליות, כוללים, מטבע הדברים, מידע סודי או חסוי, ואולם אני סבורה כי לצורך בחינת טענת הנתבעת בדבר היעדר הרשאה ו/או חריגה מסמכות, מדובר במסמכים רלוונטיים וכי במאזן הזכויות שבין הצדדים, אינטרס התובעים גובר על אינטרס הנתבעת ויש הכרח בגילויים המלא של אותם פרוטוקולים הנוגעם לעסקה המדוברת, הן ביחס לענייני ההקדש והן ביחס למי שהתקשר עם הנתבעת בהתקשרות מכל סוג שהוא, בין כרוכש, בין כשוכר, בין בדמי מפתח או בכל דרך אחרת, ביחס לאותו פרוייקט.

סוף דבר התובעת תגלה את כל המסמכים שנדרשו בגילוי הספציפי כמפורט בהחלטה זו. בנוסף, נוכח היעדר התנגדות ו/או שתיקה מצד הנתבעת ביחס למתן תשובות לשאלון ולגילוי המסמכים שהתבקשו בפריטים - א, ב, ג, ז, י, יא, יב, טו, כמפורט בדרישת התובעים מיום 30.1.2020 (נספח 1 לתגובת התובעים לתשובת הנתבעת), תגלה הנתבעת פריטים אלה במלואם.

לטענת המשיב, המבקשת אחרה בכשלושים חודשים במסירת הדירה ובהתאם לכך הוא עותר לקבלת פיצוי בהתאם לפי סעיף 5א לחוק המכר (דירות), תשל"ג – 1973 ובנוסף הוא תובע פיצוי בגין הוצאות שכירות שהוציא עקב האיחור במסירת הדירה וכן פיצוי בגין עגמת נפש והוצאות, המסתכמים לסך של 303,250 ₪.

במעמד החתימה מסרה הנתבעת לתובע חמישה שיקים שמועדיהם תואמים את מועדי התשלומים הנ"ל. בסעיף 2.11 להסכם הפצוי נקבע כי היה ושיק שניתן לתובע מכח הסכם הפצוי יופקד ויוחזר מסיבת אין כסוי והסכום לא יועבר לתובע בתוך 30 ימים, כי אז ההסכם יהיה מבוטל והתובע יהיה רשאי לנקוט כל הליך לשם קבלת מלוא הפצוי המגיע לו. בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת לא עמדה בתנאי הסכם הפצוי באשר שיקים שמסרה הנתבעת לתובע מכח הסכם הפצוי לא כובדו על ידי הבנק ומשכך, הסכם הפצוי בוטל והתובע היה חופשי להגיש תביעתו הנוכחית.

באשר לטענת "לא יעבירנו עוד", טוענת המבקשת כי המשיב הוא זה שבחר להגיש את תביעתו בבית משפט נטול סמכות עניינית, בנגוד להוראת חוזה המכר.

עניינה של התביעה הנוכחית בדרישת פיצוי בגין איחור במסירת הדירה והוא ניכנס בגדר העניינים שעליהם הסכימו הצדדים כי יתבררו בפני בורר.

...

התובע העיד כי מתוך חמשת התשלומים של 5,000 ₪ כל אחד שעליהם התחייבה הנתבעת, שולמו לתובע בסופו של דבר שני תשלומים בלבד, האחד בשיק שכובד, והאחר בהעברה בנקאית זמן רב לאחר מועד פרעון השיק השני.

בעניין שור נקבע כי הדיבור "לא יעבירנו עוד" הקבוע בסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט חל אף על מקרה שבו הועבר הליך מבית משפט אחד למשנהו על יסוד טענת חוסר סמכות מסוג אחד ובבית המשפט הנעבר התעוררה שאלת סמכות מסוג אחר.

מן הטעמים דלעיל, אני מקבל את טענות המבקש ומורה על עיכוב ההליכים שלפניי.

הנתבעת נאלצה להגיש תביעה שכנגד לפצוי בסך 700 ₪ בגין כל יום איחור בהחזרת השימלה בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים ביום 21/5/22 לאחר שלא היה בידי התובעת לספק לנתבעת שיק בטחון כערובה להשבת השימלה.

משלא היה בידי התובעת למסור שיק בטחון, היא חתמה על הסכם להשכרת השימלה, שמטרתו הייתה זהה לדרישה להפקדת השיק – להבטיח את השבת השימלה לאחר הארוע.

כעת, לטענת התובעת שחלקים משמלת הכלה נתפרו בנגוד להסכמות מבדים ישנים (או פגומים).

כאמור משלא הוכח בשום צורה ואופן שלא סופקו בדים חדשים, די בכך כדי לדחות את טענות התובעת בעיניין זה. לאור כל האמור לעיל מצאתי לדחות את כל טענות התובעת וכפועל יוצא, לדחות את דרישתה להשבת עלות הבדים ולפצוי בגין עוגמת הנפש.

...

כאמור משלא הוכח בשום צורה ואופן שלא סופקו בדים חדשים, די בכך כדי לדחות את טענות התובעת בעניין זה. לאור כל האמור לעיל מצאתי לדחות את כל טענות התובעת וכפועל יוצא, לדחות את דרישתה להשבת עלות הבדים ולפיצוי בגין עוגמת הנפש.

אין בידי לקבל טענת הנתבעת שהיא זכאית לפיצוי בהתאם לקבוע בהסכם, קרי לתשלום בסך 700 ₪ בגין כל יום איחור בהשבת השמלה.

יצוין שמשעה שלא הוכח על ידי הנתבעת שעלות השכרת השמלה ללקוחה המזדמנת גבוהה יותר מהסך של 4,000 ₪ ששולם על ידי התובעת, מצאתי לדחות הטענה בעניין זה. לאור האמור, הנני מחייבת את התובעת לשלם לתובעת סך של 4,000 ₪ בגין מניעת השכרת השמלה בתוספת סך של 4,200 בגין רכישה מחדש של בדים וסך של 2,000 ₪ בגין העלות המוערכת של רכיב העבודה.

הוסיפו התובעים על האמור וטענו כי הנתבע פעל להעברת חשבון החשמל על שמם קודם לכניסתם לדירה, בנגוד לדין ותוך היתחזות לתובע, ובשל כך קבלו לאחר כניסתם למושכר חשבון חשמל על שמם הנושא את התאריך 30.3.21.

טענות הנתבע הנתבע תאר תמונה עובדתית שונה, שעיקרה כי התובעים ניכנסו לדירה במועד המאוחר למועד החוזי בהסכמתם ונוכח שיפוצה וקיבלו את החזקה לאחר שבדקו את הדירה ומצאוה ראויה לשביעות רצונם.

בהתאם להסכמה זו המשיך הנתבע להפקיד מדי חודש את השיקים שנתנו בידיו התובעים באשר לטעמו אין בהשבת המפתחות ביום 16.8.21 כדי לפטור אותם מתשלום שכר הדירה עד למציאת דייר חלופי.

סוף דבר מכל האמור במצטבר נובע כי התביעה מתקבלת בחלקה הקטן, כך שאני מחייב את הנתבע להשיב לתובעים את דמי השכירות שגבה מהם ביתר בסך 7,467 ₪, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק כחוק ממועדי פירעון כל אחד משני השיקים – 10.10.21 ו-10.11.21 בהתאמה, וכן לפצות את התובעת 1 בגין עגמת נפש בסך של 1,500 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה – 11.7.21.

...

עגמת נפש אזכיר כי כל מקרה בו צד לחוזה מפר את החוזה יוצר מידה של עגמת נפש אצל הצד שכנגד אך לא כל מקרה כזה מצדיק פסיקת פיצוי בשל ראש נזק זה, וכבר הורנו בית המשפט העליון (כאן מתוך ע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (11.11.2010) פסקה 31) – "... פיצוי לא ממוני בדיני חוזים אינו ניתן דרך שגרה. הוא מצטמצם למצבים שבהם לנזק הכלכלי נתלוותה הפרה בוטה של יחסי אמון, או של יחסי תלות ששררו בין הנפגע לבין המפר, או במצבים של זדון, התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד ... הגישה השיפוטית להענקת פיצויים על נזק לא ממוני ננקטת על דרך הצמצום וההגבלה ...". הדעת נותנת כי הפרת חוזה הנוגעת לדירת מגורים שכורה של אדם וליכולתו להנות ממנה באופן סביר יכולה להכנס לגדר ההפרות המצדיקות במקרים המתאימים פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש, באשר מדובר בתלות השוכר במשכיר ביחס לקורת הגג שלראשו ולראש משפחתו והבסיס לשלוותו, אלא שבענייננו לא מצאתי כי התקיימה הפרה יסודית של החוזה מצד הנתבע ובוודאי שלא כזו המצדיקה את הפעלת החריג של פיצוי בגין ראש נזק זה, במיוחד כאשר לפחות בעניין הנזילה מנעו התובעים עצמם את פתרון הבעיה בסופו של דבר.

הוכח כי התובעת 1 החליקה עקב ההצפה השניה וכתוצאה מכך, בהיותה בשלב מתקדם להריונה, פנתה בדחיפות לחדר המיון ונבדקה ולמרבה השמחה לא אונה לה או לעובר כל רע. דא עקא, לא ניתן להקל ראש בחרדה הגדולה לבריאות העובד שהיא מנת חלקה של אישה בהריון מתקדם הנופלת וסופגת מכה, גם אם בסופו של דבר הוברר כי שלום לעובר ובעובדה שאירוע כזה גורם לה עגמת נפש ניכרת המצדיקה פיצוי.

סוף דבר מכל האמור במצטבר נובע כי התביעה מתקבלת בחלקה הקטן, כך שאני מחייב את הנתבע להשיב לתובעים את דמי השכירות שגבה מהם ביתר בסך 7,467 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק כחוק ממועדי פרעון כל אחד משני השיקים – 10.10.21 ו-10.11.21 בהתאמה, וכן לפצות את התובעת 1 בגין עגמת נפש בסך של 1,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה – 11.7.21.