פיצוי בגין סירוב שוכר לפנות נכס

שנית, ובעיקר, על פי הסכם השכירות שם, המשכיר התחייב להעמיד לרשות השוכר נכס חלופי, אם ייאלץ השוכר לפנות את הנכס בשל טענות אחד השותפים האחרים (ר' עמ' 9 לפסק הדין).

על הקושי העומד בפני הדיירים המוגנים נוכח היתנהלות השותפים בנכס עמד בית המשפט כבר בשנת 1984, כפי שעולה מס' 8(ב) בפסק הדין נ/2: "הבית בחלקו שייך לשני הקדשים, ושני הקדשים אלה על המתוואלי והנהנים אינם רשומים במשרד ספרי האחוזה אלא בביה"ד השרעי בירושלים, ובחלקו הנו מולכ והבעלים רשומים במשרד ספרי האחוזה. ההקדשים קיימים שנים רבות, הרבה למעלה ממאה שנה, וחלק מהנהנים על פי הקדשים פונים באופן אישי וישירות לנתבעים שלא באמצעות הממונים וגובים שכר דירה. לגבי שלוש החנויות, עם חלוף הזמן והשנים, נוצר מצב מוזר בו טוענים לבעלות וגם גובים דמי שכירות מהנתבעים, בין אם מכוח היותם ממונים (מתוואלים) על הקדשים בין מכח היותם נהנים של אותם הקדשים בין אם מכח בעלות (מולכ) ובין אם מכח היותם יורשים במולכ, דמי שכירות בשיעור של 30/24 של הנכס; במילים אחרות, המבוכה והמהומה לגבי נכס זה הגיע למימדים כאלה שקיימים 'תובעי דמי שכירות' בשיעור העולה ב 25% מעל לדמי השכירות החוקיים שהנתבעים חייבים בתשלומם." סרובו של הנתבע לשלם לתובע בטרם תוכח בעלותו באה על הרקע האפשרות שתשלום מסוג זה רק יפתח את הפתח לדרישות רבות נוספות.

אילו היה התובע מוכיח את בעלותו בנכס, ואת שיעורה, ייתכן שהיה מקום לחייב את הנתבע לפצותו בגין השמוש בחלקו בחנות, בדומה לפסיקת בית המשפט בנ/2.

...

לפיכך, תביעת התובעת 1 נדחית.

לפיכך אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך 20,000 ₪.

תביעה זו הסתיימה בהסדר פשרה שקבל תוקף של פסק דין, לפיו יוכלו השוכרים להמשיך ולהחזיק במושכר עד לסוף חודש יולי 2018, ישלמו את חובותיהם וכן ישלמו דמי שכירות עד לתום התקופה האמורה; אלא שבתום התקופה האמורה סירבו השוכרים לפנות את המושכר וחדלו מלשלם דמי שכירות וחשבונות.

ניסן הודיע לתובע, כי נבצר ממנו לפנות את המושכר, משום שאביו, המבקש, השתלט על המקום, וכל הציוד שבו שייך לו. עוד התברר לתובע, כי השוכרים מסרו בעירית נהריה הודעה כוזבת על שינוי המחזיק בנכס כך שזה הועבר על שמו של התובע ושל אחיו, הגם שהשוכרים המשיכו להחזיק במושכר, ועל כן נאלץ התובע לשלם לעיריה סך של כ - 4,000 ₪ עבור ארנונה ומים.

לאור כל אלו הגיש התובע תביעה לתשלום דמי השכירות והחשבונות לתקופה שבין חודש אוגוסט 2018 ועד ספטמבר 2019; חוב הארנונה והמים בו נשא במקום השוכרים; חוב שהותירו לוועד הבית; עלות תיקון הנזקים שהותירו השוכרים במושכר, לפי חוות דעת שמאי מקרקעין שצורפה לכתב התביעה, בצרוף שכר טירחת השמאי; פיצוי חוזי בשל האיחור בפנוי הנכס וכן פיצוי בגין עגמת נפש, סך הכל - 259,147 ₪, הוא סכום התביעה.

...

על רקע הלכה פסוקה זו, אך לנוכח מחדלו הממשי של המבקש באי הגשת כתב הגנה במועד, בצירוף הקושי שבטענות ההגנה שלו, אני קובעת, כי ביטול פסק הדין יהיה בכפוף לשני אלה, אשר יבוצעו עד ליום 1.9.2020: א. תשלום הוצאות בסך של 2,000 ₪ על ידי המבקש לתובע באמצעות בא כוחו.

בפברואר 2020 פנה הנתבע אל התובע בבקשה לקצר את תקופת השכירות, ולפנות את הנכס כבר ביום 15.4.20.

הארכת האופציה נעשתה על פי סעיף 6ב להסכם השכירות, ובהתאם לבקשת התובע שלחו הנתבעים ביום 6.5.19, אישור מימוש אופציה חתום על ידי הנתבע, לחתימתו של התובע, אולם התובע סרב לחתום על המסמך, חרף העובדה שהאופציה מומשה וששכר הדירה שולם.

התביעה שבפניי הנה תביעה כספית כאמור, תוך דרישה על פי כתב התביעה המתוקן, לחייב את הנתבעים, בסך כולל של 60,609 ₪, כמפורט בסעיף 4.9: בגין 39,900 ₪ שכירות לחודשים מרץ-יוני 2020, 1,286 ₪ בגין תשלום ארנונה, 2,978.59 ₪ בגין חוב לחברת החשמל, 15,444 ₪ נזקים שנותרו בדירה, ו-10,000 ₪ בגין פיצוי על פי תנאי ההסכם.

...

בהקשר זה, לא צירפו הנתבעים אסמכתא לפירעון חוב צריכת החשמל לתקופה אשר אין חולק, כי הדירה הושכרה על ידם במועד זה. שוכנעתי כי די בראיה זו לאור משך זמן השכירות כדי לחייב את הנתבעים בפירעון החוב שנצבר בחברת החשמל.

לאחר שהתרשמתי מעדויות הצדדים כמתואר והבאתי בחשבון גם את נספח י' לתצהיר הנתבעים, המהווה הודעת סיום תקופת השכירות מטעמם (מיום 4.5.20) והמודיע, כי נותרה להם חובת תשלום בגין החודשים מרץ ואפריל, אך תוך ציון קיום יתרת זכות שלא הוכחה אף בהליך זה שבפני, אני סבורה כי ביטול השיקים כפי שנעשה ע"י הנתבעים (ואשר הביא לנקיטת הליכי ההוצאה לפועל), נעשה שלא כדין.

(ר' גם דנ"א 2485/95 , כב' השופטת שטרסברג-כהן שם, "הכלל הבסיסי היה ונשאר כי 'ככל שניתן ראוי לפרש את המסמך מתוכו על-פי הנאמר בו ועל-פי כתבו, לשונו ורוחו' (ע"א 655/2 גרובר נ' פרבשטיין, פ"ד מ(1) 738, בעמ' 743; ע"א 627/84 נודל נ' עזבון פינטו ז"ל פ"ד מ(4) 477, בעמ' 482). גם השופט ברק מעמיד את הפרשן על המשמר באומרו בחוות דעתו:ב 'כמובן, ברוב המקרים, אומד הדעת העולה מתוך לשונו של החוזה הוא 'בטוח' יותר ואמין יותר מאומד הדעת הנלמד מתוך הנסיבות', וכן 'על בית המשפט להימנע מלתת 'תוקף ומשמעות לכוונה נסתרת של בעל דין שקיננה בליבו והוסתרה מרעהו ולא באה לידי ביטוי בחוזה' (הנשיא שמגר בע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד לח(2) 701, 711)' (סעיף 5 לפסק הדין, בעמ' 42) [הובא לעיל בפיסקה 212]. 'כמובן, בגדר הנסיבות החיצוניות לא ילקחו בחשבון 'שיקולים אינדווידואליים או קוניונקטורליים של אחד הצדדים' (ראה ע"א 406/82 הנ"ל בעמ' 489), אף לא 'כוונה משוערת, שיאנה מתורגמת ללשון הכתוב' (השופטת נתניהו בע"א 650/84 הנ"ל, בעמ' 384). בית המשפט לא יפנה אל 'צפונותיהם של המתקשרים שמא בסתר ליבם כיוונו לתכלית אחרת, שלא הביאוה לידי ביטוי' (כלשונו של חברי, השופט מצא). בית המשפט יפנה אל נתונים אמינים שקיבלו גילוי חיצוני (בכתב, בעל-פה, או בכל התנהגות אחרת) בדבר אומד דעתם המשותף של הצדדים' (סעיף 5 לפסק הדין, בעמ' 43). 'בגדרי התכלית הסובייקטיבית, נתונה עדיפות נורמטיבית לאומד הדעת העולה מלשונו הרגילה והטבעית של החוזה, על פני אומד הדעת העולה מלשונו החריגה או מהנסיבות החיצוניות. 'החזקה הינה, כי תכלית החוזה תוגשם, אם תינתן ללשון החוזה המשמעות הרגילה, הנודעת לו בלשון בה נקטו הצדדים. הנטל מוטל על הטוען למשמעות מיוחדת' (פסק דיני בד"נ 32/84 הנ"ל בעמ' 274); 'חזקה היא, כי משמעותה הרגילה של הלשון בה בחרו הצדדים בחוזה באה לשקף את המוסכם ביניהם, וכן הגשמת המוסכם בין הצדדים היא גם תכליתו של החוזה' (השופט אור בע"א 779/89 הנ"ל)' (סעיף 18 לפסק הדין, בעמ' 63)". מכל האמור, ישלמו הנתבעים לתובע סך של 3,500 ₪ בגין עיכוב התשלום המתחייב, בשים לב למועד נקיטת הליכי ההוצאה לפועל.

היתנהלות ההליך בדיון מיום 17.10.2021 קבעתי כי הסעד המבוקש ע"י התובע לעניין פיצוי בגין שכר טירחת עו"ד ואגרת תביעה בנוגע לתביעת הפינוי (סעיף 40.4 לכתב התביעה), נדון באותו הליך ובכך מיתקיים מעשה בית דין.

לטענת התובע כי החידוש מידי שנה בהסכמה בעל פה בוצע מול הנתבע 1 (עמוד 10 שורות 19-20) אין כל בסיס – ראשית, מבחינה חוזית לא היה מה לחדש מול הנתבע 1 שאין מחלוקת שלא חתם מעולם על הסכם שכירות עם התובע, שסירב לחתום עמו ישירות.

שלישית, בהתייחס לתקופה זו עומדת לחובת הנתבע 2 עדותו בפניי שלא הותירה רושם אמין כלל - הנתבע 2 היתחמק מלתת תשובות ושב והתחכם בעדותו (ר' למשל עמוד 20 שורה 30 עד עמוד 21 שורה 4; עמוד 23 שורות 14-17, שורות 35-36 ור' גם החלטתי המפורשת בזמן הדיון בעמוד 27 שורות 25-26); הנתבע 2 נימנע מלהציג את ספרי החשבונות והדיווחים בגין הוצאות העסק, ודאי לתקופה שלאחר הפגישה בין הצדדים בה כבר עולה רצון התובע לפנות את המושכר (עמוד 21 שורות 33-36, בהמשך עמוד 22 שורות 7-10 ועמוד 24 שורות 1-3).

עגמת נפש (סעיף 40.7 לכתב התביעה) אין מקום לפסוק דבר בעיניין זה. היתנהלות התובע, לאורך שנים, היא זו אשר הביאה לעוגמת הנפש בסיומה של ההיתקשרות - התובע היתנהל משך 13 שנים על בסיס "אמון", ללא הסכם שכירות, על בסיס תשלום במזומן ללא קבלה או תעוד על התשלומים שהתקבלו, תוך ביצוע קזוזם ללא תעוד בכתב, תוך החלפת מחזיקים בערייה והגדרת שימוש בנכס ללא כל היתנגדות, תוך ידיעה על שיפוצים, לכל הפחות, ללא נקיטת הליכים, ללא משלוח ולו מכתב דרישה אחד במהלך כל השנים.

...

התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית.

שעה שהנתבעים היו מיוצגים יחדיו בהליך, אני סבור כי האיזון הנכון יהיה בקביעה כי כל צד יישא בהוצאותיו בניהול ההליך.

בהתאם אני מחייב את הנתבע 2 להשיב לתובע חלק יחסי באגרת התביעה בסך של 1,250 ₪.

על פי הנטען, בתום תקופת השכירות סרבו הנתבעים לפנות את הנכס, והיה צורך בהתערבות משטרת ישראל.

בתביעתו עותר התובע לחייב הנתבעים בסך 134,855 ₪, לפי הפרוט הבא: פיצוי בגין נזקים שנגרמו למושכר ועלות שיפוצו בסך 103,390 ₪ ולחילופין סך ירידת ערך הנכס בגין מצבו.

...

לאחר שעיינתי במוצגים ובראיות, לרבות בסרטונים הרבים שצירפו הנתבעים, מצאתי מקום לחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסכום של 6,000 ₪, כאשר לאור התוצאה אליה הגעתי, מצאתי מקום לקבוע, כי כל צד יישא בהוצאותיו.

בשים לב להסכמת הצדדים למתן פסק דין על דרך הפשרה, אני מורה על השבת האגרה, למעט אגרת המינימום בהתאם לתקנות ניתן היום, כ"ד שבט תשפ"ג, 15 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.