בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו עקב נשיכת כלב.
סעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע כי:
"בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן-הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים. " סעיף 41ב ממשיך וקובע כי:
"בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה-(1) התגרות של הניזוק בכלב; (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים." 11.
כל עוד אין נעילה על אותו שער או אינטרקום או כיוצ"ב אמצעים המעידים על כך שאין לפתוח את השער ללא רשות הבעלים – הרי שפתיחת השער וכניסה אל תוך החצרים, מצד קרובת המשפחה של השכנה שמעוניינת לבקש אפשרות לבצע שיחת טלפון – אינה "שלא כדין".
בהקשר זה אפנה לע"א 326/88, 350 עידו צימרמן, קטין נ' גבריאלוב דוד ואח', פ"ד מו (1) 353, שם נקבעה אחריותו של בעליו של כלב לגבי פגיעת הכלב בקטין, למרות שהוכח שהקטין כן היה "מסיג גבול" במובן מסוים, כיון שפתח את השער של המקרקעין הרלבאנטיים.
...
אני סבורה כי הוראות החוק לאחר התיקון נועדו להחמיר עם בעלי ומחזיקי הכלבים, ולהציב רף גבוה יותר של אחריות – ולכן, על דרך של "קל וחומר" יש לקבוע כי אף כאן קמה האחריות.
לפיכך, כיון שנדחית הטענה באשר להיות התובעת מסיגת גבול – נשמטת הגנתם האפשרית של הנתבעים.
לכן, ובשים לב לנכות הפלסטית שנותרה לתובעת, אני קובעת את סכום הפיצוי בראש נזק זה בסך של 35,000 ₪.