פיצוי בגין נפילה לאחר הוצאת תינוק מרכב

טענות הצדדים לטענת התובע, כפי שפורטה בכתב התביעה, ביום 4.5.14 "נפגע קשות" בתאונת דרכים, כאשר ישב במשרדו בעריית יבנה "כשלפתע, שמע זעקות לעזרה, יצא לרחוב הנשר שביבנה והבחין בתינוק שנותר במושב הקידמי הסמוך למושב הנהג ברכב נעול... התובע שבר את השמשה האחורית של הרכב, טיפס דרך החלון השבור ובתוך כך עיקם את כתפו השמאלית". עוד טוען התובע בכתב התביעה, כי "אין חולק כי הארוע מהוה תאונת דרכים, כהגדרתו של מונח זה בחוק הפלת"ד ואולם, בשל כך שלא עלה בידי התובע, גם לאחר מאמצים מרובים לקבל את פרטי הרכב הרי שעל הנתבעת האחריות והחבות המוחלטת לפצות את התובע בגין מלוא סכום הנזקים שנגרמו ושייגרמו לו בעתיד". הנתבעת טוענת כי הארוע "אינו חוסה תחת ההגדרה של תאונת דרכים על פי החוק וכי הרכב, הנטען להיות מעורב, שימש 'זירה' בלבד לארוע". מכל מקום, טוענת הנתבעת, ככל שייקבע כי התאונה היא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, על התובע לפנות למבטחת הרכב וכיוון שלא עשה כן, עליו להוכיח כי "לא ידע ולא יכול היה לדעת את פרטי הרכב הנטען להיות מעורב לרבות מבטחתו, וכי פעל ב'שקידה סבירה', ואף על פי כן לא עלה בידו לברר את זהותם". הנתבעת טוענת גם כי נזקיו של התובע הם בגדר "נזק של מה בכך" שאינו מזכה בפצוי, גם אם ייקבע כי התאונה היא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק") וגם אם ייקבע כי התובע עמד בחובת השקידה הסבירה המוטלת עליו.

לטענת התובע, פעולותיו הן בגדר שימוש ברכב, או משום כניסתו אליו או משום שבקש להוציא ממנו את התינוק.

בעיניין פדידה, ביקש המערער ליטול מצית מתא הנהג של המשאית, לאחר שנטלו, מעד במדריגות המשאית ונגרם לו נזק גוף.

...

אין בידי לקבל טענה זו. ברע"א 8548/96, פדידה נ' סהר חב' לביטוח ואח', פד"י נא (3) 825 (להלן: "עניין פדידה"), נקבע: "על-פי ההגדרה הבסיסית, הדרישה ל'שימוש' ברכב, והדרישה כי השימוש ייעשה 'למטרות תחבורה', הן שתי דרישות נפרדות ומצטברות. לפיכך, העובדה כי אין חולק שבמקרה דנן מדובר ב'שימוש' ברכב מנועי, אינה מלמדת כי השימוש נעשה 'למטרות תחבורה'" (סעיף 4 לפסק הדין).

אף אני סבורה כך. עם זאת, במכלול נסיבותיה של התובענה, נוכח המצב המשפטי העכשווי ומקום בו טרם נקבעו ההרחבות האמורות, אין לי אלא לקבוע את שקבעתי.

התוצאה היא כי טענותיו של התובע בדבר זכאותו לפיצוי על פי החוק נדחית על כל פניה וטעמיה.

סוף דבר התביעה נדחית.

לטענתה, היא יצאה מרכב מ.ר. 90-309-14 (להלן: "הרכב") שבו נהג נתבע 1 והתכופפה להוציא את בתה התינוקת שישבה במושב האחורי "כשלפתע קרסה רגל שמאל... והיא חשה כאבים עזים בברך. מעוצמת הכאב... נותרה במקומה כשהיא נשענת על הרכב ואינה יכולה לזוז למשך מספר דקות" (סעיפים 2-3 לכתב התביעה, להלן: "התאונה").

הגם שכך, ולאחר ששמעתי את עדותה, ניתן להסתפק בה בכפוף להנמקה, ואלו נימוקיי; התובעת פירטה על אודות הארוע הקשור לרכב שנים קודם להגשת התביעה שלפניי; כך בשנת 2012 לפני ד"ר ז'טלני, מומחה הנתבעים בתביעה הקודמת, אשר בשל האמור קבע בחוות דעתו כי מקור הפגיעה בברך אינו בארוע הנפילה בבית הספר כי אם בארוע מחודש אפריל 2009 (ראו חוות דעתו של ד"ר ז'טלני מתאריך 13.5.12, נספח ג לתיק מוצגי התובעת).

הינה כי כן, כבר שנים לפני שתביעה זו באה לעולם בשנת 2016, התובעת תארה את החבלה הסיבובית הקשורה לרכב, פעם אחר פעם, ולא הסתירה אותה, בנגוד לאנטרס שלה לשייך את הפציעה בברך לארוע הנפילה בבית הספר ולקבל פיצוי בגינו.

לכן, שעה שרגלו של הנהג נתפסה בבלם המעלון המותקן ברכב, הוא זכאי לפצוי בהתאם לחוק פיצויים ממבטחת הרכב שבו נהג בהיותו "משתמש". בת"א (שלום קריות) 51776-03-11 בחר נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (2014) התובעת רכנה לתוך הרכב כדי להכניס את בנה התינוק למושב הבטיחות לצורך התחלת הנסיעה, ורגלה נתפסה בין הרכב לבין המדרכה.

...

סיכומה של נקודה זו, מהפן העובדתי, אני מקבלת את גרסתה של התובעת כי כאשר עמדה מחוץ לרכב והתכופפה לתוכו כדי להוציא את בתה שהיתה ישובה בכיסא הבטיחות שבאמצע המושב האחורי (פרוטוקול מיום 15.1.18, בעמ' 6 שו' 26-27.

סוף דבר; בשנת 2009 ארעה לתובעת תאונת דרכים והיא נפגעה בברך שמאל.

התוצאה המעשית היא כי התביעה כאן נדחית.

בתביעה זו עותרת התובעת לפצוי בגין נפילה שהתרחשה בשביל עץ בכניסה לחנותה של הנתבעת ביום 2.11.2009 , בהיותה בחודש השמיני להריונה.

בעלה של התובעת לא היה עד לתאונה עצמה אלא רק מיד לאחר מכן הוא העיד על כך שהתובעת אמרה לו באופן אותנטי לאחר הארוע כי החליקה: ש: לא ראית את שלב הנפילה של התובעת? ת: לא ראיתי איך נפלה.

ש: באותו רגע שהייתם ברכב ודיברתם מה היא אמרה לך לגבי הנפילה ונסיבותיה? ת: שהחליקה .

כאמור, לא ניתן לבדוק את המשטח בזמן אמת, מאחר שהמשטח הוצא.

"אם הייתי מרגישה משהוא לא בסדר, הייתי עוצרת. הלכתי בתחושה שהמקום בטיחותי זה מקום שמיועד לנשים בהריון ותינוקות וזה אמור להיות הטופ של הבטיחות ... לא היה איבוד שיווי משקל. בבת אחת החלקתי" (בעמ' 7 שורה 23, שורות 28-29, בעמ' 9 שורות 30-33).

...

איני מקבלת טענה זו. השאלה האם הוכח קשר סיבתי בין המשטח לבין התאונה תיבחן במסגרת פסק דין זה. מדובר בשאלה עובדתית ומשפטית שתיבחן לאור חומר הראיות בפני בית המשפט.

בשים לב לאמור לעיל, עבור הוצאות העבר יש לקבוע סכום פיצוי גלובאלי של 5,000 ש"ח. לעתיד, אני מקבלת את הטענה לפיה לאור סוג הפגיעה ומיקומה ולאור מגבלות התובעת בעקבות הפגיעה (שבאות לידי ביטוי בקושי בעמידה ממושכת, צליעה, והגבלה בתנועות, אף אם קלה כפי שקבע מומחה הנתבעת) , היא תזדקק לעזרת הזולת בביצוע מטלות הבית.

לעניין הוצאות נסיעה אני סבורה כי יש מקום לפיצוי ברכיב זה, לאור סוג הפגיעה וכן לאור חוות הדעת המתייחסות להגבלת התובעת בכל הקשור לעמידה והליכה ממושכת.

לאור כל האמור לעיל, ונסיבות המקרה החריגות, אני מעמידה את הפיצוי בגין רכיב זה בסכום של 100,000 ₪.

רקע ותמצית טענות הצדדים עסקינן בתביעה שהוגשה לפי פקודת הנזיקין ובמסגרתה עותרים התובעים, בני זוג, לפצוי בגין ניזקי גוף אשר נגרמו להם בגין המאורעות נשוא תביעה זו. התביעה הוגשה עד לסך של 2,500,000 ₪.

לטענתם, הנתבעות התרשלו שעה ששחררו את גופת בנם בנגוד לכללים והנהלים של משרד הבריאות, הנתבעת לא וידאה את זהות הגופה לפני הוצאתה מבית החולים וקבורתה, הנתבעות הוציאו מהקברים גופות של תנוקות והציגו אותן בפני התובע בנגוד להוראות החוק וחוזרי מנכ"ל ומבלי לוודא שמדובר בגופת בנם של התובעים, בית החולים אפשר לתובע להיות חלק ממערך החיפוש אחר גופת בנו, מועצה דתית וחברה קדישא פעלו באטימות ושרירות לב שעה שנציגן טען, כי הוא בירושלים בעת שלא היה שם, בבית החולים לא העבירו את הגופה לבדיקה ונתיחה בדרך מקובלת ו/או אנושית ותחת זאת הטילו את המשימה הקשה על התובע, לא סיפקו לתובע כלים, ציוד או עזרה בכדי להקל עליו במשימתו הקשה ולא סיפקו לו לווי ותמיכה של אנשי מיקצוע.

המדינה טוענת, כי בנסיבות האמורות, לא היה בידי בית החולים להוציא צוות או רכב חירום לצורך ניוד הנפטר בכדי לבצע את הבדיקה.

המועצה הדתית טוענת, כי לאחר שיו"ר חברה קדישא התבקש להביא לבית החולים את אחד מהנפלים אשר נקברו באותו יום הוא עשה כן. לטענתה, מאחר והנפלים נקברו כשהם עטופים בסדין ויו"ר חברה קדישא לא אמור לדעת באיזה עובר מדובר, הוא הוציא את אחת הגופות בלבד, בכדי להקטין את הפגיעה בנפטרים ולאור הקרבה של בית העלמין לבית החולים, ולאחר שהתברר, כי אין מדובר בגופה הרלוואנטית הוא הביא גופת נפל אחר שהתבררה כגופה הנכונה.

...

התביעה אשר הוגשה נגד המשרד לשירותי דת ונגד המועצה הדתית טבריה נדחית.

בנסיבות אלו, נדחות ההודעה כנגד צדדים שלישיים שהגישה המועצה הדתית טבריה.

התביעה שהוגשה על ידי התובעת נדחית.

על פי הנטען בכתב התביעה התאונה ארעה כדלקמן: "ביום 1/11/2019 בשעות הערב, ארעה לתובע תאונת דרכים עת פתח את תא המטען לנתבעת הפורמלית על מנת שתוציא קניות, התובע יצא לכיוון המושב האחורי להוציא את הילד מכסא התינוק, סגרה הנתבעת...את תא המטען והשמשה האחורית אשר עולה ויורדת ...(חשמלי) בו בזמן התובע החל לכיוון המושב האחורי להרים את הילד מתוך כיסא התינוק וכאשר נגע התובע ברכב על מנת לשחרר את הילד מכיסא התינוק, הנתבעת... אשר לא הבחינה בידו של התובע, סגרה את תא המטען והשמשה האחורית אשר עולה ויורדת עם מכסה תא המטען, ניסגרה לתובע על האצבע בידו הימנית." מיד עם קבלת התביעה לטיפולי ביקשתי מהתובע לנמק מדוע מדובר בתאונת דרכים.

וכך נאמר באותו עניין: "יחד עם זאת, כך נקבע, הכללת המקרה של פגיעה באדם עקב כניסת אדם אחר לרכב בגדרי "תאונת הדרכים" מהוה פרשנות מרחיקת לכת, שאינה עולה בקנה אחד עם מטרות תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, שנועד להצר את גבולות המונח "תאונת דרכים". בית המשפט קבע, איפוא, כי כוונת המחוקק, בהקשר של שימוש בכניסה וירידה מרכב, היא כי הפגיעה תהיה של המשתמש עצמו ולא של אדם אחר שניפגע כתוצאה מכניסתו או ירידתו של אחר מהרכב.

היא נפלה עקב מפגע במדרכה.

אחד מפסקי הדין המרכזיים הדן בשאת הקשר הסיבתי לאחר תיקון מס' 8 לחוק, הוא דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' נאסיף מזאוי ואח', פ"ד נז(3) 145 (להלן: עניין מזאוי ).

...

הכרעה ודיון לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי הנסיבות הנטענות בכתב התביעה אינן מהוות תאונת דרכים כמשמעה בחוק.

התוצאה בשים לב לאמור לעיל, הגעתי למסקנה לפיה הנסיבות הנטענות בכתב התביעה אינן מהוות תאונת דרכים כמשמעה בחוק, ודין התביעה להידחות.

בהתחשב בכל הנ"ל אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת מס' 2 בסך של 2500 ₪.